אז ככה. המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון מבן-דב, חבר שלי ורופא, שמודיע לי שיש לי סרטן. נו, זו כבר סיבה ממש טובה להתחיל לכתוב. הבלוג הזה הוא סיפור מסע שהתחיל באותו יום רביעי גורלי, ומטרתו להגיע אל שורש הבעיה שבגללה החליט הגוף שלי להשמיד את עצמו ולפתור אותה. אין לי מושג לאן זה יוביל. אני מאמין שהדרך לפיתרון עוברת בשבילי בלהסיר את הקליפות והמחסומים. להסתכל לפחד ישר בעיניים. לשים את הכל באור השמש המרפא כדי שיבריא ויחלים. בתוך זה, לבטא רעיונות מחשבות והשקפות שמתבשלים אצלי כבר המון זמן.

רקע קצר: אני יובל רפאלי. בן 42, נשוי באושר לעדי, ואבא לאור (12.5), אביב (11), אלון (4), ואופק (1.5). מנהל מוצר בחברת סירס ישראל. הקמתי יחד עם עדי את וידאו בייקרי, שמפיקה וידאו לקידום שיווק ומכירות של עסקים, והיום עדי מנהלת את העסק.

תודה מיוחדת לאלון ארד, חבר שלי טוב, על כל העזרה המקצועית בבניה של הבלוג הזה.

יום ראשון 25-05: אני בעבודה, עושה סבב שיחות. אסנת - מנהלת משאבי אנוש, מנהלים וקולגות. כולם בהלם. רק שבוע לפני כן השתתפתי עם חבר'ה מהעבודה במירוץ "מההר לעמק" ורצתי 36 ק"מ, ופתאום זה? ואני נראה כל כך צעיר, מרגיש כל כך צעיר, בריא ואנרגטי. מאיפה זה הגיע בכלל? אני מעדכן את כל הצוותים שאני עובד איתם (שזה המון, בתור מנהל מוצר). מהעיניים של כל מי שאני מספר לו משתקף המוות. המון ניגשים לדבר איתי. משתפים, מייעצים, מציעים עזרה. מספרים על שיטות אלטרנטיביות או רפואיות מתקדמות (שמעתם פעם על ניתוחי גאמא?). כמעט כל אחד נושא סיפור אישי, כואב. אבא או אמא, קרוב משפחה. בדרך כלל אנשים מבוגרים ממני. איך לעזאזל זה קשור אלי?

באותו יום ביקור פרטי אצל דר' פופובצר, אונקולוג ומומחה אף-אוזן-גרון.
הוא אומר: "נראה שהגידול מרוכז בחלל האף, ולא התפשט. נתחיל הקרנות וכימו תוך שבועיים. בגלל שהסוג הזה גדל מהר, הוא רגיש מאוד לטיפולים, וסיכויי ההחלמה גבוהים. יש לך 85% סיכוי להחלים. הסרטן הזה נדיר, ומופיע בעיקר אצל יוצאי צפון-אפריקה. וסינים. אני מבין שאתה לא שייך לאף אחת מהקבוצות האלה. טוב, נו, אז אתה מקרה נדיר ממש". אולי בגלל שאני אוכל חריף הסרטן התבלבל ובא אלי?...
- "דוקטור, אני חייב לשאול: מה יקרה אם נחכה קצת, ננסה שיטות אלטרנטיביות?"
"זה פשוט", הוא עונה. "תוך שנתיים אתה מת, במקרה האופטימי. זה גידול אלים, מהיר וחזק. אצל אנשים שמגיעים יותר מאוחר הוא כבר מגיע לבלוטות הלימפה, לגרון, לריאות, ולמוח. מגיעים לפה אנשים שהוא כבר הוציא להם את העין החוצה. יש לך ארבעה ילדים, לא? אתה רוצה לחיות?". בסדר, בסדר, רק שאלתי...

ובכל זאת עולה בפנים השאלה אם אני לא אמור להתמודד עם זה בלי הטיפולים האלה. ידיעה ברורה שזה אפשרי. אבל יש לי ספק גדול אם אצליח לרכז בזמן קצר את כל מה שדרוש לי כדי להתגבר על זה. ולפי הדוקטור, כל היסוס שלי יכול לגרום לסרטן הזה לאבד סבלנות ולשלוח גרורות. אם הייתי לבד בטוח הייתי מנסה. אבל עם ארבעה ילדים ועדי זו אחריות גדולה מדי... אני מחליט לקבל את דעתו וללכת על זה עד הסוף. ובמקביל להתחיל מסע משלי, לגילוי ופיתרון של הבעיה האמיתית שגרמה לזה. ברור לי שהרופאים יכולים להרוג את התאים הסרטניים (ועוד חצי גוף בדרך, לפי הרשימה של התופעות לוואי), אבל האחריות לפתור את הבעיה האמיתית היא שלי.

שני 26-05: רופא שיניים מיוחד ופרטי עושה לי פלטה מיוחדת לשיניים, כדי שבזמן ההקרנות הפה שלי יישאר פתוח בדיוק במידה הנכונה. זה חשוב כי כשההקרנות פוגעות בשיניים, יש החזר על החניכיים וזה גורם להן נזק. הוא אומר שכל טיפול רפואי בשיניים בסמיכות להקרנות יהיה לי מסוכן ולכן בודק שהכל בסדר עכשיו. וגם שאם אצטרך לבצע עקירה במשך כמה שנים אחרי ההקרנות, זה עלול לגרום לנמק בלסת (?? WTF?), אז כדאי כבר עכשיו להוציא את שתי שיני הבינה שלי. זה כבר יותר מדי בשבילי. אחרי שאני מברר את הסיכונים והאופציות, השיניים מקבלות חנינה.

אני הולך לבית החולים ל"סימולציה", שבה עושים לי מדידות ומכינים לי תוכנית הקרנות אישית. הקרן מגיעה ממספר כיוונים, כדי לתת מקסימום אפקט בגידול, ומינימום בשאר החלקים הבריאים. אני שם בפה את הפלטה החדה שלי ושוכב. מניחים לי על הפנים והחזה רשת פלסטיק רטובה וחמימה, כמו המגבונים הלחים בטיסה. הפלסטיק מתקשה עלי, ויוצר מסיכה מרשת של פלסטיק בצלמי ובדמותי. זה כדי שיוכלו לנעול אותי אל שולחן ההקרנות כל פעם בדיוק באותו מקום. אחרי הכל, הולכים להפציץ לי את הפנים בקרניים, וצריך לוודא שהן מגיעות למקום הנכון והמדוייק בכל פעם. וגם לתכנן את זה ככה, שיפגעו בכמה שפחות באיברים חיוניים. בלוטות הרוק והטעם, למשל. אני מלא הערכה לרפואה המערבית על ההישגים המדעיים שלה שהולכים להציל לי את החיים, ומתאמצים לגרום כמה שפחות נזק בדרך.

יש לנו קבוצת וואטסאפ עם האחיות שלי ובני-זוגן. כתבתי להם " יש לנו דיבור צפוף איתכם", וקבענו להיפגש בערב אצל נילי. כולם מסוקרנים. אני שם מצלמת וידאו ברשותם כדי לתעד את הרגע, ועורך סבב ניחושים למה התכנסנו כאן היום. "אתם נוסעים לאוסטרליה בלי תאריך חזרה", "אתם מקימים עסק חדש ומשוגע", "אתה מתחיל לייצר קריסטל ועדי פותחת מכון לשטיפת מכוניות" (!! הופה, מתחמם!). טוב, אני אומר, ומתחיל בתזכורת על האוזן הסתומה שיש לי כבר כמה זמן. בעיניים של נילי עולות דמעות והיא אומרת "אני לא אוהבת את הכיוון שזה הולך אליו". "בקיצור, יש לי גידול סרטני בתוך האף. זה כנראה לא התפשט, ותוך חודשיים של כימו והקרנות זה אמור ללכת. סיכויי ההחלמה טובים". כשאני מסיים יש שקט. ואז שאלות, מנסים להבין. הם בהלם, אבל האופטימיות של עדי ושלי מרגיעה, ואנחנו זורמים למרפסת לקפה ועוגיות, מתובלים בבדיחות והומור שחור 🙂

שלישי 27-05: בבילינסון אנחנו נפגשים עם אחות שמסבירה לנו מהן תופעות הלוואי של הטיפולים ודאטנית שמסבירה איך לאכול. בררררר. חוץ מהתופעות הרגילות של כימו (בחילות, עייפות וחולשה, כאבים), ההקרנות יגרמו לכוויות בחלל הפה ובגרון וכתוצאה לקשיים באכילה ובבליעה. יובש תמידי (בגלל פגיעה בבלוטות הרוק), פגיעה בבלוטות הטעם תגרום לכל מה שאני אוכל להיות חסר טעם במקרה הטוב (או מגעיל במקרה הרע). סכנה לפגיעה בכבד, ועוד רשימה ארוכה ומתישה של מה שיכול להיות... אחד האתגרים שלי בזמן הקרוב עומד להיות לאכול מספיק. לקראת הסוף אפשר לעבור לתזונה של אבקות או פחיות שמכילות כל מה שהגוף צריך. אם לא אצליח לאכול גם את זה יכניסו לי זונדה. אני ארד במשקל בכל מקרה, אז כדאי שאוסיף כמה קילו. אני שומע ומקשיב, אבל בשום אופן לא מאמין שיכול להיות מצב בעולם שאני לא ארצה לאכול. לא יכול להיות שכלום לא יהיה לי טעים. זה מין משהו שאולי קורה לאנשים אחרים (בטח לא לכולם, לא?), ואני הרי כל כך בריא וחזק שיהיה בסדר. קטן עלי.

אפרת, עובדת סוציאלית נהדרת ומסורה, מסבירה לנו את הזכויות והתהליכים מול ביטוח לאומי וכו'. כל הכבוד לצוות. מקסימים.

כשאנחנו מגיעים אל גרסיאלה הפסיכולוגית היא מתפלאת לשמוע שמכל הסיפור של המחלה, תופעות הלוואי וזה, מה שמטריד אותי זה המחטים של הבדיקה ביום חמישי והכימו. בחיי, אני מסביר לה. לא מפחד מהמוות - הוא יבוא בכל מקרה מתישהו. לא מפחד שיכאב לי. עשיתי טיפולים מסובכים בשיניים בלי זריקות, עשיתי קורס מאבטחים וחטפתי המון מכות, ומסלול בסיירת מגלן. לא מפחד מכאב, לא שיהיה קשה. רק מהמחטים. רק עם זה תעזרי לי. היא משתכנעת ועושה לי דמיון מודרך ומלמדת את עדי איך לעשות לי.

פתאום עדי קולטת שזו ההזדמנות האחרונה להירגע קצת לפני הטיפולים. אחריהם יעבור עוד המון זמן עד שאוכל לאכול שוב, או ליהנות מאוכל. ויש סכנה לפגיעה קבועה בבלוטות הרוק, הטעם... תחושה של ההזדמנות האחרונה. שאין לדעת מתי ואיך נצא מהמנהרה הזו שאנחנו נכנסים אליה, ומתי בפעם הבאה יהיה כיף, יהיה חופש, יהיה טעים...

בעבודה מפרגנים מיד ובאהבה (אין דברים כאלה!!). דליה מפרגנת לנו את הנקודות שלה ב"חוג השמש", וככה אנחנו מוצאים את עצמנו במלון "אגמים" באילת, בחדר על המים... חלום רטוב. אה כן, היא גם מתנדבת לשמור על הילדים בזמן שאנחנו שם :). חמישה ימים וארבעה לילות קסומים עוברים עלינו שם. ארוחת הבוקר היא מ-8:00 עד 12:00. אז זה מה שאנחנו עושים. באים בשמונה, שותים משהו אוכלים משהו, ויושבים לקרוא ספר. מדי פעם מביאים עוד קפה, עוד בלינצ'ס קטן עם ענב ליד... עד הצהריים. אז אנחנו כבר שבעים ועייפים, אז הולכים לחדר לנוח. בערב הולכים לטייל, למסעדה, לסרט... אח. החיים הטובים. אני סוף סוף מרשה לעצמי להזמין כל מה שבא לי , כמה שבא לי, בלי חשבון.

מבחינתי החופשה הזו היא הצעד הראשון במסע הרוחני שלי. בחיפוש אחרי השורש, המקור של הסרטן. אני מצטייד בהרבה ספרים מתאימים, ובהמלצתה שם אסנת מהעבודה אני קונה גם את "חכמת המזרח" של ניסים אמון, ומתענג עליו מאוד. עדי ואני מקריאים אחד לשני מדי פעם דפים נבחרים עם פנינים שמצאנו. אנחנו מצליחים למצוא את הרוגע כדי ליהנות מהשקט שלפני הסערה.

עוד לפני החופשה הזמנתי גרופון שנשמע חלומי לגמרי: מסאג' זוגי מפנק על סירה בים, עם קערת פירות... נשמע מעולה אבל אני עוד באירופה הייתי סקפטי. הגענו לפני הזמן וחיכינו. אילתי מחוספס מגיש לנו כלי פלסטיק עם חתיכות של אבטיח לא צעיר ונוהם לנו לחכות. מגיעה איזו סירה פשוטה, שלא דומה בכלום לפינוק מהגרופון, ועליה מושיקו, שלא דומה בכלום למסאג'יסטית מהתמונה. טוב, הנה הלכה ההזדמנות האחרונה לפני הטיפולים להגשים איזו פנטזיה קטנה. אנחנו עולים, ונוסעים איתו אל הים. אז מה, זהו? עכשיו הוא יעצור את הסירה, יפרוש מגבת על הרצפה ויגיד לנו לשכב לעשות מסאג'??

אני שם את מבטחי בהשגחה העליונה שלא תבאס לי את הצ'אנס ליהנות עוד קצת לפני הגיהנום הבא עלינו לטובה, ותפילותי נענות. מושיקו מביא אותנו אל סירה - רפסודה שעוגנת בים, שכולה מיטת טיפולים עגולה גדולה ומפנקת. להפתעתנו הנוספת מחכה לנו שם Rebecca, בלונדינית פצצה שהגיעה לא מזמן מגרמניה. התנדבתי באומץ להיות הראשון במסאג, ועדי יושבת מחכה. היא נוגעת לי בגב ואומרת: "וואי, מה זה, הגב כל כך תפוס!". טוב, מה את רוצה, יש לי משכנתא, עבודה, ארבעה ילדים, כלבה שני חתולים וסרטן... היא עושה לגוף שלי פלאים. השמש השוקעת מלטפת לי את הפנים. רעש הגלים משתלב עם המוזיקה הנעימה. התנועה הקלה של הסירה... אני חושב שאני בגן עדן.

מתברר שהיא לא תיירת שהאילתי המסוקס שלף מהחוף, אלא - הבת שלו (?!?!). היא עזבהלפני כמה שבועות את האם בגרמניה ועלתה לארץ כדי לחיות איתו, והיה לה שם מכון לפיזיותרפיה במשך 12 שנים. אחרי זמן קצר עדי מצטרפת אליה למסאג' בארבע ידיים. אם אני צריך לבחור יום אחד בחיים שלי שיהיה האחרון, זה לגמרי זה 🙂

כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו מגלים שההורים שלי הזמינו עובד של חברת ניקיון שינקה לנו את הבית (!), וגם ניקו חצי ממנו בעצמם... אלופים!!. מאז ומתמיד ניסינו לדאוג בעצמנו לניקיון הבית (משיקולי תקציב, לא אידיאולוגיה), עם הצלחה חלקית ביותר. הבית מצוחצח ומבריק כמו שראינו אותו מעט פעמים, והבנות מספרות לנו בהתרגשות שהן עזרו לנקות את הקירות עם סקוטש. תענוג. חוצמזה הבנות ניצלו את זה שלא היינו כדי להתחמק מתורנות הכלים שלהן (דליה רחצה במקומן), ואפילו את הכביסה שלהן, שזו אחריות שלהן, דליה עשתה במקומן (המתרגם: כל אחד בבית מטפל בכביסה של עצמו בנפרד. זה חוסך המון זמן בקיפול ומיון...). תחושה מדהימה להיות חזרה בבית עם הילדים, אחרי חופש גדול שנראה כמו נצח. אהבה גדולה ממלאת אותנו לראות אותם שוב.

2. לשים את עצמי במקום יותר גבוה וריאלי בסדר העדיפויות שלי. זה אחלה שאני כל היום דואג לעדי ולילדים, אבל לדוגמא, זה לא יכול להיות שאני כבר הרבה שנים רוצה ללכת לקורס קרב מגע ואננ עוד לא הולך. כסף, זמן... תירוצים. ועוד עדי כל כך מפרגנת - אין דברים כאלה.

3. להתקדם אל הייעוד שלי בחיים. נשמע מפוצץ. מפחיד. טוב ננסה שנית: לחלוק עם אחרים את זוית הראיה שלי על החיים ושאר ירקות, כדי שאולי גם הם יוכלו להיתרם מזה (כי לי זה בטוח יועיל לארגן את בליל המחשבות וההשקפות הזה שלי).

אז מה עושים?

