המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
שני 6-10: אתמול היה היום הראשון שלי בחזרה לעבודה!! לא ייאומן כמה זמן חיכיתי לרגע הזה שמבחינתי מגדיר סוג של חיים נורמאליים. שיגרה, יומיום. דברים שפעם היו מילים גסות והיום הם מוזיקה לאוזניים :). אחרי חודשים של מכנסיים קצרים, פתאום אני שולף ג'ינס ארוך. מהצבא ועד הטיפולים הייתי באותו משקל, בהבדל של שני קילו גג. אני לא רגיל לשינויים במלתחה בגלל שינוי משקל. כל הג'ינסים גדולים עלי, חלק ענקיים, ובחגורות צריך לעשות חורים חדשים כדי שייסגרו... אז היום הראשון בעבודה היה מדהים. קצת מבלבל להתעדכן בכל מה שקרה, ובעיקר במה שקורה כרגע בתחום שאני אחראי עליו (מועדון הלקוחות של סירס) ואני לוקח עליו חזרה בעלות. כשלא הייתי קרו הרבה דברים מצויינים ומשמחים, ובין השאר האתר מקבל מראה חדש ומרגש (כמובן שיש עוד דברים שצריך לשנות, אבל הכיוון מעולה בעיני). הרבה דברים שהיו כשהתחלתי את הטיפולים רק בסקיצות, פתאום כבר קורים. מאוד משמח. אבל בעיקר בעיקר קבלת הפנים. נראה לי שהרבה אנשים בעבודה ראו בי מין מראה מפחידה של מה שיכול לקרות לכל אחד, והזדהו איתי מאוד לאורך כל הדרך. וממש ממש שמחו לראות אותי חזק יותר מלפני חודש כשרק ביקרתי שם (הרבה אמרו לי שעליתי במשקל, אפילו שזה לא נכון. סימן טוב בכל מקרה שאני נראה יותר חזק). אז היה מאוד מרגש לראות את כולם שוב. להתחבק, לספר, לשמוע.
אני מגיע הביתה בשש, ישר לפגישה עם גיא, המטפל שלי בדמיון מודרך שמתנדב בעמותת "מנדלת הלב" המקסימים שתומכת באנשים שמבריאים מסרטן (גיא לימד אותי לא להגיד "חולה סרטן", אלא "מבריא מסרטן" :). אנחנו עושים מסע את העבר שלי, בניסיון לאתר את המקור לכעסים שפתאום מתפרצים להם אצלי לפעמים עכשיו. בעיקר על אלוני (בן 4). חמוד כזה. נשמה טובה ורגישה. אבל הוא בן 4, מה לעשות. אבל ממש קשה לי כשהוא מציק לאופק (שנה וחצי), וכשאני קורא לו והוא לא עונה, ואומר לו מה לעשות והוא עושה את ההיפך או מתעלם... משגע אותי. פשוט אין לי סבלנות לזה. האמת, שהייתי במצב דומה עם אור (12.5), כשהיא היתה בת חמש. המון כעס, שהיה מתפרץ לו ככה פעם ביום, כמו הר געש עצבני. ואז הייתי נהיה אבא מפחיד. והלכנו לטיפול אצל אישה מופלאה בשם נוגה מאירי (איזה קטע, יש באתר שלה וידאו שצילמנו שבו אנחנו מספרים על התהליך עם אור. שכחתי מזה לגמרי).
בכל מקרה, המצב עם אלוני שונה. זה לא מגיע להתפרצויות כאלה בדרך כלל. אבל עדיין משהו שצריך לפתור. אני לא יכול לדמיין איך החיים שלנו היו נראים אם לא היינו מטפלים בכעסים על אור... מפחיד. רק אחר כך עשינו אבחונים שונים ומצאנו את המקור האורגני של הבעיות (ADD, PDD, ועוד דברים עם DD).
אחרי הטיפול אני מספיק לאכול ארוחת ערב עם הילדים, ומיד אני צריך לצאת שוב. חבר הזמין אותי לבוא אליו ללמוד ולשחק משחק אסטרטגיה שנקרא דומיניון. מגיע איתי חבר נוסף שלי, וסה"כ יש שם איזה 8 אנשים ומדריך. אוסף מאוד מעניין של אנשים עם כישורים ועיסוקים מיוחדים. אחרי שאוכלים טוסטים מושקעים ועוגות לומדים את המשחק ומשחקים. לא פשוט אבל זורם. אחרי משחק אחד מתחילים להבין, והמשחק השני נראה אחרת לגמרי. פתאום אני רואה שהשעה 1:30 בבוקר!!! OMG איזה בעסה כל כך מאוחר. אני ממש רוצה לשחק עוד משחק אבל המבוגר האחראי שבי (זה שנרדם בשמירה ולא שם לב שנהיה מאוחר) מחליט לחזור הביתה. זו היתה טעות רצינית להעמיס כל כך את היום הראשון בעבודה.