דבר ראשון ראשון כותבים בלוג. אני יודע כבר המון זמן שאני רוצה לעשות את זה. שיש לי מה להגיד, אני רוצה וצריך להגיד, וכשאני אומר אפילו יש מי שמקשיב. יש רק שתי בעיות. קודם כל, אם אני כותב בלוג, אני חייב להגיד לילדות בדיוק מה זה. לא בערך ולא ליד אין מצב שזה יגיע אליהן ממישהו בבית הספר. שתיים, מה יחשבו בעבודה. בטוח מישהו יקרא את זה. ואולי מישהו יחשוב לעצמו מה הוא עושה במקום לעבוד.אם הוא הצליח היום לעשות ___ אז למה הוא לא עובד במקום זה? וזה פחד הזוי לגמרי, כי הם הרי אמרו לי בכל צורה אפשרית שהמשימה שלי עכשיו היא להבריא, ושלא לדאוג מהעבודה. באמת אין דברים כאלה. תמכו בכל דרך אפשרית. אז למה אני חושש לעזאזל? ומתי כבר ייגמר הפחד הזה לא להיות מספיק טוב. איך זה יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה הערכה שקיבלתי ואני מקבל, סדנאות התפתחות אישית ומקצועית, אני עדיין כל כך עסוק בזה? טוב, נראה לי שעכשיו שיש לי סרטן זו הזדמנות להגיע לשורש העניין ולהרוג אותו. כי אם לא - הוא יהרוג אותי :). לאנשים סביב, הכי קרובים, קשה מאוד לקבל את הדיבורים האלה שלי שלזה שהסרטן הופיע בחיים שלי יש קשר ללחץ, להגשמה עצמית וכו'. אני מוצא את עצמי מתגונן בכל פעם שאני מעלה את הנושא.

שישי 13-6: דליה סיפרה לי שיש היום בין 14:00 - 17:00 סדנא של ניסים אמון בבית ציוני אמריקה. אחרי הצהריים היום יש חגיגת יומולדת לבן-אחותי. אם אני נוסע אז עדי תצטרך לרחוץ-לארגן-לסרק-להלביש חגיגי ולהסיע את כל הילדים לשם לבד. אז זה קורה, ואני נוסע לסדנא באוטובוס. אולם גדול, מזרונים בשורות, ועליהם כריות ישיבה. במה ועליה בד רקום ארגמני, נרות משני צידיה, כרית גדולה במרכז. אווירה רגועה, חמה ומקבלת. אני מתיישב במקום לא בולט, ואז עובר לשורה השניה, בדיוק מול איפה שניסים יישב כשיגיע. ניסים נפלא, מסביר על קונפוציוס מול לאו-צה, ועל הדרך של לאו-צה. אחר כל עושים תרגילים בזוגות. אני מעלה את התקופה שהייתי מלצר במלך שלמה באילת. עבדתי בפרך, לפעמים 15 שעות ביום, בעבודה פיזית קשה. אבל הם נתנו לי הכל: חדר, אוכל, מדי עבודה. החדר היה מול המלון אז הייתי הולך לעבודה 100 מטר. אפילו דיסקוטק היה שם לעובדים. ביליתי כמו משוגע. לפעמים הייתי חוזר מהעבודה, מתרסק לישון שעתיים, קם, מתקלח ויוצא לרקוד עד הבוקר, ישן שעתיים והולך לעבודה. אני זוכר פעם שנרדמתי בעמידה בזמן שמילאתי סלטים בבר של הבופה. כשפתחתי את העיניים ראיתי מולי תייר נדהם מסתכל עלי ולא מאמין...

כמה פשטות היתה לי בתקופה הזו. הכל היה כל כך בסיסי. היה לי כל כך מעט, וכל כך מעט לדאוג בגללו. והנה היום יש לי כל כך הרבה, וכל כך הרבה לדאוג בגללו. יכול להיות שאפשר לקיים את הגישה ההיא, הרגועה, ועדיין לגדל משפחה? קריירה? אולי אני צריך הרבה פחות בחיים שלי מאשר כל מה שאני מתאמץ לשמר? אולי אמכור את הבית ונגור בשכירות? ממילא הבית הזה לא באמת שלי (רובו של הבנק), וכל חודש הוא הופך להיות פחות ופחות שלי... אולי ניסע כבר עכשיו לטיול קרוואנים שאנחנו רוצים? אולי נגדל פלפלים צהובים בערבה, או באוסטרליה, ונחיה חיים פשוטים? מי אמר שהכל חייב להיות כל כך מסובך? היום, בשביל לקיים אורח חיים "נורמלי", אני חייב כל כך הרבה! שירותים וספקים שונים, חומרים, מכשירים. מה זה השיגעון הזה? כל אחד חייב להיות מומחה לכל כך הרבה דברים אפילו כדי "להסתדר". כל כך הרבה אנרגיה - לבחור ספק אינטרנט, טלפון, לשדרג, להוזיל, יותר מהיר, לקנות בית-משכנתא-מתווך-עורך דין, לעבור דירה (המוביל בורח לי ומשאיר אותי על הארגזים), לבדוק שלא דופקים אותי במבצעים וההבטחות המעורפלות, מיליון סוגי ביטוחים שונים, פנסיה-פיננסים-בנק בנק בנק. לרשום לגנים לבתי הספר לחוגים לאבחן ADD, PDD, עיכוב התפתחותי, לרשום לגן מיוחד אחרי ועדה, למצוא משלבת. לתחזק את הבית לתקן לחדש לצבוע לנקות להשקות את הגינה שלא ימותו הצמחים, לתקן את המזגן וגם את זה באוטו + טסט... להיות עם הילדים זמן איכות אישי זה נורא חשוב לשחק משחקים חינוכיים וגם סתם להשתולל לעשות קרבות היאבקות עם הבנות לפני השינה לקרוא סיפורים וללמד אותן אהבת קריאה. להיות בן-זוג חם קשוב ואוהב ומפנק לבלות זמן איכות עם עדי, ולא לשכוח את הזהו שהבטחתי למנהל שלי שאסיים היום אז לא חשוב אחרי שהיא תירדם אני אסיים את זה ייקח כמה שייקח וגם אנקה 176 אמיילים שבטח תיכף יתפוצצו לי בפנים. אה נכון, ולמצוא זמן גם לעצמי.

אחרי הסדנא אני מחכה בסבלנות לדבר עם ניסים אמון (איש מבוקש), ומספר לו בקצרה את הסיפור: אני הרבה זמן בדרך, מחפש, לומד ושואל, אבל לפני חודש קיבלתי הודעה שעכשיו צריך לחפש ברצינות. "איזה הודעה, מלמעלה?" הוא שואל בבדיחות. כן, אני אומר - גילו לי סרטן במערות האף. הוא מרצין ושואל עוד ועוד. שואל מתי בפעם האחרונה בכיתי בכי טוב, מכל הלב. מזמן מזמן, לא זוכר מתי זה היה (אני לא סופר את הבכי בביופסיה). "אתה צריך לבכות בכי גדול", הוא אומר. איפה אתה גר? מצויין - תיפגש עם אמילי. וזהו בערך (אמילי היא מטפלת בשיטת הטרילותרפיה שהוא ייסד). לוקח טרמפ עם מישהי שפגשתי בסדנא, ומצטרף אל עדי והילדים ליומולדת. אבל הראש במקום אחר, רחוק. הראש כבר מתחיל את מסע האמון.

יום שלישי 17-06. הטיפולים מתחילים. אני ועדי נוסעים לבית החולים. בדרך אני עושה קצת מדיטציה בעזרת הקלטה של ניסים אמון. לא עושה דימיון מודרך. אם עברתי את זה בסדר בפעם הקודמת, יהיה בסדר גם הפעם.

אחרי המתנה ארוכה מגיעים לפקידה, והיא מבשרת לי שאני צריך לעשות ספירת דם לפני הכימו. אופס. לזה לא התכוננתי נפשית. עוד דקירה, ומסוג אחר... אני מאבד כח ואת המשך השיחה איתה אני עושה כשאני נשען על המרפקים על הדלפק שלה, מתעלם מחוקי הנימוס. כשמגיע תורי אני נכנס לחדר האחיות ויושב. מסביר לה שאני מפחד. היא מסבירה שזה שום דבר. היא דוקרת את האצבע, והדקירה באמת ממש לא מורגשת. זה לא מונע ממני לאבד את ההכרה שם על הכיסא... what a way to start the day. איפה הכדור הרגעה שלקחתי אז, הדמיון מודרך... אפילו קניתי משחה שמאלחשת את העור. אפילו ואליום רשמו לי כדי להרגיע את העצבים. ואני בא כמו רמבו, אחרי שהלך בסדר בבדיקה הקודמת. big mistake. Huge. אחרי זמן אני מצליח לקום, ועדי עוזרת לי לפנות את עצמי החוצה לחדר ההמתנה. מביאים לי תה עם סוכר ואני מסדיר נשימה.

אחרי שעתי נכנסים לכימו. אני נשכב על מיטה ומחכה. מחלקה נעימה, מעוצבת יפה. נורא נורא מוזר לשכב על מיטת בית חולים, בשביל עצמי. מילא כשעדי יולדת לנוח לה על המיטה. אבל יכול להיות שבאמת אני שם החולה? אנחנו משתעשעים ברעיון. מגיעה האחות להכניס את הכימו ואני לחוץ. נדמה לה שאם היא תצווה עלי באסרטיביות לעשות דברים ולהגיד לדברים זה יעזור לי להרגיע את הפחד. היא מפתחת איתי שיחה מיותרת תוך כדי שכולי רועד. אני עונה לה רק כדי שתמשיך וזה ייגמר כבר. זה מזכיר לי קטע מסרט דוקו שעדי עשתה "מבצע חתונה", כשהחברה אומרת לכלה "תירגעי! אני אביא לך סטירה"... שיא הרוגע. אחרי שהיא הולכת אני נדהם לראות את עצמי מחובר לאינפוזיות. אני מסדיר נשימה מטרומה #2 היום, ואחר כך עדי שמה לנו את הפרק החדש של "משחקי הכס" באייפון. יופי של דרך להסיח את הדעת מהצינורית שתקועה לי ביד. בדרך לשירותים קוראת לי מישהי ששוכבת על מיטה אחרת. היא היתה איתי בבדיקה של ה Pet-CT באסותא לפני שלושה שבועות בחדר הרדיואקטיבי! איזה קטע. מתברר שנולדנו באותו שהיא מפחדת מזריקות ממש כמוני. אז היא שואלת איזה מזל אני. טלה. גם היא! באיזה תאריך? לא נכון!! נולדנו באותו תאריך בדיוק... מספרת שהיה לה סרטן שד, ועברה את כל הטיפולים בהצלחה. עכשיו הוא חזר - בכבד ובריאות. די מבאס לשמוע את זה בטיפול הראשון שלי... אני מנסה לעודד אבל בהצלחה קטנה מאוד. בינתיים עברו להם שעתיים והאינפוזיות ריקות, האחות באה להוציא את הזהו מהיד שלי. הנה! לא כואב! זה רק בגלל השערות ביד שיוצאות עם האיזולירבנד... הייתי בשמחה עושה שעווה בכל הגוף כל שבוע ומוותר על הטקס עם המחט. אני צריך להתאושש אבל מת לעוף משם כבר.

הולכים לקרינה ומחכים. אני מסתכל מסביב ולא מאמין מה לעזאזל אני עושה פה בין כל הזקנים האלה. האנשים היחידים בגילי הם אלה שמלווים את ההורים שלהם. ואחרי המתנה נכנסים לאחות. אני רועד מפחד שתצוץ לה דקירה נוספת היום, ונרגע כשהיא רק מסבירה לנו מה הולך לקרות, תופעות לוואי וזה. בחדר ההקרנות צוות לבבי ונהדר. אני שם בפה את הפלטה המיוחדת שמשאירה לי פתח קטן לנשום דרכו (האף די סתום גם ככה עם הגידול + נזלת שהוא עושה). אני נשכב, והם נועלים עלי את המסיכה שלי, שלוחצת מאוד ומגיעה לי עד מעל המרפקים... כולי נעול למיטה לא יכול להזיז עפעף. קשה לנשום, קשה לבלוע את הרוק (הגרוגרת עולה ונתקלת במסיכה...). אבל אחרי הסיוטים של הבוקר ממש לא אכפת לי מה יעשו לי כל עוד לא דוקרים אותי... יכולים להרביץ לי מכות רצח מצידי. זה אמור להיות 10 דקות אבל מתארך המון כי צריך לכוון שוב את הנקודות שבהן פוגעים. בסוף משחררים אותי מהמיטה. כל הפנים שלי ריבועים מהרשת של המסיכה :).

אפילו אחרי כשעה כשאנחנו מגיעים הביתה יש לי עדיין ריבועים ברורים על הפנים, ואביבי (11) שואלת אותי מה זה. אני מסביר. סיפרנו להן על המסיכה. אני מרגיש בסדר אבל בעיקר נח (בניגוד מוחלט להרגלי), כנראה מהסיוט של המחטים אבל אין לדעת. בערב מרגיש את הבטן הופכת לגוש. אבל אחכה עם התרופות עד מחר, נראה איך ארגיש. וואו, זה פשוט מטורף מה שאני מעביר את הגוף שלי עכשיו. ולחשוב שמגיל 10 ועד עכשיו (42) התרופה היחידה שלקחתי כל החיים היא אולי 10 כדורי אקמול...

רביעי 18-06: אני קם בבוקר ומרגיש בסדר. הבטן לא רגועה, אבל לא אסון. שולחים את הילדים לגנים ולבית הספר, ונוסעים לבילינסון להקרנות. בקומה מינוס 2 של הרדיותרפיה אומר בוקר טוב למירי החיננית ולוקח מספר להמתין לתורי. חדר ההמתנה הגדול מפוצץ בזקנים אנשים מבוגרים, אבל בהמשך יש מין חדר ריק ופרטי למדי, שיש בו טלויזיה גדולה עם שלט, ושלושה מחשבים אונליין. החדר ריק, ועדי ואני מאמצים אותו בחום בתור חדר ה- VIP שלנו. מדהים למה אנשים מעדיפים להצטופף.

אחר כך אנחנו הולכים לשיבעה של בעלה של הקולגה שלי בעבודה (שנפטר מסרטן). כשאנחנו נכנסים עדי בהלם מכמה שהיא צעירה, כמה שהוא היה צעיר. פתאום ההבנה מתחילה ליפול. פתאום זה כל כך מוחשי. היא יוצאת למרפסת לבכות את זה החוצה. אנחנו יוצאים מצטרפים אליה ומדברים הרבה.

אני מרגיש טוב ולא מבין על מה כל הרעש שאנשים עושים סביב הכימו. ממילא זה היה הניחוש שלי, שעושים עניין יותר גדול ממה שזה. תמיד אנשים אוהבים להפחיד ולהגזים. חוץ מהחוויה הלא נעימה של הזריקה עבר בסדר. מאוחר יותר אני מרגיש את הבטן הופכת קשה, כאילו עשיתי עכשיו 100 כפיפות בטן, וכל מה שאני נותן לה לאכול גורם לה להתרגז. כאילו מנסה להוציא את זה החוצה.

בלילה שוב מתנפחת לי הרגל, אבל פחות מאתמול. אני מבין את הרמז, והולך לישון.

חמישי 19-06: יוצאים מוקדם, לפגישה עם הרפואה המשלימה של בילינסון. שמים את אלוני (4) על ההסעה, את אופק (שנה וחצי) במשפחתון, ונוסעים. הבנות כבר יילכו לבית הספר לבד מאוחר יותר. הבטן עדיין מציקה לי. כואבת, וכל מה שאני נותן לה, אפילו מים, היא מתרגזת. כאילו מנסה לדחות אותו. כאילו זה עולה חזרה, גרפסים, כאילו תיכף אני מקיא. מנסה את הכדורים האלה שנתנו לי אבל זה עוזר קצת, לפעמים, לא יודע. הנסיעה לא עושה לי טוב.

שישי 20-5: אני שותה כוס מים של בוקר, ומקיא את הנשמה. רק מים היו בקיבה. נח, שותה שוב, ומקיא שוב. הפעם יש לזה צבע כהה. מאיפה לעזאזל הופיע הצבע הזה? מתקשר למוקד אחיות להתייעץ. אומרת לי לבוא למיון. אופק איתנו כי אין לו משפחתון ביום שישי. מתקשרים לשכנה-חברה שתבוא להיות עם אופק עד שנמצא פיתרון ומתארגנים לנסיעה. אני לוקח כדור נגד הכאב ראש, ושוב מקיא את הנשמה - נוזל כהה. נוסעים. עדי מארגנת את אמא שלה שתבוא להחליף את השכנה ולקבל את הילדים.

מגיעים למיון של בילינסון, ואני פתאום נזכר, שבפעם הראשונה שהקאתי גם ירד לי הרבה דם מהאף. אז זה הצבע הכהה! כנראה חלק ממנו ירד אל הגרון. אני מתלבט אם לוותר ולחזור, אבל עדיין לא הצלחתי לשתות כלום מהבוקר אז אני נשאר שיבדקו, שלא אתייבש. בפנים צפוף ומגעיל למדי. בניגוד מוחלט לבניין דוידוף לאונקולוגיה. המיון יותר דומה לבית חולים בהודו... נכנס אל האחות והיא רוצה לקחת לי דם לבדוק, אבל אני יודע שאם היא תעשה את זה אהיה עוד יותר חלש, אז אני מסרב. מחכה, ורופא משועמם בודק אותי. שואל, לוחץ, ואומר שבלי בדיקת דם אי אפשר לראות כלום נוסף. אני בינתיים מצליח לשתות מים בלי להקיא, אז אחרי שעה-שעתייים אני עוזב את המיון, ונח בבית את שאר היום.

23-6 יום שני: קם בבוקר לאט, ומצליח לנער מעלי את כאב הראש הקבוע שלי בבוקר. האפליקציה Runkeeper מספרת לי שחבר מהעבודה (שהיה איתי במירוץ) סיים כרגע ריצה. אני נדלק, מתגבר על החשש לחזור לפעילות, ולובש בגדי ריצה. ישר קופצות המחשבות: אם ארוץ עם ה Runkeeper, אז החבר׳ה יראו שרצתי. ומה הם יחשבו על זה שבמקום לבוא לכעבודה אני רץ לי? אם אני כל כך בריא אז למה אני לא עובד? דייייייייי!!! כמה פעמים כבר אפשר להגיד לי, שהם תומכים בי הכי בעולם? הם אמרו וחזרו והוכיחו בכל דרך, שאם מה שיבריא אותי זה לרקוד הולה הופה בהוואי אז אני צריך לתפוס מטוס לשם מיד. כאלה נהדרים. אז איך יכול להיות שאני עדיין חי בתוך סד של מחשבות ופחדים ומה יגידו שאוכל אותי מבפנים (תרתי משמע). פשוט לא ייאומן.

אני יורד למטה, ומעדכן שאני יוצא לרוץ. ״אמרו שזה משפר את סיכויי ההחלמה ב 30%״ אני מודיע בידענות. דליה (אמא של עדי) נזעקת: מה סיכויי החלמה?! חשבתי שאין סיכון, שעושים את הטיפול וזה עובר. כן, אני אומר. זו הגרסה שעדי מעדיפה. אבל נדבר על זה אחר כך. בתכל׳ס, יש הרבה יותר הגיון בגירסא של עדי. אין ספק שאם אהיה משוכנע שזה יעבור אז סיכויי ההחלמה יגדלו. אבל מה לעשות שאני מהנדס. ומהנדס לומד לעשות חישובים ולא מצליח להתעלם מזה שאחרי ה 85% סיכויי הצלחה יש עוד 15% אחרים. שהם קצת פחות משביעית. אז יש לי סיכוי קצת יותר טוב מאשר ברולטה רוסית. זה אמור לשמח אותי? החלק הרוחני שלי מזהיר שצריך לחשוב חיובי, אבל השכל מודיע שהוא יישאר נאמן לעובדות גם אם זה יהרוג אותנו.

בריצה של הבוקר מגיעה לי תובנה. כשפגשתי את עדי, השקעתי המון בלקדם אותה. ללמד אותה, להניע אותה למצויינות. והיום היא אשת חייל אין דברים כאלה. חזקה, עצמאית, בעלת עסק, בת זוג כזו שלא הייתי יכול לדמיין בחלומותי הפרועים, ואמא מדהימה לארבעת ילדינו. ולפני כמה שנים החלטנו לרכז מאמץ ולעזור לאור (12) להתגבר על קשיים שהיו לה, ועשינו עבודה מדהימה. השנה היתה השנה של אביב (11), ועשינו עבודה מדהימה. וגם עם אלוני (4) עשינו את האיבחונים והכל והכנסנו אותו לגן שפתי מהמם, והוא התקדם השנה בצורה יוצאת מהכלל. אז עכשיו תורי. עכשיו אני, כי ההוא ברח. עכשיו אני כי הייתי מוכרח (ארקדי דוכין).

אחרי הריצה אני מתקלח ורוצה להתיישב למדיטציה, ואז קולט שבעצם בא לי לשכב. בא לי מנצח את מה שצריך לעשות. אני מנסה לתרגל דמיון מודרך ולא מצליח, בסוף שומע הקלטה של מדיטציה של ניסים אמון. אבל הראש מפוצץ מחשבות. הרבה חשש מהכימותרפיה מחר. מהזריקה, מצופעות הלוואי הנוראיות, מההרס שאני גוזר על הגוף שלי. בהחלט עוד מחשבה לא מעצימה ולא חיובית. הרבה יותר נכון לחשוב שכך אני מרפא את הגוף שלי. עד שאני מסיים כבר צריך לצאת להקרנות.

יורד למטה ורואה שעדי ודליה טרחו והכינו ארוחת בוקר מושקעת לאללה. מרגיע בלב את הלחץ של הזמנים, וכולנו יושבים לאכול ארוחת בוקר מעולה במרפסת. ההקרנות יחכו. לא יתחילו בלעדינו, סע לאט... פתאום עכשיו אני רואה את כל הלחץ הזה שאני חי בו באופן קבוע. על כל דבר. להיות כמו שצריך, להיות בזמן, מה יחשבו. פתאום אני רואה את הגוש הזה של הלחץ שגדל והתמצק לו בתוך האף שלי, ועוד מעט היה אוכל אותי חיים. כמה יותר ברור מזה זה יכול להיות? אני מתבונן המון בכל המחשבות, בלחצים, בפחדים. נחוש לפתור אותם. לצאת בצד השני מחוזק, גדול יותר, טוב יותר, רגוע יותר. שליו.

מי יקרא את כל זה בכלל, אני שואל את עצמי. מה זה משנה בכלל. לא משנה כלום. אני כותב בשבילי. מתרכז, אולי לראשונה בחיי, בלהיות אגואיסט. בלהקשיב לרחשים הקטנים של בא לי ולא בא לי. מנסה לתת לרגש להוביל. בצהריים אנחנו הולכים לפגישה של הדרכת הורים. מטפלת שעבדנו איתה ל נושאים בקשר לאור וגם לאביב. עכשיו הגיע הזמן להסתכל על כל המשפחה. איך נערכים, איך מקטינים את הקושי של הילדים בתוך זה. תוך כדי הפגישה עושים רשימה של כל מה שצריך לעשות, וזה מציף. לגמרי מציף. מה שבטוח, אנחנו חייבים (!) לתכנן את החודשיים האלה של החופש הגדול, ולעדכן את הבנות כל הזמן ומראש כמה שאפשר על מה שקורה. תכנון מראש והתחייבות אף פעם לא היו הצד החזק שלנו...

חוזרים הביתה, ובדרך אוספים תרופה בשם אמנד שאמורה לעשות קסמים עם תופעות הלוואי של הכימו. בבילינסון הזהירו אותי שמכבי יעשו לי בעיות לאשר את התרופה כי היא יקרה ומיוחדת וזה, אבל הם פשוט גדולים! אישרו לי בתיק ותק. תודה שירלי ממכבי!!! בחודש האחרון אני ושירלי מדברים כמעט כל יום :). והכל באימייל, באינטרנט - והכל מיד ובחיוך. חייב לתת פה ח-ח למערכת הבריאות הציבורית, שעבורי הוכיחה את עצמה במלוא גדולתה ותפארתה - אין דברים כאלה (ואם קראתם את הפוסט "מוות לעריסה" אתם יודעים שאני לא מחלק מחמאות סתם...). עדי נשארת בבית עם הילדים, דליה נוסעת איתי.

מוריד אותה בתחנת האוטובוס לבית שלה, וממשיך חזרה לבילינסון לפגישה עם גיל ממחלקת הרפואה המשלימה של בילינסון. המחלקה מעוצבת טיפ-טופ, עם חלוקי נחל וכל הטקס. אני וגיל מתחברים מיד. תוך כדי התשאול הוא מוצא קשר מהמם בין שלושה אירועים מכוננים בחיי:

1. עד גיל עשר היו לי דלקות אוזניים חוזרות, וסבלתי מהן מאוד. בסביבות גיל עשר החלטתי, החלטה טוטאלית של ילד קטן ואמיץ, שאני לא אהיה חולה יותר. וכך היה. הייתי ישן בחורף הירושלמי עם חלון פתוח ושמיכת פיקה דקה, ומכבה את ההסקה שבחדר שלי. כשההורים שלי נכנסו לחדר היתה נושבת רוח פרצים. הם לא פשוט לא הבינו איך אני בכלל עומד בזה. אבל כך רציתי וכך היה. במשך שנים.

2. בסביבות גיל 10 יש לי את הזיכרון הראשון שלי מהפחד ממחטים. עשו חיסון בכיתה, ולא פחדתי. התיישבתי חזרה, וכל החדר התחיל להסתובב לי. השכיבו אותי, השקו אותי מי סוכר, ומאז גידלתי את הפחד בעקביות. החלטתי ועשיתי את כל הטיפולים אצל רופאי השיניים (והיו לי המון) בלי זריקות. אפילו כילד. בצבא רציתי לוותר על קורס טייס כי דרשו בדיקת דם. אחרי כמה שיחות עם פסיכולוגית עשיתי את הבדיקה (ועפתי בצ'ק 10 :). מאז אני מנסה לטפל בפחד הזה. לפעמים עובד, לפעמים לא.

3. בגיל 10 עברנו מירושליים למבשרת ציון. בירושליים הייתי ילד די בודד, ומסוגר, משחק משחקי דמיון עם אחותי, הולך מעט לשני חברים שהיו לי. מצטיין בלימודים. במבשרת פגשתי את חבר שלי טוב והיינו חברים הכי טובים. והקמנו חבורה, והיינו נוסעים בסקטים, ומבלים ביחד, ומשחקים. גיליתי את הבחוץ, את החבורה, מסיבות...

ממש מעניין ששלושת הדברים הלכאורה לא קשורים האלה קרו באותו זמן. מעניין מה עוד מתחבא שם במעמקי הזיכרון שקשור לתקופה ההיא... אולי אם אהפוך את האבן הזו יתגלה מתחתיה סרטן קטן מתחבא...

בלילה אני נותן לאורצ'י (12) נשיקת לילה טוב, ואנחנו מדברים. אני אוהב את השיחות האלה עם הבנות לפני השינה. אני רואה פתאום כמה שאור דומה לי. גם היא ישנה עם חלונות פתוחים כמה שאפשר, גם היא אוהבת לשחק באש, ועוד המון קווי דימיון. אני מתרגש מהאפשרות ללמוד על עצמי בגיל הזה דרכה. ופתאום מסתננת מחשבה נוספת, מפחידה. שאם אני לא אפתור את העניין הזה שיש לי עם עצמי, אני מעמיד גם את אור בסכנה.

רביעי 25-06: קם בבוקר מרגיש טוב. מתחיל את היום במדיטציה. לוקח כדור נוסף של תרופת הפלא אמנד שאמורה למנוע את הבחילות, ועדי ואני נוסעים להקרנות. מיד אחר כך נפגש שוב עם גיל מהרפואה המשלימה של מרכז דוידוף בבילינסון. גיל מוביל אותי ברגישות אל התקופה שהייתי בן 10, ועולים בי זכרונות על חוסר שליטה. גיל מכוון אותי להרגיש באיזה איזור בגוף זה מופיע לי, ומשום מה עולה לי איזור האגן. אני נזכר בחלום קבוע שבו רודפים אחרי ואני עולה ועולה במדרגות עד שהן נגמרות, ובדיוק כשהם באים אני מבין שזה חלום ומחליט להתעורר, כולי רועד מפחד במיטה. ואולי זה גם קשור לאותן זריקות שהיו עושים אז לילדים בטוסיק. חוסר האונים הזה, ההוויה המושפלת של ילד, שלא מצליח לשלוט במה שעושים לגוף שלו. אולי שם בכלל כל הפחד הזה ממחטים התחיל. ונזכר באותן פעמים שילדים הרביצו לי. הכעס העצום הזה שעולה, חוסר האונים כשהם חזקים ממני. חוסר השליטה. בבית אסור היה להרים יד. אני מניח שזה יצר אצלי התייחסות חמורה אל כל צורה של אלימות. אני נזכר באונס שהיה בכרמל לפני המון שנים. איך הרגו אותו במכות בזמן שאנסו אותה. עד היום זו המחשבה הנוראית ביותר עבורי - לשמוע את הזעקות ואתה לא יכול לעזור. הפנמתי תפיסה שלפיה אונס זה הדבר הנורא מכל (לא בגלל חוויה שלי או של מישהו קרוב, חלילה). שוב אל חוסר השליטה. גיל עושה עבודה נפלאה. פייר לא חשבתי שאני אתחבר למטפל גבר. תמיד היה לי דיבור יותר טוב עם נשים. אני מקווה שהוא יוכל להוביל אותי אל התחתית של העניין הזה, מה שזה לא יהיה שאמצא שם. זוהי רק ההתחלה.

יוצאים החוצה, ומיד אני מרגיש את השמש מרביצה לי בפנים ועל הצוואר. מיטת השיזוף הזו שאני מבלה בה כל יום מטגנת אותי כמו שצריך. כמו פיונה של שרק, מיד כשנוגעת בי השמש הפנים מתחילים ללהוט. אז אני שם אלוורה וקרם הגנה וזה, אבל עכשיו הגיע הרגע לכובע. גדול. אז אני מודד את כל הכובעים בריקושט של מרכז G, תוך כדי שאני מעלה תמונות לקבוצת וואטסאפ ומקבל פידבקים :). הנה מבחר מהן. טוב, הבהיר הכי יפה. אבל גם חם בו לאללה... הולכים לחנות אחרת סמוכה, ומוצאים את אותו כובע אבל עם רשת לאוורור - אליפות.

חמישי 26-06: היום מתחזקים את מיטות השיזוף, אז עדי ואני עושים יום חופש :). שולחים את הילדים לגנים ולבית הספר וחושבים מה לעשות היום. מחר אנחנו חוגגים לאלוני יומולדת בגן, אחרי הצהריים ילדי הגן באים אלינו הביתה לחגוג שוב, וביום שבת באים משפחה וחברים לחגוג... סופש חגיגי במיוחד. אז עדי עושה רשימת קניות ומטלות באורך הגלות, ואני כבר רואה איך היום חופש מתמוסס לו. אז את הקניות בסופר נעשה אחרי הצהריים עם הילדים וגם את הפרסים. צריך רק לקנות בריכה מתנפחת לילדים. אינטרנט+טלפון ואנחנו בדרך לקנות את הבריכה (179 שח). כשאנחנו שם אנחנו לא מצליחים להתאפק וקונים גם גזיבו (300 שח) שהמון זמן רצינו, שיהיה לבריכה צל.

ממשיכים לים, המקום האהוב שלנו עוד מהיום הראשוני ההוא שעדי אספה אותי על הג'אווה שלה ושאלה "לאן?". - לים, מה זאת אומרת. נוסעים לחוף "ארטיק" בחבצלת. חוף מקסים. יושבים בתוך הבית קפה, צל מלא. עדי מורידה אותי כמו ילדה מפונקת בפתח הקפה ונוסעת לחנות. שלא אלך בשמש... אני כל כך לא רגיל לזה. מבחינתי לקפוץ קילומטר להחנות את האוטו או להביא אותו זה שום דבר. מה זה השטויות האלה.

מזמינים סלט ומוזלי. השירות גרוע, הסלט (56 שח, חסה וגבינה) יבש ולא טעים, אבל הם מסרבים להחליף אותו. פשוט לא ייאומן איזה תפיסת עולם צרה צריך כדי להתקטנן עם לקוח על סלט. אם אהיה מרוצה, הערך של הרכישות שאעשה שם במשך חיי יכול להיות אדיר. אבוא שוב, עם חברים, אולי אעשה שם אירוע אפילו. אבל כלקוח ממורמר, במקרה הטוב לא אחזור. במקרה הרע אספר את זה לחברים או אכתוב על זה בבלוג שלי... איפה השכל שלכם אנשים??? הטמטום האנושי לפעמים מהדהד כל כך חזק שזה כואב.

בדרך חזרה אני "נכבה" כמו שקורה לי לעיתים קרובות עכשיו. פתאום, ברגע אחד, אני נהיה כל כך עייף שאני לא יכול להחזיק את העיניים פתוחות. משכיב את הכיסא ושם כרית כדי שלא יישבר לי הצוואר. כשמגיעים הביתה עדי מעירה אותי והולכים לנוח טיפה לפני שאלוני מגיע ב 14:00 עם ההסעה. אני משאיר את עדי לנוח וקם לקבל את אלוני. מאז שחליתי היא לוקחת 100% אחריות על כל הבית, וזה מעמיס עליה מאוד. אם קודם הייתי חוזר מהעבודה ולוקח אחריות על ארוחת ערב מקלחות ולהשכיב את הילדים, עכשיו גם את זה היא עושה רוב הזמן. היא נותנת לי את כל המקום לנוח, לכתוב, לעשות מדיטציה וטיפולים ומה שלא יהיה, מסיעה אותי ועוזרת לי בהכל. עכשיו שתנוח קצת גם היא, יקרה שלי.