בשעה 6:30 בבוקר השעון מעורר של הטלפון מצלצל ומזכיר לי ללכת לקחת סכך שהעיריה מחלקת במגרש חניה לא רחוק מפה בשעה 7:00 (הילדים ערים כבר משש, אבל עדי איתם). אני מגרד את עצמי מהמיטה, ומגיע לפני הזמן עם כפפות עבודה מעולות (קניתי אותן באתר שאנחנו מפתחים בעבודה שלי) ואכן בשבע משאית תמימה שחנתה שם פתאום נוסעת, ופורקת באמצע המגרש ערימה ענקית של כפות תמרים. להפתעתי הם אפילו הורידו להם את הקוצים הקטלניים האלה שלהם (כל שנה אני נדקר), וקשרו אותם בחבילות קטנות!!! לא ייאומן. כל הכבוד לעיריית כפר סבא. מעבר למצופה. פורק בבית, ולא מתאפק וחוזר לסיבוב נוסף. כבר נשארות לי בעיקר שאריות אבל סבבה. מרגיש עשיר נורא שיש לי הרבה סכך... כמו ילד עם המון גולות.
מתקלח מתגלח (חלק משיער הפנים כבר חזר לצמוח, בעיקר השפם...) ונוסע לעבודה. פקקים...בדרך אני שומע בטלפון קטע נהדר של אושו "OSHO: "Now-Here" All the Time". היום עובר יופי. פוגש עוד אנשים שלא היו או לא ראיתי אתמול, ישיבות, ועבודה. אני אפילו מצליח לגייס את הריכוז כדי לעשות את הדבר החשוב ביותר קודם. מקווה שזה סימן לבאות. אבל העומס עוד בכלל לא התחיל אז ימים יגידו... בכל מקרה התחושה היא שונה לגמרי. תחושה של קבלה, זרימה. שאני הכי נוכח שיש. Now-here. לא עסוק במה היה ובמה יהיה. רק מה שקורה. חזק האושו הזה.
חוזר מוקדם הביתה, עדי מסיעה את הבנות לחוג רכיבה טיפולית (מיתרונות האבחונים) ואני נשאר עם הבנים. אני גמור מעייפות, אבל מגיע לבקר חבר ואני מתעורר. כשעדי והבנות חוזרות מתחילים לבנות סוכה בתוך הפרגולה שלנו בחצר. עדי הולכת לטיפול בפרחי באך אצל מיכל, מתנדבת מעמותת "מנדלת הלב" ואני עושה ארוחת ערב לשבט שלנו. בסוף הארוחה אביבי אומרת לי "אתה לא צריך להזכיר לי. אני יודעת שהתורנות כלים שלי". חזון אחרית הימים. ההחלטה הטריה שכל ערב הכיור ריק עדיין מחזיקה מעמד מאוד יפה. אולי הצלחנו להטמיע את ההרגל. מדהים מה שהחלטה יכולה לעשות. מחשבה, קצת אוויר שיוצא מהפה. משנה סדרי עולם. כמו שחדר השינה שלנו היה מבולגן במשך שנים ארוכות, מלא בגדים. עשינו התערבות שמי שזורק בגד בחדר עושה מסאג' לשני באותו יום. ואללה!! חוץ מפעם אחת שנפלתי, שם זה נגמר.
לוקח את הקטנים להתקלח. לארגן שני קטנים לשינה נחשב דבר קשה. אבל ההסכם ביני לבין עדי (כמו שכתבנו אותו גם בכתובה שלנו) היה, שנעוף זה לצד זו כמו שני פרפרים. ולכן פיתחנו כבר מההתחלה את היכולת של כל אחד מאיתנו להסתדר לבד עם הילדים. לאפשר לשני את החופש לעשות דברים שהוא רוצה חוץ מלהיות הורה ועובד חרוץ. זה מתאפשר רק כשכל אחד מאיתנו הוא יחידה עצמאית לטיפול בילדים. ואפרופו זה, בפוסט הקודם כתבתי על "כמה מבוגרים צריך בשביל להחליף חיתול לתינוק", עם די הרבה ביקורת. ומיד אחד כך יצאתי לויפסנה והפקדתי את הטלפון הנייד בכניסה. מסתבר, שכולם חשבו שהטענות מופנות כלפי עדי. ואמא שלי התחילה לדאוג בשיא הרצינות שהבריאות הנפשית שלי התערערה אפילו יותר מהמצב הרגיל שלה :). ושחייבים לעשות משהו. אז זו הזדמנות להבהיר, שאני מעריץ את עדי על מה שהיא עושה. שיש לי ביקורת וכעס פה ושם על מיני עניינים, חשובים יותר וחשובים פחות, אבל הפוסט הקודם דיבר ברובו על מה שאני רואה אצל אחרים. משכיב את הקטנים לישון בשמונה (הישג אדיר שלנו : נרדמים בלי הצגות, וישנים כמו ענקים עד הבוקר). אני מת לישון אבל מחכה לאביבי שתגמור לשטוף כלים כדי לקרוא איתה ביחד את "באשמת הכוכבים" (ספר מעולה!) ולהשכיב אותה לישון. מנוחת הלוחם מגיעה...