מכין צהריים (יעני מחמם מה שעדי בישלה) גם בשביל הבנות שמגיעות מבית הספר מיד אחר כך. הן מגיעות ברגל, מבית הספר הדמוקרטי של כפר סבא שנמצא ממש במעלה הרחוב. טוב, ככה בחרנו את הבית, שיהיה קרוב לבית הספר. בית הספר הזה הוא עבורנו פשוט אי של שפיות בתוך הכאוס הזה שנקרא מערכת החינוך. חוץ מהשלט "בית ספר" אין לו בכלל הרבה במשותף עם אותן קוביות בטון ורוד עם אספלט שחור שנקראות בדרך כלל בית ספר. בדמוקרטי יש קבלה, הכלה, אהבה אמיתית, הקשבה. את כל המושגים הידועים מגדירים שם מהתחלה: כיתה, שכבה, מחנך, צלצול, תלמיד, סמכות. אבל בעיקר זה מקום שבו אף ילד הוא לא מספר. כשישבנו לא מזמן עם כל ילדה והחונכת שלה לשיחת סיכום שנה, שמענו מה כל מורה כתב. זה מדהים לאיזה עומק כל מורה מכיר כל אחת מהבנות שלנו. כמה תשומת לב ורגישות יש לכל אחד מהמורים לתאר אותן בצורה כל כך חיה ומדויקת. את מה שטוב, את מה שכדאי לשפר. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לבית הספר, וראיתי קבוצות של תלמידים יושבים מפוזרים על ספסלים בין העצים או על הדשא, מדברים או מנגנים. ושיחה חופשית זורמת בין תלמידים, מורים, מנהל, הורים. אין מעמדות ואין הפחדות. ילדים מכיתה א' ועד יב' פשוט בוחרים את השיעורים שלהם, הולכים מרצונם החופשי לשיעורים בלי תזכורת של צלצולים, נעים להם בין חדרי הלימוד השונים כל אחד לפי מערכת שעות משלו, ממש כמו סטודנטים באוניברסיטה. וילדים גדולים חונכים ומאמצים ילדים קטנים (במקום להרביץ להם או לרמוס אותם במדרגות, כמקובל). אי של שפיות.

בארוחת הצהריים אני אוכל פחות ממה שהייתי רגיל, אבל מסתבר שגם זה יותר מדי. הבטן כועסת עלי וכואבת מאוד, וכולי מרגיש כמו גוש, רק רוצה לצנוח לנוח. אבל אני רוצה לתת לעדי לנוח קצת. באלוהים מגיע לה. אז אני נוסע להביא את אופק מהמשפחתון, אפילו שזה 7 דקות הליכה מפה (אני כמעט תמיד הולך לשם ברגל). כשאני חוזר עדי כבר מתעוררת, ואני מתרסק לנוח, ומתעורר רק אחרי חצות. בינתיים עדי הלכה עם כל הילדים לסופר, אפתה שתי עוגות, קילחה האכילה והשכיבה את כולם... אשת חייל.

בבוקר כתבתי לראשונה על הבלוג שלי בפייסבוק. עד עכשיו הקרובים לי ידעו על הסרטן והכל, אבל היה ברור שפתאום עוד אנשים יידעו, גם כאלה שלא ממש התקשרתי להגיד להם. אבל לא היה לי מושג איזה גל של תגובות זה יגרור. הכרתי קצת את הכח של הרשת מהפוסט שלי ״מוות לעריסה״ שקיבל אלפי שיתופים (אפילו הזמינו אותי לאורלי וגיא לדבר על זה אבל לא יצא). התגובה היתה מדהימה.

קודם כל הטלפון צלצל, ופבלו, שעבדתי איתו בויקון לפני 14 שנה (!) היה על הקו. בכלל לא היה לו את המספר שלי אבל הוא התקשר דרך וידאו בייקרי :). הוא סיפר לי שחוץ מעיסוקיו ההייטקיים הוא גם יו״ר של עמותת ״מנדלת הלב״, שתומכת בחולי סרטן ומשפחותיהם, ויש להם צוות ענק של מתנדבים שעושים טיפולים ברפואה משלימה. וואו. פייר, לא ידעתי.

ואז חברה יקרה שהיתה קצת עסוקה בשנה האחרונה, ולא סיפרתי לה. אחרי שהתגברה על ההלם שהיא צריכה לקרוא על זה בפייס (טוב, באמת לא פייר) היא ביררה מה היא יכולה לעשות. ואז מבול של טלפונים, הודעות, וואטסאפ, פייסבוק, סקייפ (שיחה מיפן). נראה שכל אמצעי תקשורת שאי פעם היה לי התעורר לחיים. וכולם שואלים, דואגים, אוהבים. וואו. בטח עשיתי משהו טוב בחיים האלה שמגיע לי יחס כזה :). נראה לי שכדאי שאמשיך בזה ואעצים את זה.

ועצות ושיטות והמלצות ועוד ועוד ומטפלים מוכשרים למיניהם. ובעיקר המון המון רצון אמיתי לעזור (נעזוב בצד את הנימוס). ופתאום אני שואל את עצמי: אז מה באמת אפשר לעזור? למה אתה אומר לכולם שאין מה לעזור? אולי באמת אפשר להיעזר? מה אתה ככה? למה הכל על הכתפיים? הכל לבד? תמיד כשקשה אני מעמיס את האלונקה ורץ. אבל לא תמיד זה הדבר הנכון לעשות. לפעמים להסתכל בפרספקטיבה ולהפעיל אנשים אחרים יכול להיות הרבה יותר יעיל. אולי זה זמן טוב ללמוד לבקש עזרה. אבל פייר שאין לי מושג במה. לא נורא, אחשוב על זה וזה יבוא.

בתוך כל זה יש היום יומולדת לאלוני, והוא נורא נורא מתרגש. היומולדת שלו רק בעוד חודש. הקדמנו, כי בעוד חודש זה יהיה קרוב לסוף הטיפולים, והאפקט המצטבר אמור להביא אותי לפספס את עוגת היומולדת שלו... קנינו אתמול בריכה מתנפחת וגזיבו לחצר, ואנחנו יוצאים בבוקר לחצר כדי לנסות אותם. אני לא מרגיש הכי טוב היום. לא ברור. הבטן, חולשה כללית. הדופק עולה בלי סיבה. אז עדי מנפחת את הבריכה ומסדרת את הבית והחצר כשאני נח בעיקר. וואו איך אני לא רגיל לסידור הזה.

כשהבנות מגיעות מבית הספר ואלוני מהגן הם פורצים בזעקות שמחה, ורצים להיכנס לבריכה החדשה שצמחה לה פתאום בחצר. הבנות שוחות בהיקף בעיגולים ונראות כמו כמו yin-yen, יוצרות מערבולת.

אחרי הצהריים מגיעים הילדים מהגן (12 ילדים, גן מיוחד) עם ההורים והאחים. תחושה נורא מוזרה שאני קורא את מבול התגובות והחיזוקים מכל העולם, ונכנסים בדלת כל ההורים מהגן ולא יודעים כלום. מה העניינים, נישוק חיבוק. מוזר. מצד שני, זה לא בדיוק הזמן המתאים לספר להם. או שאולי דווקא כן? אנחנו עושים את היומולדת יחד עם ילד נוסף מהגן, שהתיידדנו עם המשפחה שלו, אבל גם הם לא יודעים. פתאום נכנסת חברה שלהם שהם הזמינו, ומזהה אותי. היא בהלם שזה אני וזה הבית שלי. למדנו יחד בקורס של התפתחות אישית לפני איזה 12 שנה, והיה לנו אז חיבור ממש טוב, היינו חברים. היא אומרת לי ששדים ורוחות, היא חשבה עלי לפני שבוע-שבועיים. ותהתה אם היא עומדת לפגוש אותי, והנה. איזה קטע. קטע. ומה את עושה בחיים? - מטפלת ברפואה משלימה בחולים אונקולוגיים באיכילוב...

איך שכולם עוזבים אני נעלם לחדר השינה ומתרסק לישון. עדי והמשפחה השניה נשארים לקפל ואני משאיר לעדי את ההסברים.

שבת 28-06: קם בבוקר מרגיש מצויין. וואו הרבה זמן כבר לא הרגשתי ככה. מקלחת, ומדיטציה. היום בלי מוזיקה, בלי ליווי קולי של ניסים. מתרכז ברגע הזה. בקולות הציפורים שמגיעים מהחלון, קולות הילדים שלנו המתעוררים אל יום חדש. מדי פעם מגיעות מחשבות, אבל אני נותן להן לחלוף בלי כעס. נודד אל הבית שגדלתי בו עד גיל 10, בתלפיות ירושליים. רואה פתאום פרטים חדים, הרבה יותר מאשר זכרתי עד עכשיו. הולך לבית הספר, וגם שם פתאום רואה פרטים חדים. מחפש זיכרונות משמעותיים, חוויות קשות או רגשות שנקברו. אני זוכר את בית הספר כגוש בטון גדול ומאיים. תחושת בדידות וניכור. אבל שום אירוע מיוחד.

הולך מבית הספר הביתה, אוסף את אחותי נילי מהגן, חולף את המכולת והולך הביתה. שום זיכרון רע או רגש מפחיד לא עולה. אני נכנס לכניסה שלנו בעין צורים 4 תלפיות ועולה לקומה השלישית בחדר מדרגות אפלולי, נכנס הביתה. רואה בבירור את המטבח, הסלון. שום דבר. טוב, זו התחלה טובה. עוד אחזור לשם. אני קולט פתאום שעם שתי חברות טובות שהיו לי אז אני עדיין בקשר היום, וחייב לדבר איתן, להיזכר, להעלות את הרגשות הקדומים. אני מחליט גם ללכת לשם לראות בעצמי מה יש שם היום. מבית הספר, הבית, גן המשחקים. אחרי המדיטציה הארוכה אני נשכב שניה ליישר את הגב, ונרדם לעוד איזה שעתיים. מתעורר ומחשב שאת היממה האחרונה עברתי רובה בשינה... אני מרגיש מצויין כמו שלא הרגשתי מזמן. כמעט כמו חדש. 

מגיעים המשפחברים לחגוג יומולדת לאלוני ולבת הדודה שלו (הם נולדו בהפרש של ימים ספורים), והבריכה החדשה שוב מתמלאת אחרי שאתמול הילדים שפכו את כל המים. המון מים... הילדים משפריצים מים באקסטזה וקולות התרגשות, והגדולים יושבים לדבר בכל פינה בין המטבח לחצר. ממש כיף, אבל אחרי שעתיים מתחילים להגיד לי שאולי אלך לנוח, אז אחרי קצת הכחשה עצמית אני מודה ופורש.

מתעורר בערב, אוכל משהו עם הבנות ויושב להיות קצת עם עדי. אביבי קוראת לי שאשכיב אותה לישון. אין לי כח לקרוא היום - מודיעה אביבי. מעודד אותה לקרוא לי אפילו קצת, מקריא לה, ויושב ומדבר איתה על החשיבות של בניית הרגל. על הכח של פעולה שאנחנו חוזרים עליה כל יום. איך שזה יכול לאפשר לנו להשיג מטרות גדולות בחיים, שאי אפשר להשיג ביום אחד. להיות זמרת, למשל :). אני אוהב את השיחות האלה לפני השינה. מברך אותה את ברכת הלילה טוב המיוחדת לה (לכל אחד מהילדים זה שונה), והיא, כצפוי, מפהקת בדיוק במשפט הקבוע... אומר לאור את טקס הלילה טוב (היא כבר קוראת בעצמה בלי עידוד שלי), ומוצא את עדי כבר שפוכה על הספה. היה לה יום ארוך. נשאר כח רק לראות פרק של רמזור, והולכים לישון.

ראשון 29-06: קם מוקדם עם הילדים, לוקח את אופק לגן ברגל ואור מתלווה אלי לטיול של בוקר. אני אוהב את הטיולים האלה איתה. אחרי שהבנות הולכות לבית הספר מגיעה המשלבת של אור לשיחת סיכום שנה. מרחיב את הלב לדבר על התהליך המדהים שאור עברה השנה. מגיע גם מישהו שההורים שלי הזמינו לנקות את הבית. איזה פינוק... מגיע גם אלון חבר טוב שלי ואנחנו נוסעים לבית החולים. בדרך מתקשרת אליו נוגה חברת ילדות שלנו, ומתפלאת לשמוע שאני עונה. קובעים איתה לארוחת בוקר אחרי ההקרנות. המתנה קצרה ואני בהקרנות. עוד קצת מנהלות ואנחנו נוסעים לקניון הגדול שמול בית החולים. הקניון ממש מעבר לכביש, במרחק שלא הייתי מעלה בדעתי להניע מכונית בשבילו, אבל חם היום ואני רוצה לצמצם את הזמן שלי בשמש למינימום, אז נוסעים וחונים בחניון התת קרקעי. אני לא רגיל להיות כזה שביר ועדין...
בקניון תוקף אותי פתאום רעב (מאז הטיפולים, רוב הזמן לא בא לי לאכול, ולאכול עושה לי להרגיש לא טוב). אנחנו מתיישבים בקפה ג׳ו ומזמינים. נוגה מצטרפת, ואנחנו שוקעים לשיחה על האושר בחיים ומה חסר כדי להיות מאושר. בעיקר צריך להודות על מה שיש. אנחנו פותחים קבוצת וואטסאפ של שלושתנו, שבה נכתוב כל יום (לפחות) על מה אנחנו מודים :).

אלון ואני חוזרים לבית החולים לפגישה שלי עם גיל, שעשה לי דימיון מודרך. הוא גם רופא סיני והפגישה היום היא על זה. הוא בודק אותי לפי הסינים ואומר שיש לי עודף אנרגיה בלב. רושם צמחים. אני מצליח להרשות לו לשים לי מחט ביד, ונשאר איתה דקות ארוכות, אבל לא מצליח להפסיק לרעוד. אחר כך הוא שם לי מדבקה עם סיכה קטנה, וזה כבר בא יותר טוב. אני מצליח להירגע. היסטוריה נכתבה. הסכמתי לדקירה מרצוני הטוב! מי היה מאמין. בטח לא אף אחד שמכיר אותי.

בערב מתיישבים עם הילדים לאכול ארוחת ערב, ומופיע בדלת שליח עם סלסלת פירות ענקית ומפנקת ביותר. מהעבודה שלי - סירס ישראל, שלחו את זה, עם ברכות להחלמתי המהירה. הגישה שלהם פשוט מדהימה אותי. עבורם People first זו לא סיסמא נבובה, אלא דרך חיים. קודם תהיה בריא, אחר כך נדבר.

בערב אחרי שאני קורא עם אביבי מגיע לביקור חבר טוב. בגלל שאני נח עכשיו כל אחרי הצהריים, יש לי קצת כח בערב. הוא מביא לי את הספר ״לוחם האור״ של פאולו קואלו. מעולה. אני פותח בעמוד אקראי ואנחנו קוראים. אנחנו הולכים לטיול קטן עם הכלבה ומדברים הרבה, אבל אחרי מרחק קצר אנחנו חוזרים. אני משתרע על הספה בלי כח ומפעיל אותו להכין לנו תה ומשהו קטן לאכול. לא מזמן הוא התפטר מתפקיד בהייטק לטובת לימודים בבצלאל. הוא פורח. משקיע בטירוף בלימודים שלו ונהנה מכל רגע. וגם לו יש ארבעה ילדים וכל מיני דאגות ... מעורר השראה.

שני 30-06: נוסע עם עדי בבוקר לבית החולים. אני מספר לה שאני מרגיש קצת אבוד במסע שלי. אני עושה המון דברים, בודק המון כיוונים, אבל לא מרגיש שזה נע באיזהשהוא כיוון ברור או מסודר. עדי מציעה שאסנן יותר ואבדוק פחות. שאקשיב יותר לאינטואיציות ואדבוק במה שמגיש לי נכון, בלי לבדוק יותר מדי אפשרויות אחרות. זו עצה מעולה. תמיד אלון צחק עלי שבמסעדה שנינו פותחים את התפריט, הוא מיד מוצא משהו שבא לו ומזמין, ואני חייב לקרוא את כל התפריט פעמיים, להבין הכל ולהשוות, ורק אחרי חצי שעה והמון שיקולים אני מזמין משהו. ולא בהכרח את מה שהכי בא לי מראש...

פגישה עם גרסיאלה הפסיכולוגית. היא עושה לי תהליך של התנתקות מהיד שלי, הקפאה של היד. אימון לקראת הכימו מחר. מדברים גם על המסע והיא מחזקת את מה שעדי אמרה. במסע הזה אין ציונים. ולא נדע אם הצלחנו 100, או 90, או 20. צריך לעבוד עם מה שיש באותו רגע.

בחזור אנחנו עוצרים בעדן לקנות תוספים ויטמינים פוביוטיקה תמציות צמחים שורשים של כלמיני דברים ששירן הנטורופתית המליצה לנו ועל הרבה מהם לא שמעתי בחיים. ים של כסף. אבל אם זה אכן יקל על תופעות הלוואי (בעיקר הבטן שכואבת לי כל הזמן בערך) וישפר את התופעות שבדרך (כוויות בפה ובגרון בגלל ההקרנות) זו סיבה מספיק טובה להשקיע. ננסה.

אני מדבר עם חבר יקר שמציע לי עזרה בלחלץ את הרגש הכלוא בעזרת שילוב של טכניקות שעבד בשבילו. מאוד מעניין. קבענו לבדוק את זה. בערב מסיבת סופשנה בבית הספר הדמוקרטי. מחר הבנות מתחילות קייטנות = הסעות והתארגנות חדשה.

שלישי 1.07: היום כימו. בבוקר אני לוקח סופסוף את כל הפרוביוטיקה ויטמינים תוספים (שעולים הון!!) בתקווה שזה יעזור. דליה אמא של עדי ישנה אצלנו כדי לאפשר לנו אתמול ללכת יחד למסיבת הסיום בבית הספר הדמורטי של הבנות (פייר, תכננו לצאת יחד לנצל זוג כרטיסים שזכיתי בהם ל cinema city VIP, אבל המסיבה ביטלה את הרעיון. אני נזכר שבמסיבה קיבלנו שתי הזמנות מאימהות שם לעשות לנו בייביסיטינג כדי שנצא, או כל דבר אחר. מדהימות. וזה בנוסף לטלפון דומה שקיבלתי מחבר מהעבודה שגר לא רחוק!!!).

אז דליה הכינה לי תערובת של מיני דברים טובים לגוף שאפשר לעשות מהם דייסה - קינואה, דוחן, נבט חיטה ועוד ועוד. היא מתנדבת להכין לי. יחסית לכמה שזה בריא זה טעים, בעיקר עם קצת מייפל אמיתי. הבנות מתחילות היום קייטנות שונות, אז צריך להסיע, ולבדוק התאקלמות. לאור אף פעם לא פשוט במסגרות חדשות, ואנחנו מתרגשים איתה. בא בטיימינג לא משהו החופש הגדול הזה יחד עם הטיפולים... ההורים שלי מגיעים מוקדם ועדי ואני יוצאים לבית החולים. אני עושה היום את בדיקת הדם שתקבע אם אוכל לעשות את הכימו.  בדרך כלל עושים אותה יום לפני כן, אבל ככה זה חוסך לי דקירה וסבל. אחרי הבדיקת דם משאירים כבר את הצינורית לכימו. פחות נורא.

אז נוסעים לבית החולים עוד לפני שבע. אני לוקח כדור לוריוון שאמור להרגיע, ועושה מדיטציה של ניסים אמון בדרך. מגיעים, ואיך שאני נכנס לקומה של הכימו אני מרגיש לא משהו... ועדי מבקשת שיתנו לי לשכב עוד לפני הפרוצדורות הרשמיות. מסכימים ואני ממשיך מדיטציה במיטה, מתרגל נשימות. בשעה 8:00 מגיעה אלי גרסיאלה הפסיכולוגית ומיד אני מרגיש רגוע יותר, מוגן יותר. אני מלא הערכה להשקעה שלה! רפואה ציבורית במיטבה רבותיי! + עשייה מכל הלב ואיכפתיות אין קץ של גרסיאלה. שאפו ענק. היא עושה לי תהליך של דימיון מודרך שבו היא מקפיאה לי את היד. אני מרגיש אותה כבדה ולא כל כך קשורה לגוף. היא מעדכנת אותי שהאחות תתחיל מיד. היא לוקחת אותי אל החוף בתאילנד, ואז האחות מכניסה את המחט. זו אולי הפעם הרגועה ביותר בחיי שמחט נכנסה אלי. כמעט כמעט בשלווה אני מרגיש אותה חודרת אלי. אבל מה לעשות שהיא לא יוצאת מיד, אלא צריך לקחת דם ולשים צינורית ולחזק עם איזולירבנד, ובזמן הזה הפחד עולה ומציק ומכווץ את הבטן ומרעיד את הגוף. בכל זאת, אחרי שזה מסתיים ואני יכול לקפל את היד ולכסות אותה והיא מוגנת, אני מצליח די מהר לשכוח מהנוכחות של הצינורית ונרגע. סה״כ האירוע עבר בהצלחה כבירה.

עדי מצטרפת אלי למיטה ואנחנו צופים באיזה סרט (יש לכל מיטה טלויזיה פרטית עם ערוצים!! שוב כל הכבוד לרפואה הציבורית!). אחר כך אני לוקח אמנד, שמקלה על התופעות לוואי. כשמביאים לנו ארוחת צהריים אני אוכל הכל ועוד חצי סנדוויץ שעדי קנתה בקפיטריה למעלה - שיא עולמי בתקופה האחרונה. והבטן אפילו לא מתרגזת עלי... אולי הפרוביוטיקה הזו עובדת. משהו עובד. אני מרגיש טוב. אחרי זה הקרנות, בדיקה שגרתית אצל האחיות, והביתה. אני מתמלא הערכה לזה שאני מרגיש טוב. כל כך קל לשכוח את זה כשהכל בסדר...

צהריים עם ההורים שלי ששמרו על הילדים, ושוב אני יכול לאכול נורמאלי. איזו הקלה. הלוואי שזה יימשך. עדי לוקחת את הילדים ונוסעת לפגוש את אור (הקייטנה שלה בתל אביב). אני מרגיש טוב וכמעט מתפתה להצטרף, אבל מחליט לקחת באיזי ולא לדחוק בעצמי יותר מדי. יש בכימו גם סטירואידים, אז תחושת הכח הזו יכולה להיות אשליה.

אז מה למדתי היום?  ראיתי הוכחה ניצחת לזה שהמקום היחיד שהפחד חי בו הוא בין שתי האוזניים שלי. אם זה נכון לפחד ממחטים, האם החרדה מהפרנסה יותר מוחשית ממנו? או שאולי גם היא רק עניין של פרספקטיבה? אני מכיר מקרוב אנשים עם בעיות פרנסה הרבה יותר קשות משלי, שלא נותנים לנושא הזה לנהל אותם. אפשר לטעון לגביהם שהם חסרי אחריות, מרחפים או לא ריאליים. אבל שורה תחתונה, בהתנהלות שלהם עם כסף ופרנסה הם הרבה יותר מאושרים ממני. אגב, זה לא דווקא אומר שהם לא עושים כל מה שביכולתם כדי לשפר את המצב. זה רק אומר שאחרי שעשו את זה, הם רגועים ושלווים בעניין ולא דואגים 24-7 כמוני מכל דבר קטן. זו מחשבה שפשוט מנהלת אותי, שואבת כמון זמן ותשומת לב לא שפויה ביום יום שלי. שואבת אנרגיית חיים יקרה. ואני מאמין שההחלטות שאני עושה היו משתפרות בהרבה אם הייתי לוקח את זה פחות ברצינות כזו, ומשקיע בזה כל כך הרבה דאגות. אולי אז היה נשאר לי יותר כח גם לפעול בעניין ולשפר את המצב. הדאגה והפחד הם פשוט שואבי אנרגיה מטורפים וחסרי רחמים. יש אפילו משהו קורבני בלתת לפחד ולדאגה לנהל אותי. מין ״נו מה אני יכול לעשות״ פולני כזה, שבא הכי טוב עם הרמת הידיים למעלה לסימן של חוסר אונים ;). אני כזה קטן ומסכן והחיים כאלה גדולים ומפחידים. ״עשה לך זמן לדאגות״ אמר מישהו, נדמה לי רובין שארמה. אני מאמין שלדאוג חמש דקות ביום זה יותר יעיל מאשר כל היום :). ואם אפשר להעלים גם את החמש דקות ופשוט לשקול את הדברים בלי המעמסה הרגשית המתלווה לדאגה - עוד יותר טוב.

יופי. איך משרישים את זה בחיים שלי? טוב מזמן מצאתי שיטה להטמעת שינויים. אתרגל אותה גם כאן. זה הולך ככה:

1. אני מתבונן בנזק שההתנהגות הנוכחית שלי גורמת לי ולאהובים עלי. ממש מפנים ומרגיש את מלוא העוצמה של הנזק. הנה כאן זה קל: דאגה פוגעת ממשית בסיכויי ההחלמה שלי, ומגדילה משמעותית את הסיכוי שזה יחזור, או משהו גרוע אחר יחליף אותו. יש היום קונצנזוס על זה אפילו ברפואה המערבית. כלומר הדאגה מסכנת את חיי ומגדילה את הסיכוי שהילדים יגדלו בלעדי. מחיר הרבה כבד מדי, אפילו אם נדמה לי שהסיבות לדאגה אמיתיות.
2. אני מתאמן לזהות את ההתנהגות הזו שאני רוצה לשנות כמה שיותר מהר. מן משחק כזה שבו אני ״תופס את עצמי״ עושה את זה שוב. אבל זה חייב לבוא ממקום של משחק ולא ממקום של ביקורת עצמית, כעס, וכל אחד מהתבלינים המעולים האלה. זה חייב לבוא ממקום של הכרה בתהליך, וטפיחה על השכם שזהיתי את ההתנהגות הלא רצויה. הנה עכשיו אני דואג שהפוסט הזה ארוך כאורך הגלות ואף אחד לא יקרא אותו או משהו נוסף שאכתוב, ומיד מזהה ואומר לראש ״Thank you for sharing״, אני פה בשביל לכתוב, לא בשביל לדאוג. ומסמן לי כוכב על זיהוי דאגה.
3. לאט לאט אני מצליח לזהות את ההתנהגות הרצויה יותר ויותר מהר. אם בהתחלה זה יכול לקרות אחרי ימים, ואז אחרי שעות, ואז אחרי דקות, יום אחד זה יקרה - אני מזהה את ההתנהגות באותו רגע שהיא קורית. זו חגיגה גדולה באמת. ולאט לאט מזהים מוקדם יותר ויותר, עד שיום אחד מגיע רגע היסטורי - אני מזהה את זה עוד לפני שזה באמת קורה. ובגלל שעכשיו כבר ברור לי לגמרי מה המחיר שאני משלם בחיים שלי ושל האהובים עלי על ההתנהגות הזו, השינוי קורה. זה פשוט עובד, אם מתמידים ונותנים לזה זמן. ולפעמים זה גם קורה מהר.

עכשיו, למשל, עבורי, אני לא מתעסק בדאגה של כסף בכלל. בלי נימוק. רק מתוך זה שאני הבנתי והפנמתי ברמה העמוקה ביותר את המחיר. היא פשוט נעלמה. דאגה של שנים. זה לא אומר שלא נצטרך למכור את הבית באיזה שהוא שלב. זה לא אומר שלא אצטרך עוד הלוואה בחודש-חודשיים הקרובים. זה רק אומר שאני לא דואג בגלל זה יותר. אפילו לא רגע. טוב, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה להפסיק לדאוג. זה לא מצחיק יותר...

רביעי 02-07: עדי קוראת את הפוסט שכתבתי אתמול, ובעדינות מציעה פידבק. "אתה כותב מאוד יפה. אבל אני יודעת שבכל האירועים שכתבת עליהם הרגשת הרבה יותר מזה. איפה זה?". אנחנו צוללים יחד אל הרגעים, ומעלים מתוכם את הרגשות. נראה לי שמרוב להיטות לצאת למסע שלי וחיפוש מורה שיכוון אותי, שכחתי להיעזר בנשמה התאומה שלי, שמכירה אותי הכי טוב בעולם, עדי. כמו האלכימאי, רצתי בכל מקום לחפש לי מורה ושכחתי שיש לי מורה בבית...

חבר אוסף אותי מוקדם כדי להעיד עבורו באיזה משפט מטופש. אני פשוט לא מאמין שהם לא הצליחו להגיע לפשרה בינהם. סכסוך על שכר של חצי שנה שלא שולם. בשביל זה הולכים לבית המשפט?? זה רק הקיבעון והכבוד וה"לא לצאת פראייר" שמסוגלים לדבר כל כך פעוט להתנפח. אני תוהה איך יהיה פעם שלום, אם ביננו לבין עצמנו, דברים של מה בכך, אנחנו לא מסוגלים להסתדר, להגיע להבנה. קורא פוסט מאלף של בחורה ערבייה על רצח הנער הפלסטיני. שוקל אם לשתף או לא בפייס, ומה יחשבו וזה, ומחליט לשתף. הפוסט המקורי שלה כאן. מבית המשפט מונית לבית החולים להקרנה, ואחר כך פגישה עם גיל מהרפואה המשלימה שלהם.

אני מספר לגיל שאני מרגיש תקוע במסע שלי. שאני מחפש את המפלצת להילחם בה אבל היא מתחבאת. שאני מבולבל בין כל השיטות והאפשרויות והמטפלים ומה לעזאזל לעשות קודם??. לקרוא ספר או ללכת למטפל מבין מיליון השיטות שאני שוקל (ושוב קופץ לו נושא ה- $$ כמובן), מדיטציה, ספורט, תזונה... ואני כל כך עייף בזמן האחרון שאני ישן המון וגם ככה אין לי המון זמן לעשות את כל זה. ואני בלחץ שאולי תיכף אני אבריא ולא התקדמתי במסע שלי ומה יהיה. וכן, אני יודע שכל זה לא מקדם אותי...

גיל מסתכל עלי, נראה משועשע, ומסביר לי שאני מנסה לנהל את החיפוש בעזרת השכל. והרי זה חיפוש מסוג אחר. שלא יעזור לי להאיץ ולהלחיץ ולהילחץ. הדרך היחידה שזה יבוא זה אם אצליח להירגע בתוך זה, לתת פעם אחת לרגש לנהל אותי. לזרום עם זה ולהרגיש מה טוב לי ולעשות את זה. "אתה מנסה לעלות למקום של העגלון, לנהוג את העגלה ולהרביץ לסוסים". הוא אומר. - ואללה. במקום ליהנות מהדרך. כשהייתי קטן היתה לי בחדר גלוית פרסומת לסוזוקי שרואים בה רוכב על אופנוע כבד שמשכיב אותו הצידה, וכתוב "לא משנה לאן אתה רוצה להגיע, העיקר שתיהנה מהדרך". תמיד ראיתי בזה משמעות גדולה. אז הנה, שכחתי ליהנות מהדרך. ונזכרתי. תודה גיל. אני נשכב על מיטת הטיפולים והוא מתרגל איתי טכניקה של נשימות, ואז עושה דימיון מודרך. באיזה שהוא שלב אני מאבד אותו ונרדם-הוזה רואה כל מיני דברים עוצמתיים, אבל כשאני קם אני לא זוכר הרבה חוץ מזה שכנראה הייתי על הר באיזה מקדש כנראה.

עדי ואביבי ואלוני אוספים אותי, ואנחנו נוסעים לאכול במסעדת קינג-ג'ורג'. שתי ארוחות מספיקות לכולנו, בטח עם המעט שאני אוכל עכשיו. עוד לא הבנתי אם כשהבטן כואבת לי היא רוצה שלא אוכל בכלל, או שאולי היא רעבה וצריך לתת לה משהו קטן. אני מרגיש לא משהו והולך לישון מיד כשמגיעים הביתה (כמו בכל יום כמעט. אני מתעייף ממש מהר עכשיו).

מה למדתי היום: אני צריך להירגע ולבטוח בדרך שתוביל אותי. המסע שלי לא יסתיים כשאחלים. הוא יסתיים רק כשלא אהיה כאן יותר (בעוד חמישים שנה כמובן :). אין לאן להגיע, אין מה להילחץ. זה לא פרוייקט עם לוחות-זמנים. אסור לדחוק בקסמים לקרות. כמו שאמר מקס בנסיכה הקסומה:
"Don't rush me sonny. You rush a miracle man , you get rotten miracles".
או כמו שמסכם את זה הכי טוב הכיתוב באותיות הזהב על הכריכה של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה: No Panic

שישי 04-07: קם מוקדם עם כאב ראש נוראי. כל החיים אני שותה רק מים, אבל עכשיו שום מים לא טעימים לי, ולא שתיתי מספיק אתמול. להכל יש טעם לוואי כזה, בדיוק כמו שאמרו שיהיה. חייב למצוא משהו שיהיה לי טעים לשתות. חבר מגיע אלי כדי לרוץ. קפה בשבילו ותה בשבילי. אני מתפתה לטעום עוגיה ומיד מתחרט על זה. הבטן זועמת. מאתמול בבוקר לא אכלתי. לא יכול להכניס כלום. ברור לי שכדאי לי מאוד להתחיל לאכול בקרוב. הייתי אתמול אצל הרופא סוף סוף, והוא אמר שהגידול מגיב טוב לטיפול. שבערך חצי ממנו כבר נעלם. האמת, קיויתי לשמוע שכולו נעלם ואפשר לקצר את הטיפול. אבל לא באמת חשבתי שזה מה שיהיה.

יוצאים להליכה מוקדם, אני עם הכובע וקרם הגנה. אנחנו מדברים על ביטוי רגשות וחופש. הוא ממליץ לי לקרוא את ״הצעקה הראשונית״ ולתרגל את זה. להציף את הרגשות הכלואים, להגיע אל האירועים בילדות שלי שבהם כאב לי מדי, עד כדי שהמח מנתק מגע מאותו אירוע. סוגר אותו. המקומות האלה מגנים עלינו, אבל גם סוגרים את הגישה לרגש העמוק. שלא ניפגע. שלא יכאב.

אני משתף אותו בחשש שלי שאם אשתחרר מכל ה״צריך״ למיניהם, אולי לא ארצה לעבוד במשרד, ומאיפה תבוא הפרנסה וכל זה. הוא מזכיר לי שיחה שהיתה לנו, שבה יעצתי לו קודם כל לעשות את הדבר הנכון עבורו, בלי לתת לפחדים כאלה לעצור אותו. טוב, יותר קל להגיד למישהו אחר מה לעשות, לא ככה?...

אולי אם לא אשא את כל העולם על הכתפיים, הוא פשוט יתחיל להסתדר בעצמו יותר טוב? אני כבר רואה דוגמא חיה לזה עם מה שקורה בבית. שיחררתי לגמרי שליטה על מה שקורה בבית. מי הולכים לאיזה קיטנה, איך הם מגיעים לשם, ועוד מיליון עניינים שתמיד היה נדמה לי שאם אני לא אארגן אותם הם יתפרקו. ועכשיו אני מרוכז בעיקר בלנוח ולהבריא, והפלא ופלא הכל מתנהל מצויין. כמובן תודות לזה שעדי מנהלת את הכל ביד רמה. אבל מעניין, כמה מתוך המאמץ שהשקעתי קודם בכלל היה הכרחי? אולי כל כך התרגלתי לסטטוס שאני נמצא בו, שאני משקיע את כל המאמץ כדי לשמר אותו. הבית שלנו, בית הספר הדמוקרטי, משפחתון יקר. ואני בכלל רוצה לגור שנה בתאילנד על החוף, לראות את הילדים רצים ערומים, ללמד אותם בעצמי מה שהם צריכים לחיים. לשתות שייק פירות. או בהודו, או אפריקה. מה אני צריך את כל החפצים האלה, כרטיסי האשראי, ערימות התשלומים? בונגלו ממוזג על החוף ואני מאושר. או קראוון. אנחנו עוד נעשה את זה. זה ברור לי לגמרי. זה לא חלום, זו תוכנית. אבל למה לא עכשיו? למה לא אחרי שהסרטן הזה עוזב אותי? ושוב עולה הפחד מה יהיה אם אעז... אני מניח שאם הייתי מתרכז בלעשות מה שנכון לי ולהיות מאושר, כולם סביבי גם היו מאושרים יותר.

שבת 05-07: אתמול פרסמתי את הפוסט, והראיתי אותו לעדי לפני הפרסום. עדי התפוצצה מיד. לקח לי את כל השבת כדי להבין מה הבעיה. ניגשתי למסע הזה שלי עם חרב שלופה, מוכן לכל דבר, בהחלטה ללכת עד הסוף ולעשות מה שצריך. אבל כל כך הייתי עסוק בזה, שהתעלמתי קצת ממה שקורה מסביב. עם עדי, עם הילדים. הייתי כמו אורח בבית, מנותק. נתתי להכל להתנהל מעצמו (שזה אולי טוב), אבל לקחתי את זה לקיצוניות. מין סגפנות כזו, הסתגרות. וזה לא יכול לעבוד ככה. בטח לא בבית שאני חלק כל כך חשוב בו. אולי אם הייתי מסוג האבות שחוזרים מהעבודה ונזרקים על הספה לנוח (שמעתי שיש דברים כאלה) זה יכול היה לעבוד. אבל אני הכי רחוק מזה שיש. כל החיים, למרות העבודה בהייטק ומוסכמות מסויימות, דאגתי להיות בבית לפני 19:00, להכין לילדים ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה או זמן איכות עם הבנות. המון פעמים מיד כשהגעתי מהעבודה עדי הלכה לנוח וטיפלתי לבד בכולם. כשכולם ישנו הערתי את עדי כדי שנהיה קצת ביחד.

ופתאום, יום בהיר אחד, אני לא נוקף אצבע. ולא מדובר בזמן שאני מרגיש לא טוב, או ישן או נח. זה הכל סבבה. אבל גם בזמנים שיש לי כח ואני מרגיש יופי אני לא מעורב. זה כבר ממש מוזר בנוף של הבית שלנו. בעיקר אני חושב שזה גרם לעדי להרגיש הכי לבד בעולם. שהשותף והחבר הכי טוב שלה נעלם פתאום. יותר גרוע מנעלם. נמצא ולא נמצא. וזה אפילו לא שהיא צריכה עזרה בדברים. זה הריחוק הזה שגזרתי על עצמי כדי כביכול להתרכז במסע. הלכתי לקצה. נתתי לראש לנהל את העניין במקום לזרום ולראות מה ייצא מזה ולאן אגיע. נלחצתי וחשבתי שיש לי זמן מוגבל, ומשימה לבצע, הר לכבוש... ולא הבנתי שזה מסע בלי סוף. שהדרך היחידה היא לתת לזרם לקחת אותי.

יש סיפור שאני מאוד אוהב: יום אחד בודהא ישב והתבונן בבריכה, שמפל אדיר נשפך אליה בשצף קצף. פתאום ראה איש זקן נכנס לשחות בבריכה, ומתקרב למפל. צעק אליו בודהא שייזהר, המפל חזק ויטביע אותו אם יתקרב עוד. הזקן לא שמע כמובן בגלל הרעש האיום של המים הנופלים. מיד אחר כך התקרב הזקן יותר מדי והמפל הטביע אותו. ישב בודהא שעה ארוכה וקונן על הזקן. פתאום צץ הזקן בבריכה, ושחה לו להנאתו החוצה. רץ אליו בודהא ושאל אותו: איך נשארת בחיים? איך לא טבעת במפל? אמר לו הזקן: אה, פשוט נתתי לו לקחת אותי למטה, ובגלל שלא נאבקתי בו, יצאתי מצידו השני. (זה מה שאני זוכר מהסיפור. לא הנוסח המקורי).

בדיוק כמו שגיל אמר לי, אני חייב להרפות את האחיזה של השכל ולתת לרגש להוביל אותי. יופי. איך לעזאזל עושים את זה?... מה שבטוח, אין מצב שאני מתנתק עכשיו מהבית, ממה שקורה. זה בסדר לעשות פחות, לנוח כמה שצריך. זה בכלל לא משנה כמה אעשה. בדיוק כמה שיתאים ויזרום. אבל לא לקפוץ לקיצוניות, בלי החלטות שכליות דרסטיות. המחשבה הראשונה שעולה היא חרטה. שהשארתי את עדי ככה לבד עם כל ההתמודדות הזו. אבל תכלס, לא נראה לי שזה יכול היה להיות אחרת. גם זה חלק מהדרך. וכל הכבוד לי שעצרתי לבדוק, לתקן כיוון. כמו שניסים אמון אומר - הכל בסדר :).

ראשון 06-07: כבר כמה ימים שאני מרגיש לא טוב. הבטן לא מניחה לי. כואבת, וכל מה שאני אוכל גורם לי סבל. אין לי תיאבון בכלל. חושב על אוכל ובא לי להקיא. מי היה מאמין. מתאמץ לדחוף קצת אוכל כי אני יודע מה יקרה אם לא אצליח... אולי אעבור לתזונה של אבקה, שנותנת כל מה שהגוף צריך. מחר יש לי פגישה עם דר׳ במרפאת כאב, שייתן לי קנאביס. אומרים שזה עוזר, גם לכאב וגם לתיאבון. אסור לי לעשן בגלל ההקרנות לגרון (טוב נו, האמת שאני גם לא ממש יודע איך, ובטח הייתי נחנק למוות לפני שזה היה עושה משהו... ) אז יש אלטרנטיבה של עוגיות או טיפות. נשמע טוב. כל מה שיעזור לי נשמע טוב. נראה מחר.

אלון חבר שלי אוסף אותי כמו בכל יום ראשון, ונוסעים לבית החולים. הקרנות, ואני אוסף מהרפואה המשלימה צמחים סיניים שגיל רשם לי. נקווה שזה יעזור. עוצרים בבליקר בייקרי, שזה מקום טעים טעים. מזמינים ארוחת בוקר מפנקת ופנקייקים. אני מצליח בקושי לנקר חצי פנקייק, מרגיש איך כל ביס זה עלול לעלות חזרה... לפני כן יכולתי לאכול לבד את כל מה שהזמנו שנינו... דוקא מילקשייק במקדונלדס יורד בקלות יחסית. חדשות טובות.
בבית עדי ודליה (אמא שלה), שתהיה עם הילדים היום בערב. אנחנו יוצאים. יש כרטיסים חינם שזכיתי בהם ל VIP בסינמה סיטי. אבל פייר זה ממש בזבוז בשבילי ללכת עכשיו. גם הסרט שם לא משהו. נלך למשהו אחר. נשמור את הכרטיסים לאחרי שהכל ייגמר. בתור קולנוענית ובעלת חברת הפקות, עדי אחראית על ההחלטות האלה בבית.
החבר׳ה בעבודה היו היום ביום כיף, נסעו בשטח ועשו חיים משוגעים. זה בדיוק סוג הדברים שאני אוהב. הרפתקאות, טיולים, וקצת אקסטרים פה ושם. כל כך הרבה טיילתי, חוויתי. הייתי בהמוני מקומות מופלאים וחוויתי כל כך הרבה דברים, שגם לילה ארוך ליד מדורה לא יספיק כדי לספר אותם. זה מדגיש לי את השפל שאני נמצא בו. בקושי יש לי כח להיות ער... אני ממש מקווה שהקנאביס יעזור לי, כי שום דבר מהתרופות שנתנו לי לא ממש עובד. אז זה כנראה החלק בסרט שבו הגיבור בשפל ומשבר נוראי, והכל נראה אבוד, ומשם הוא פורץ ומגלה כוחות חדשים ומציל את העולם. לא ככה?
בארוחת הערב אני חייב לעלות לשכב, ומפספס ארוחה עם הילדים. בכל קריירת ההייטק שלי כמעט ולא פספסתי ארוחת ערב עם הילדים... מנסה לרדת להצטרף אבל ריחות הטיגון עושים לי בחילה ואני חוזר לשכב כדי לא לעשות להם סרט אימה.

קם כדי להשכיב את אביבי ולקרוא איתה לפני השינה, ומגיע בדיוק בזמן כדי לאסוף את עדי ולצאת. הולכים לסרט "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". נחמד ביותר. דומה קצת לפורסט גאמפ. אחר כך הולכים לג'ירף ועדי מזמינה את המנה האהובה עליה. אני מזמין כי יש שם מנה שאני מאוד מאוד אוהב, אבל מיד מבטל. אין מצב שאצליח לאכול. אבל כיף לי שעדי נהנית מהאוכל. וחוצמזה שנמאס לי לתת לגוף שלי להכתיב לי מה אני עושה ומה לא. זהו, יש בעל הבית במקום הזה. אני אחליט.

שני 07-07: זהו. התייאשתי סופית מלאכול. מחר נלך לקנות את האבקות האלה ואתחיל לשתות את התזונה שאני צריך. ביקרתי היום אצל דר׳ ויין במרפאת כאב. נתן לי כדור שמטפלים בעזרתו בחולים פסיכיאטרים, אבל גם התגלה שמאוד עוזר לבחילות. וגם סטרואידים שאני כבר יודע שעוזרים (נותנים לי אותם עם הכימו, ואז אני מרגיש טוב). אז עכשיו גם סטרואידים בכדורים. וגם קנאביס בטיפות, שאולי יעזור. לקחתי כדור אחד מהפסיכיאטרים אבל זה לא עזר. נראה בהמשך השבוע מה יעשו הסטרואידים. לקנאביס ייקח שבועיים להגיע. עד אז אלוהים גדול. בינתיים יש לי כל הזמן בחילה וכל דבר מוצק שאני שם בפה עושה לי לא טוב. נראה לי שאתחיל לשתות את התזונה שאני צריך עד שזה יסתדר. מרגיש חסר אנרגיה. מרוקן.

אני שוכב לי על הספה בחוץ ועדי מלטפת לי את הראש, ופתאום אופק (שנה וחצי) בא ומצטרף אליה ומלטף כל כך בעדינות... מדהים. איזה פלא הילד הזה. אני חושב הרבה פעמים איזה מזל שהסרטן בחר אותי ולא את אחד מהילדים או עדי.

מתקשרת האישה שפגשתי בבית חולים לפני שבועיים שהיתה איתי ב pet-CT והחלפנו טלפונים. היה לה פעם סרטן בשד, ועכשיו הוא פרץ שוב, בריאות ובכבד, עם גרורות... בודקים עכשיו אם היא יכולה להשתתף בניסוי של תרופה חדשה. השלב הזה שבו אין מה להפסיד ומנסים עליך תרופה חדשה נשמע מפחיד ממש. פתאום הרחמים העצמיים שלי נראים לי כל כך פתטיים. אוי אוי אוי, כואב לי פה וכואב לי שם. וממש לא נוח לי הטיפולים האלה שיש להם סיכויי הצלחה גבוהים. פרופורציות. היא מזכירה לי גם שאני צריך להיות אקטיבי, ולא לרבוץ יותר מדי. הסרטן אוהב אנשים שרובצים. אז מה נכון? להקשיב לגוף ולנוח כמה שאני צריך? להיות אקטיבי גם אם זה לא בא טוב?

בזמן האחרון יום שלישי בא לי לא משהו, כי זה היום של הכימותרפיה. ומילא שמפוצצים לי את הגוף ברעלים קוטלי-תאים ותרופות-נגד וסטרואידים, הכי גרוע שזה בזריקה. אז גם הבוקר הגיעה גרסיאלה הפסיכולוגית בשמונה בבוקר (!!) למיטה שלי באשפוז-יום,ועשתה לי דימיון מודרך שמקפיא את היד, ושלחה אותי לחוף שלי בתאילנד שאליו אני בורח בדימיון כשצריך מפלט. עבר בסדר גמור. יחסית. לא נראה לי שאני ומחטים נהיה אי פעם חברים טובים כמו שניבאו כמה וכמה, אבל לפחות לא יסובב לי משהו במוח כל פעם.

המון שואלים אותנו מה אפשר לעזור. האמת אנחנו פשוט לא יודעים. כל כך רגילים להסתדר לבד, לקחת את הכל על הכתפיים... עד שאנחנו לא יודעים לבקש עזרה. חיינו שלוש שנים ביפן, וילדנו שם שתי בנות, ולא היתה חסרה לנו עזרה. ללידה הראשונה הגיעה אמנם אמא של עדי, ואבא שלי הגיע לשניה. אבל לא היה חסר לנו שאין את זה ביומיום. להיפך. היה מין חופש כזה לגור שם. בלי עצות, בלי אירועים משפחתיים (פתאום יש זמן לטייל בסופש). אף אחד לא מכתיב לך את הלוז. וים של דברים מרתקים ומדהימים לראות, לחוות, להריח לטעום לשמוע. בכל מקום יש הפתעה, יש משהו מיוחד. אה, ואין דאגות כלכליות. רק משתדלים לחסוך קצת לאחר כך. הרבה פעמים אנחנו שואלים למה חזרנו בכלל. שאלה טובה.

אז הקרובים מציעים עזרה במה שהם יכולים. ההורים שלי פירגנו לנו עוזרת שתנקה את הבית כל שבוע, וגם מתייצבים פה כל יום שלישי מוקדם בבוקר כדי לשלוח את הילדים למסגרות, ולאסוף אותם ולהאכיל אותם בסביבות 13:00. ודליה אמא של עדי מגיעה אלינו (באוטובוסים!!) כל מתי שאנחנו צריכים - בדיקה אחרי הצהריים, פגישה עם רופא, או סתם אם בא לנו לצאת. אחותי ״אימצה״ את אור, שישנה אצלם כי הקייטנה שלה רחוקה מכאן אבל קרובה אליה. , ובהמשך אביבי תצטרף אל אור ויילכו למחזור השני של הקייטנה, שגם אותו אחותי פירגנה לנו... אז כבר שבועיים שבקושי ראינו את אור. מוזר נורא. פתאום בית עם שלושה ילדים מרגיש ריק... וגם רונה המטפלת של אופק, שקראה את הבלוג והזמינה אותנו לקייטנה שהיא עושה באוגוסט באהבה... ומה אבקש לך עוד?...

מגיעים הביתה ואני רץ למעלה סוגר את דלת השירותים ומקיא. נשכב לנוח, מתעורר ומקיא שוב. בקושי יש מה. מים בעיקר, וגם בקושי. מצליח לא להקיא רק כשאני שוכב אז אני נשאר לשכב המון זמן, נרדם ומתעורר חליפות. כשאני קם יש אצלנו משפחה של חברים טובים עם הילדה שלהם. אני מרגיש רע כל כך שאני נשפך שם על הספה ולא זז. בודק מרחק למקום הקרוב שאפשר להקיא בו. מדברים קצת (גם דיבור מעייף אותי... לאן הגענו), והם מעמידים ארוחת ערב לתפארת. הכל נראה כל כך טעים, אבל אני ממש על הקצה ולא בא לי שהילדים יראו אותי מקיא. מספיק שאני נראה כמו צל של עצמי גם ככה. אני ממש מקווה שמחר יהיה יום חדש, ושכדורי הסטרואידים שנתנו לי היום יעזרו. לא כיף...

רביעי 09-07: היתה אתמול בלילה אזעקה אצלנו בכפר סבא. הילדים ישנו. עד שהתלבטנו מה לעשות היא נגמרה. אמרו אזעקת שווא. אבל אחר כך היו פתאום שני בומים איפה שהוא. ממש לא ברור לי הקטע הזה של ההבלגה. כשיורים עליך אתה משיב אש, לא ככה? למקור הירי. ואם מקור הירי הוא לב עזה, אז מפזרים פלאיירים שמודיעים לתושבים להתפנות, ואז מיישרים את השטח. נראה כמה פופולארי יהיה אז החמאס שליט עזה.

ומהצד השני - זכותם לחיות במדינה משלהם, ולא תחת כיבוש. זכותם לנהל את חייהם. אבל זה לא מוריד מזכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על עצמה. אני מנסה לתאר לי מה היה קורה אם ממקסיקו, מלב עיר, היו יורים על לוס אנג׳לס... מעניין איזה איפוק היה הצבא האמריקאי נוקט אז, וכמה זמן זה היה נמשך. ניחוש שלי - ממש קצר.

זה מדהים איזה כבוד כולם נותנים לשוטר אמריקאי. כל מי שהיה יותר מיומיים בארהב יודע שאם שוטר אמריקאי עוצר את הרכב שלך, אתה עונה תשובות קצרות, עינייניות, ורק על מה שהוא שאל. כל דבר אחר יכול בקלות להסתיים בתחנת המשטרה... כמה זה שונה מהזלזול שנהוג פה בשוטרים. מהצעקות שאנשים מרגישים בנוח לצעוק על שוטרים. מקללות והשפלות שהן מנת חלקם של שוטרים. נדמה שכל זב חוטם במדינה ומחוצה לה הוא בעל הבית יותר מאותם אוכפי חוק וסדר. ואותם סרטי וידאו מזעזעים שבהם ילדים מקניטים חיילים, מקללים אותם ומתגרים בהם בכוונה, בעוד מישהו מצלם מהצד לראות אם החייל יישבר. והוא לא. הוראות זה הוראות. עדיין לא סיכנו את חייו...

אני זוכר עוד מהסדיר, שהיינו בעזה ומולנו חבורת צעירים שזורקים עלינו אבנים. עומדת חבורת חיילים חמושים, והם זורקים עלינו אבנים. ויודעים שלא יקרה להם כלום. מעניין אם קרה פעם שמישהו זרק אבן (או כל דבר אחר) בגלוי, באמצע הרחוב, על חייל אמריקאי, והלך אחר כך הביתה על הרגליים שלו. אני זוכר את חוסר האונים. אסור להגיב. אלה ההוראות.

ואפילו אז בתור נער בן 20, לא הבנתי מה בכלל אנחנו עושים שם ולמה שלא תהיה להם מדינה. פייר, עד היום אני לא מבין אבל לא ניכנס לזה. אבל זה לא אומר שאפשר להפקיר את החיילים עם הוראות מגומגמות. אגב, זה נכון באותה מידה בעיני גם לטיפול בהפרות סדר של קיצונים שרצים ברחובות לעשות לינץ׳ בערבים, או לגבי החרדים, או כל אחד אחר שחושב שהוא יכול לקחת את החוק בידיים.זה בכלל לא משנה.

אני משוכנע שאם אחינו הפלסטינאים היו משקיעים את זמנם בבניית מערכת חינוך ובתי ציבור ופיתוח התיירות (החופים בעזה מדהימים!!) במקום בחפירת מנהרות תופת, ובחינוך ילדיהם ליזמות וחלוציות במקום חינוך לשינאה וקיפוח, עזה יכלה עכשיו להיות פינת חמד.

מי שמכיר את הסרט המעולה (!) "כנופיות ניו יורק" יודע איך נראתה ניו יורק בשנת 1846 (לפי סקורסזה כמובן):

WIKI - ג'וליאני כראש העיר ניו יורק: "תחת הנהגתו את העיר, ירדו מעשי הפשיעה הכללית ב-57%, מקרי הרצח ב-65% והעיר אף הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית. במלחמתו בפשע, הסתמך ג'וליאני על תאוריית החלונות השבורים. יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות ה"אפס סובלנות" האגרסיבית שלו... ". אז זה אמנם היה איזה 140 שנה אחרי זמנו של הסרט, ויש המון ביקורת ומתנגדים וזה, אבל הפואנטה ברורה. אפס סובלנות לאלימות.

ובמעבר חד - שתיתי אתמול פחית של ״אנשור״ שזה כל התזונה שהגוף צריך. דרש מאמץ אבל הצלחתי לשמור את זה בפנים. בבוקר הגיע חבר ועשינו הליכה (בניגוד לריצות ארוכות ארוכות שבדרך כלל היינו עושים). אפילו זה גמר אותי. לקחתי בבוקר את הסטרואידים החדשים שרשמו לי, ובהמשך היום התחושה הכללית השתפרה. ניסיתי אפילו קנאביס בטיפות (כשיש חברים לא צריך לחכות שבועיים שהספק יתקשר אליך :), אבל אפילו זה לא עזר לי לאכול. נעלה את המינון מחר ונראה. אחותי היתה פה עם הילדים אחהצ והיה ממש כיף. אפילו לא ישנתי היום בצהריים, שזה חריג מאוד בזמן האחרון. סימן טוב. אני משתדל לדחוף את עצמי קצת יותר לכיוון של עשייה, במקום רביצה כל פעם שלא נוח לי. נראה לי שזה עושה לי הרבה יותר טוב. בסוף נמצא את האיזון. פעם. בסוף גם יהיה שלום. אולי.

חמישי 10-07: אתמול פתאום נהייתה לי קרחת קטנה מאחורי הראש. הבטיחו שיהיה דילול אז הנה זה בא. אז עדי סיפרה אותי קצר שלא יהיה כל כך בולט. חוצמזה הגיע הזמן ממילא כבר נראיתי פרא. אפילו התגלחתי. פתאום אני קולט שהשבוע בקושי אכלתי. כל פעם שניסיתי להכניס משהו זה עשה לי בחילה, אז די הפסקתי. המעקב אצל האחיות מראה שירדתי הרבה במשקל, וגם זה שיצאתי מההקרנה היום בכלל בלי ריבועים על הפנים מראה שהתכווצתי. לא טוב בכלל. מה שמבעס בכל העניין זה שאפילו שירדתי איזה 5 קילו, הבטן הקטנטונת שלי לא זזה מילימטר. נראה שגם אם הייתי מוריד עוד 5 (שאז היו מאשפזים אותי) זה לא היה מזיז לה. שיהיה. אני בן 42 מותר לי בטן קטנטונת לא?

אז עדי ואני נפגשנו היום עם הדיאטנית כדי לבנות לי תפריט שמבוסס על שייקים ואבקות מעשירות למיניהן. מתברר שצריך המון מזון כדי לספק את הגוף שלי. זה נשמע לי פתאום כל כך קשה להכניס את כל זה... כמעט כל מה שאני מכניס חוץ ממים עושה לי בחילה והרגשה לא טובה. אבל זה לגמרי מה שאני הולך לעשות, כי האלטרנטיבה לא קורצת לי בכלל. כנראה שאי אפשר להתפנק עם בא לי לא בא לי במצב הזה. זה גם מחליש אותי ועושה אותי פגיע יותר למחלות וגם פוגע בהצלחה של הטיפול. אני כל כך לא רגיל להכריח את הגוף שלי לפעול בניגוד לרצונו...

אפרופו אלטרנטיבה התקשר אלי היום גיל מהרפואה המשלימה כדי לשמוע איך אני, והוא ישלח לי הנחיות איך לעשות שייקים שהם גם בריאים. למשל לשים ממרח שקדיה בשייק נשמע לי טוב! מחליט לעשות ניסוי קטן. מנסה ללעוס שתי חמוציות, ואפילו הלעיסה כמעט גורמת לי להקיא.. טוב הבנתי את הרמז. עובר לנוזלים. אה כן, הייתי היום אצל הרופא והוא אמר שהגידול ממשיך להתכווץ. נשאר איזה רבע ממנו. אבל שבגלל שאני אשכנזי הוא מתכווץ לאט יותר. אם הייתי יוצא צפון אפריקה או סיני אז הוא בטח היה כמעט נעלם עד עכשיו. גידול גיזעני... אה, ואם הוא לא ייעלם עוד שלושה שבועות אז נעשה עוד שלושה סבבים (holy fuck!!). טוב אנחנו באופטימיות נכון?

מרגיש מאוד לא רוחני, מאוד לא במסע. לא מוצא זמן וכוח לקרוא, בלי מורה שיראה לי את הדרך. אבל אולי דווקא זה, אולי שחרור השליטה המדומה במסע הזה, זו הדרך... לקבל כל יום בשביל מה שהוא, בלי לשפוט את עצמי אם התקדמתי או לא, בלי לדחוף ובלי למשוך. פשוט להיות. יש ספר נפלא שקראתי בטיול הגדול לפני איזה 20 שנה ״הטאו של פו״. אפילו הקראתי ממנו לעדי כשנפגשנו לראשונה בנפאל :). אקנה אותו. ממש בא לי לקרוא אותו. הפשטות הזו של פו, קבלת הדברים כמו שהם, תמיד קסמו לי.

עדי חוזרת לבית החולים לאסוף אותי אחרי שאספה את הילדים ונוסעים הביתה. אני מרגיש לא טוב, נח באוטו. ולא טוב לי. נראה לי שהבטן פשוט רעבה ממש ובגלל זה היא כואבת. אבל אין תיאבון. אני כבר ממש רוצה להגיע הביתה לשתות איזה שייק לראות אם זה ירגיע. בדרך אביבי מתלוננת על איזו ילדה שהציקה לה ועדי מנסה להראות לה שגם היא עושה את זה לפעמים. מיד עולה בי ביקורתיות ואני אומר לעדי בכעס שזה לא משנה אם אביבי גם כן עושה את זה או לא, אלא צריך להתייחס למה שקרה. מגיעים הביתה ועדי כועסת עלי. מכינה לעצמה בהפגנתיות משהו לאכול במקום לדאוג לי. אני חצי גוסס ומלא רחמים עצמיים מכין לי שייק משקית של אבקה, מוסיף טחינה גולמית וחלבה. כשזה כמעט מוכן עדי מסננת לעברי אם אני צריך עזרה. יופי. כבר כמעט סיימתי ממילא. אני מצליח לגייס את מעט התבונה שעוד מרחפת לה בין הרחמים העצמיים לביקורת, ואומר לעדי שאני מצטער על מה שאמרתי לה קודם עם אביבי. אין לה מושג על מה אני מדבר בכלל. בום התפוצצה הבועה שניפחתי. היא לא כועסת ולא כלום. פשוט היתה רעבה אז הכינה לה משהו קטן לאכול. כמו פו הדב. ולא היה לה מושג על כל הדרמה שהתחוללה לי בראש. ואין ספק שאם הייתי מבקש ממנה להכין לי שייק והולך לשכב, היתה עושה את זה דבר ראשון, ומשקיעה בו את הנשמה שייצא טעים ומזין. פשוט חשבה שאני לא רעב. לפעמים אני ממש לא מסוגל להכיל את כל המזל הטוב שיש לי בחיים שהפגיש אותי עם השותפה הטובה ביותר שיכולתי לבקש. לא. גם בחלומות הפרועים ביותר שלי לא יכולתי להמציא אותה. כמו בפרסומת המעולה (!!) של רד ובר רפאלי:

דוחף את השייק בקושי, ומיד הוא מפיל אותי לשכב. רואה עם אביבי את ״ווילו והנסיכה״ (מקסים!!), ואחר כך קורא את ניסים אמון ״חכמת המזרח״, ומשתף כמה דפים עם חברים שנראה לי שיאהבו את זה. שימו לב למשפט השלישי:
"בגוף, גידול חריג נחשב סוג של מחלה" (אגב, מחקרים מראים שכנראה שיש לנו במהלך החיים הרבה גידולים, אפילו ממאירים, ורובם נעלמם מאליהם. יכול להיות שהקרקס שאנחנו עושים מאלה שאנחנו במקרה מאתרים קצת מוגזם...)

שישי 11-07: אז אתמול אחרי ששתיתי את השייק ההוא הבטן כאבה לי מאוד והמון זמן. נחתי, קראתי, ניסיתי לישון. מתקשרת חברה טובה ושואלת אם אפשר לבוא לבקר (שעה נסיעה ממנה אלי). לוקח שתי טיפות שמן קנאביס מסוג אחר מהפעם הקודמת, וקובע איתה לעוד שעתיים. עדי מסיימת להשכיב את כולם והיא מתמוטטת למיטה עם הבגדים ואני מחבק אותה חזק...

זמן קצר אחר כך היא מגיעה, ומדברים שעות לתוך הלילה. על ייעוד, הגשמה עצמית. אני מאמין שהייעוד שלי הוא לשתף עם אחרים שיעורים שלמדתי בחיים. על אהבה, זוגיות, מיניות, הורות, יחסים, מודעות עצמית ועוד ועוד. אני מעלה שוב את החשש שאם אתמקד בייעוד שלי ואעסוק רק בו לא אצליח להתפרנס ממנו. היא מספרת לי סיפור יפה על מלחין מפורסם, שעבד למחייתו כנהג מונית. ודווקא העובדה שלא התפרנס מהייעוד שלו איפשרה לו לעשות את זה בלי להיות כבול לאילוצים חיצוניים, שיקולים כלכליים וזה. מאוד מעניין. אף פעם לא חשבתי על היתרון של לא להפוך את הייעוד למקור פרנסה. זה נכון מאוד, שברגע שמורה כלשהו נסמך על ההוראה כמקור פרנסה, הוא כבר לא חופשי לעשות כרצונו. מיד נכנסים שיקולים של פופולאריות, של מה יביא יותר הכנסה. אין מה לעשות. וזה נכון גם למלחין, זמר, וכל אומן שהוא בעצם. יש סוג של סתירה בין הרצון להגיע לביטוי עצמי מלא, לבין הצורך להתפרנס. הצורך להתפרנס יכול להכתיב למשל פשרות עם גורמים מסחריים למיניהם שמעורבים בהכרח בתהליך: מפיק, מוציא לאור וכו. מעניין מאוד. ונכון מאוד.

אני חושב הרבה על הייעוד שלי והרצון ללכת לקראתו. אבל אין לי ספק שבכל מקום שבו אני נמצא אני כבר מגשים את הייעוד שלי. בפועל זה מה שקורה ממילא. קולגות לעבודה הופכים לחברים תוך כדי ארוחות צהריים או הפסקת קפה באיזה מרפסת, ופתאום תמיד מקום העבודה נהיה הרבה יותר מעבודה. זה קרה בכל מקום שעבדתי בו. ועם חברים ממילא יש לי שיחות ארוכות לתוך הלילה או תוך כדי ריצות ארוכות, ולא פעם אמרו לי שהשיחות איתי השפיעו על החלטות קריטיות בחיים שלהם. אז מה הלחץ? מה הפאניקה? אולי כי אני מסתכל על ניסים אמון ורובין שארמה ואומר: וואו. אני רוצה להיות כמוהם. מי אמר שזה טוב לי בכלל?

ושלא תהיה שום טעות - אני מאוד מאוד אוהב את מה שאני עושה בהייטק - מנהל מוצר. זה תפקיד שכאילו המציאו בשבילי. מין שילוב של יצירתיות ודימיון ועיצוב והמון חופש ליצור ולהשפיע, פסיכולוגיה של אנשים ושאיפה מתמדת להבין מה הם רוצים, המון תקשורת יומיומית עם כל הגורמים בחברה בערך (פיתוח ובדיקות, סטודיו ועיצוב, שיווק ומכירות, לקוחות ותמיכה, הנהלה, כתיבה טכנית... שכחתי מישהו? טוב הקטע ברור). זה תפקיד שאיפשר לנו לגור ביפן לשלוש שנים, ומאפשר לי היום לבחור לעבוד כמעט בכל מקום בעולם שאבחר בו. העבודה הקודמת שלי היתה אפילו בחברה וירטואלית, שכל עובד בה גר במקום אחר בעולם. אנשים גויסו בהתאם לכישורים שלהם, ולא בהתאם למרחק שלהם מהמשרד... ניהלתי שם צוות שכלל אנשי פיתוח מספרד, ארגנטינה, ברזיל, ובלהרוס, והיה איש מכירות בארה״ב, איש תמיכה אוסטרלי, והיזמים היו הולנדי וישראלי (שגר בתאילנד). נשמע כמו התחלה של בדיחה? תוך שישה חודשים הרמנו אתר למופת. עבדתי מהלפטופ ביחידת המשרד שיש לנו כחלק מהבית, מבתי קפה, מהים. מאיפה שבא לי. כל התקשורת בסקייפ, מסמכי גוגל. הכל אונליין. כל יום בשתיים הילדים היו באים מהמסגרות, והיינו יושבים לאכול כולנו יחד. ואז הייתי חוזר לעבוד עד שש כזה. נפלאות ההיטק המודרני :).

כל מה שאני שותה חוץ ממים עושה לי לא טוב בבטן. ישר רוצה להקיא. הדופק שלי מיד עולה, וחייב לשכב כדי לא להקיא. אבל כמו שאמרה האחות בבילינסון: ״מה זאת אומרת עושה לך להקיא? אתה מקיא או לא? (רוב הפעמים לא) - אז תאכל! אם אתה לא רוצה שנאשפז אותך״. טוב, זה די חד משמעי. אני גם כבר כל כך חלש שזה באמת לא יוכל להימשך עוד הרבה. הדיאטנית אמרה לי לפני שהכל התחיל שהאתגר העיקרי שלי בזמן הקרוב הולך להיות לאכול מספיק. זה נשמע לי הזוי בזמנו. זה נראה מאוד אמיתי עכשיו. פשוט אין לי מושג איך אני מצליח לדחוף פנימה את כל הקלוריות והחלבונים שאני צריך בזמן הקרוב. מרגיש כמו אסיר שמאכילים אותו בכפייה.

באים חברים לארוחת ערב. אני לא אוכל כלום. עדי הכינה לי במיוחד פנה-קוטה שאני הכי אוהב בעולם. טועם כפית ומיד מתחרט על זה. נראה לי שעדי שכחה לשים סוכר! זה לא טעים. אני מסתכל על הילדים טורפים את זה ומבין שנדפק לי חוש הטעם לגמרי. בדיוק כמו שאמרו שיהיה. נשכב לי בסלון על הפוף לנוח והחברים ועדי מצטרפים. הילדים מתחרים בינהם במשחק ווי בינתיים. אחרי שהם הולכים אני מכין לי שייק מאבקה, שותה ונשכב לעכל. כמו נחש. מצליח לדחוף אחר כך גם פחית אנשור (נוזל שאמור לספק הכל לגוף, אבל צריך איזה ארבעה כאלה ביום כדי שיספיק לי). טוב, נראה לי שהכנסתי איזה 600 קלוריות. מתוך 1500 שזה מינימום. התחלה טובה.

חמישי 17-07: קם ומרגיש לא טוב. אנחנו מחפשים משלבת שתלווה את אור בשנה הבאה בבית הספר, אז מועמדת מגיעה אלינו לפגישה. אני מתאמץ לאסוף את עצמי ולהיות מרוכז, לשאול את השאלות הנכונות ולבדוק את כל מה שחשוב לי במשלבת. זו אחת ההחלטות החשובות, שתקבע במידה רבה איך תיראה כל השנה הבאה עבור אור. הפגישה טובה, ורק בסוף אני נזכר שמרוב תשישות שכחתי להציג את עצמי.

עדי ניהלה את כל החיפוש עד עכשיו, תוך כדי כל הדברים: פרסום מודעות, סינון קורות חיים, קביעת ראיונות. אשת חייל כבר אמרתי? אז שווה להגיד שוב. באמת אני לא יודע איך הייתי עובר את התקופה הזו בלי התמיכה המוחלטת של עדי. פשוט לקחה בעלות על כל מה שקורה בבית. אפילו תשלום החשבונות ומעקב אחרי המצב בבנקים שלא נגיע לחריגה מהמסגרות. ולוחצת על לקוחות שחייבים לה כסף על עבודות שעשתה לשלם. זה פשוט לא ייאומן מוסר התשלומים הנמוך בארץ. לקוחות גדולים, מכובדים, מרשים לעצמם לעכב תשלומים חודשים ארוכים בהבטחות שווא חוזרות ונשנות שהצ'קים בדרך. בדואר. טוב היום אני שולח. לא, המזכירה שמטפלת בזה יצאה לחופש. עוד שבוע זה סגור. וכשהצ'קים סוף סוף מגיעים, אחרי אינסוף טלפונים מיילים הודעות והבטחות, הם פרוסים לכמה תשלומים שהתחשק לו, והסך הכל שלהם הוא רק חצי מהסכום... נו באמת.

נוסעים להקרנות, חוזרים, ואני מתרסק לנוח. כל היום לא הצלחתי לשתות שום מזון. זה פשוט לא ייאומן כמה שהגוף שלי חלש עכשיו. מעולם לא הרגשתי אותו כל כך רפוי, כמעט רופס. אני כל כך רגיל להחזיק את עצמי חזק, זקוף, יציב. פתאום אני שוכב שעות ארוכות, מתעייף מהליכה קצרה. אני כבר ממש ממש מתגעגע לגוף שלי. רוצה לקבל אותו חזרה. שמי שגנב לי אותו יחזיר מיד. פתאום אני כל כך מתגעגע לשגרה שהיתה לי כשהיו לי חיים נורמאליים. לא יכול לחכות לחזור לשם. סופר את הימים עד סוף הטיפולים. אני ממש לא יודע מה אעשה אם הדוקטור יגיד לי שצריך עוד שלושה שבועות. הייתי אומר שאני לא מסוגל לזה, אבל ברור שכן, אז אני לא אומר... וברור לי שלא צריך לחשוב על זה אלא רק חשיבה חיובית וכל החרטא. משגע אותי שאנשים אומרים לי לחשוב חיובי. מה, אני לא יודע שזה חשוב? מה אני אעשה? זה מה שאני חושב עכשיו וזהו זה. אם קשה למישהו לשמוע שלא ידבר איתי. גם ככה אני בקושי מדבר עכשיו. אפילו זה מעייף אותי...
הבלוג הזה נהיה פתאום איזה בריכה של דמעות ורחמים עצמיים וזה ממש לא הסיבה שרציתי לכתוב אותו. מרגיש פתאום שאין לי לא מסר ולא זבבירים אלא כולי מרוכז באיך לדחוף עוד איזה דיסה או שייק או את האנשור המגעיל הזה. והבטן שמקרקרת מרעב, אבל מתנגדת לכל דבר שנכנס... זה מדהים כמה שהעולם מצטמצם עכשיו. אבל גם זה סבבה. כותב כי בא לי, מה שבא לי.

זה פשוט לא ייאומן כמה שהדברים הכי פשוטים הם לא ברורים מאליהם. לקום בבוקר עם הרבה כח (ולרוץ כמה קילומטרים ככה בשביל לפתוח את הבוקר טוב), לאכול ארוחת בוקר, ללכת לעבודה לפגוש אנשים, לדבר להמציא וליצור יחד דברים חדשים, לאכול צהריים במסעדת "קיוטו" עם חברים, או סתם לעשות הפסקת קפה קטנה יחד. זה מדהים כמה ביקורת היתה לי כלפי השיגרה הזו, שעכשיו אני כל כך מתגעגע אליה. אני מבין היום שהקונץ הוא לא דווקא לשנות את השיגרה, אלא להוסיף לה את הדברים שחשובים לי. לוודא שיש להם מקום. בתחילת הטיפולים חששתי שאם יסתיימו הטיפולים בלי שאסיים את המסע שלי "אשאב" חזרה לשיגרה בלי ללמוד את השיעור. היום אני מבין שהדרך היחידה עבורי היא להצליח להמשיך את המסע תוך כדי השיגרה. זה מצחיק לדבר על שיגרה בימים אלה של אזעקות וטילים וכניסה קרקעית לעזה וחברים שגויסו למילואים. אבל עכשיו אני כל כך טרוד בדברים הבסיסיים שאני בקושי מצליח לעקוב מה קורה... כמו שכתבה לאה גולדברג: "לבל יהא עלי יומי הרגל"... אם את זה אצליח ללמוד מהסיבוב הזה שקיבלו החיים שלי - דייני.

עדי לוקחת את אלון (4) ואופק (שנה וחצי) לפעילות שאירגנה העירייה לקיץ (שאפו לעיריית כפר סבא!). לא פשוט להסתובב עם שניהם במקומות עם הרבה אנשים. היא מתגברת על הקושי שלה וקובעת עם עוד אימהות מהגן + משפחתון של הילדים להיפגש שם, וזה מקל עליה את התמרון בין שניהם. כולם (אפילו עדי 🙂 חוזרים מרוצים.

שבת 19-07: מתעורר כשאופק צועק לנו מהלול שלו שנוציא אותו. ישנתי מספיק אז אני מתנדב לקום ונותן לעדי להמשיך לישון. לפחות יום אחד בשבוע שתקום כמו בן אדם. לאלוני ברח פיפי אז אני מקלח אותו זריז, ומכין לי שייק פירות. אלון ואופק מתלהבים מהשייק פירות שלי ושותים המון. יופי של מנהג - הלוואי שאמשיך כך כל יום בחיי. ראיתי את הסרט ״מזלגות במקום סכינים״ וזה עשה לי סוויץ בחשיבה על אוכל בתור המקור לבעיות רפואיות, ובתור התרופה להן. סרט מדהים. מומלץ מומלץ. לו ראיתי אותו לפני כן בטח הייתי מנסה לרפא את הסרטן בעזרת שינוי תזונתי. לפחות נותן לזה צ׳אנס. אני לוקח את אופק בעגלה ואלון על אופניים. שם את הכובע הגדול שלי ויוצא לדרך. כרגיל, אני צריך לחזור הביתה פעמיים- שלוש כי שכחתי משהו... אומרים שהטיפולים עלולים לפגוע בזיכרון, אבל במקרה שלי נראה לי שאין לאן להידרדר... מפה אפשר רק לעלות :). קיצור הולכים לגן משחקים קצת רחוק, כי יש שם צינור כמו של סמי הכבאי שאלוני מאוד אוהב לגלוש עליו. אופק מטפס לבד בסולם גדול, ואני משגיח מאחורה אם פתאום ייפול. כשהוא נתקע אני מכוון קצת, תומך בצעד הבא. אחרי כמה פעמים הוא מטפס לבד במקצועיות. מדהים אותי כמה פעמים אני שומע בגן המשחקים הורים אומרים לילדים שלהם שהם לא יכולים, שזה מסוכן, שהם ייפלו, שזה קשה מדי, שייזהרו, ועוד ועוד ועוד. זה כואב לי באוזן לשמוע את זה. אחר כך משלמים סכומי עתק לפסיכולוגים כדי לשקם את הביטחון העצמי של הילדים. למה לא להגיד לילד שהוא יכול? לבוא לעזור לו קצת איפה שקשה? לבוא להשגיח למקרה שייפול במקום לצעוק עליו ״תיזהר! אתה תיפול!״. נבואות הזעם האלה... כן אני יודע שזו הביקורתיות שמדברת מגרוני. זה שאנחנו עושים אחרת לא אומר שאחרים טועים. Fuck it. זה מה יש. נראה לי שכשאצליח להעלים את הביקורתיות לא יישאר ממני יותר כלום... איעלם לאבק.

חוצמזה זה גם מדהים אותי כמות הפעמים שהורים מעירים לילדים שלהם על כל מיני דברים. נראה שתפקיד ההורה המודרני הוא לנקץ (מלשון ניקוץ. הצקה חוזרת ונשנית) לילדים שלהם ללא הרף. להעיר על בערך כל מה שהם עושים, ולכוון כל פעולה קצת ימינה או קצת שמאלה. כאילו שום דבר שהילד עושה לא ממש במקום. לא ממש בסדר. אני ממש משוכנע ששלומו הנפשי והגופני של הילד ושל סביבותיו לא היה נפגע אם היו מוותרים על 80% מההכוונות האלה. טוב, בעצם יש גם כמה דברים שהיינו מרוויחים תוך כדי. בוא נראה. הילד היה לומד שאם כבר אבא או אמא אומרים משהו, כנראה זה חשוב. כי הם לא אומרים סתם. ההורה היה מרוויח הרבה זמן פנוי ושקט נפשי במקום לבלות את עיקר זמנו בלנסח את ההערה הבאה. אולי אפשר היה אפילו לנהל שיחה בזמן הזה. הילד היה מוצא את עצמו מפעיל הרבה יותר שיקול דעת, מחפש בעצמו פיתרונות לבעיות (במקום לקבל אותם דחופים לגרון מהורה שלו), ומן הסתם גם היה הרבה יותר שלם ושמח בפתרונות שמצא. הילד גם היה לומד לבוא לבקש עזרה כשהוא באמת צריך ולא מסתדר לבד (במקום לבכות בחוסר אונים כמו שרוב הילדים המנוקצים עושים).

ואפרופו התבכיינות. יש תרופה פשוטה להתבכיינות. להוכיח לילד שזה לא עובד. ילד עושה משהו רק כל עוד הוא חושב שזה ישרת אותו. אם מוכיחים לילד באופן עקבי (!) שזה לא עובד, הוא מפסיק! הפלא ופלא. זה נכון כמעט לכל דבר. מדהים אותי לראות הורים גוערים בילדים על זה שהם מתבכיינים, או צועקים, או מבקשים שוב ושוב, או משתטחים על הרצפה (וכו וכו), ואחר כך נותנים להם בדיוק את מה שהם רצו! איך זה יכול להיות? למה שהילד אי פעם יפסיק להתנהג ככה אם זה עובד כל כך טוב?... מופלא בעיני.

למדנו את השיעור הזה ממורה מופלאה בשם נוגה מאירי. כשאור היתה בת 5 היה לנו המון כעס עליה. הייתי אומר לה לעשות דבר פשוט, ללכת לצחצח שיניים, והיא היתה עושה שני צעדים לכיוון ומיד מתעסקת במשהו אחר. אומר לה שוב. ושוב חוזר אותו סיפור. ושוב, ושוב. הסוף אפילו הסבלנות שלי נגמרה (ויש הרבה), ואני בסוף אומר בקול חזק יותר. ושוב ושוב. בסוף צועק, ואפילו מתפרץ. בערך פעם ביום הייתי ממש מאבד את העשתונות וצורח. כן, גם לי די קשה לדמיין את עצמי ככה. והמבט המפוחד בעיניים שלה... בסוף הבנתי שאבא מפחיד. זה היה בלתי נתפס. עוד לא ידענו אז מה זה Add, ובטח לא מה זה Pdd. חיפשנו עזרה ומצאנו את נוגה מאירי. לא ידענו אפילו מאיפה להתחיל, אז התחלנו מלטפל בהתארגנות של הבוקר. כל בוקר אותו סיפור. עד שהילדות היו בגנים שלהן הנשמה היתה פורחת לנו, וכבר היינו סחוטים רגשית. אז התחלנו מההשכמה. כל בוקר אחד מאיתנו היה הולך להעיר את הבנות. בהתחלה בחיבוקים נישוקים קוצי מוצי. אחר כך בנו-כבר צריך לקום כמה פעמים כבר אמרתי. אחר כך בכעס, ואפילו צעקות. לפחות חצי שעה. נוגה שומעת את זה ושואלת: תגידו, מה אתם רוצים? כל בוקר יש להן הופעה חינם! למה שהן יוותרו על זה? גם עדינות, גם דרמה - אתם ההופעה שלהן! בום. וואלה. למה באמת שהן תוותרנה על זה? טוב זה הגיוני מאוד. אבל מה כבר אפשר לעשות אחרת?. אז נוגה לימדה אותנו. שלושה-ארבעה שבועות אחר כך הבנות כבר היו קמות לבד עם שעון מעורר, מתארגנות קומפלט לבד (!!!) ומתיישבות לארוחת בוקר בזמן. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין שזה יכול להיות. מכל פגישה איתה יצאנו עם כלי חדש ועוצמתי בטירוף. אבל הגדול מכולם היה השיעור שנקרא ״רווחים״. סיכום מנהלים: כל דבר שהילד עושה (נכון גם לגבי מבוגרים אגב!) הוא עושה כי הוא מרוויח מזה משהו או מצפה להרוויח מזה משהו. אם יידע שכנראה לא ירוויח מזה כלום - לא יעשה את זה. אה כן, צעקות וכעס של ההורה זה גם סוג של רווח :)...

מעניין אם ככה מה הרווח שלי מהסרטן הזה. טוב, יש המון. מלא אנשים דואגים לי ורוצים לעזור לי, קיבלתי פסק זמן מהשיגרה שהיתה לי. קיבלתי הזדמנות להסתכל על החיים בפרספקטיבה מיוחדת, שלא מניחה שהם ברורים מאליהם. כלום כמעט לא ברור מאליו עכשיו. ולהעריך את מה שיש. או יס. להעריך כל דבר ודבר שיש. אפילו את הגוף שמתפקד ממש יפה בהתחשב במה שאני עושה לו ומבריא את עצמו, את הילדים שלוקחים ממש יפה את זה שאני שוכב כל כך הרבה ועושה כל כך מעט, את עדי שאין מילים לתאר, את ההורים שלי שנרתמו לגמרי לעזור ונראה שכל היום רק חושבים מה עוד אפשר לעשות. הם הגיעו לפה אתמול במיוחד, הביאו אוכל, אבא שלי עשה לי טיפול רפלקסולוגיה, ונסעו. ואחותי שהתנדבה לארח את הבנות אצלה כמעט כל החופש... היו ימים שמאוד שימח אותי שאור לא היתה בבית כדי לראות אותי. ואמא של עדי שמגיעה לשמור על הילדים מתי שרק צריך, ועוד ועוד חברים שהביאו ספר, שלחו דיסק, הציעו ונתנו טיפולים, תפילות, ברכות. באמת בורכתי. ואולי ובעיקר למדתי שזה ממש טפשי לתת לדאגה להשתלט לי על החיים. שהמחיר פשוט עלול להיות כבד מדי. והמחיר הוא לא הסרטן, אלא אובדן שמחת החיים עצמה. אז בהחלט הגיע הזמן שלי לגרוף את הרווחים אלה וליישם אותם בחיים האמיתיים שלי. אם בהתחלה פחדתי לחזור לשיגרה, עכשיו אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר...

את שאר היום אני מבלה בעיקר במנוחה, ואפילו מספר את טייני הכלבה עם מכונת תספורת, עם חפיפה נגד פרעושים והכל. הכן כלבתך לקייץ. בערב דוחף שייק פירות עם טחינה, אבקת חלבון, צמחים סיניים שגיל נתן לי וקצת ירקות (מלפפון ואבוקדו). הטעם שלו מידרדר מרגע לדודלי. אלון ואופק טורפים את כל שאר השייק פירות הנקי שהשארתי להם. איזה כיף. מיד אחר כך נשכב לעכל, הדופק עולה והבטן צועקת. מחכה שעתיים ודוחף גם פחית אנשור, להשלמת התזונה. אפילו שאמרו לי מראש, לא הייתי יכול לדמיין שאכילה תהיה כזה סיוט בשבילי. פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי לא נהנה מאוכל...