13. קצת אמון!

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

שישי 13-6: דליה סיפרה לי שיש היום בין 14:00 - 17:00 סדנא של ניסים אמון בבית ציוני אמריקה. אחרי הצהריים היום יש חגיגת יומולדת לבן-אחותי. אם אני נוסע אז עדי תצטרך לרחוץ-לארגן-לסרק-להלביש חגיגי ולהסיע את כל הילדים לשם לבד. אז זה קורה, ואני נוסע לסדנא באוטובוס. אולם גדול, מזרונים בשורות, ועליהם כריות ישיבה. במה ועליה בד רקום ארגמני, נרות משני צידיה, כרית גדולה במרכז. אווירה רגועה, חמה ומקבלת. אני מתיישב במקום לא בולט, ואז עובר לשורה השניה, בדיוק מול איפה שניסים יישב כשיגיע. ניסים נפלא, מסביר על קונפוציוס מול לאו-צה, ועל הדרך של לאו-צה. אחר כל עושים תרגילים בזוגות. אני מעלה את התקופה שהייתי מלצר במלך שלמה באילת. עבדתי בפרך, לפעמים 15 שעות ביום, בעבודה פיזית קשה. אבל הם נתנו לי הכל: חדר, אוכל, מדי עבודה. החדר היה מול המלון אז הייתי הולך לעבודה 100 מטר. אפילו דיסקוטק היה שם לעובדים. ביליתי כמו משוגע. לפעמים הייתי חוזר מהעבודה, מתרסק לישון שעתיים, קם, מתקלח ויוצא לרקוד עד הבוקר, ישן שעתיים והולך לעבודה. אני זוכר פעם שנרדמתי בעמידה בזמן שמילאתי סלטים בבר של הבופה. כשפתחתי את העיניים ראיתי מולי תייר נדהם מסתכל עלי ולא מאמין...

כמה פשטות היתה לי בתקופה הזו. הכל היה כל כך בסיסי. היה לי כל כך מעט, וכל כך מעט לדאוג בגללו. והנה היום יש לי כל כך הרבה, וכל כך הרבה לדאוג בגללו. יכול להיות שאפשר לקיים את הגישה ההיא, הרגועה, ועדיין לגדל משפחה? קריירה? אולי אני צריך הרבה פחות בחיים שלי מאשר כל מה שאני מתאמץ לשמר? אולי אמכור את הבית ונגור בשכירות? ממילא הבית הזה לא באמת שלי (רובו של הבנק), וכל חודש הוא הופך להיות פחות ופחות שלי... אולי ניסע כבר עכשיו לטיול קרוואנים שאנחנו רוצים? אולי נגדל פלפלים צהובים בערבה, או באוסטרליה, ונחיה חיים פשוטים? מי אמר שהכל חייב להיות כל כך מסובך? היום, בשביל לקיים אורח חיים "נורמלי", אני חייב כל כך הרבה! שירותים וספקים שונים, חומרים, מכשירים. מה זה השיגעון הזה? כל אחד חייב להיות מומחה לכל כך הרבה דברים אפילו כדי "להסתדר". כל כך הרבה אנרגיה - לבחור ספק אינטרנט, טלפון, לשדרג, להוזיל, יותר מהיר, לקנות בית-משכנתא-מתווך-עורך דין, לעבור דירה (המוביל בורח לי ומשאיר אותי על הארגזים), לבדוק שלא דופקים אותי במבצעים וההבטחות המעורפלות, מיליון סוגי ביטוחים שונים, פנסיה-פיננסים-בנק בנק בנק. לרשום לגנים לבתי הספר לחוגים לאבחן ADD, PDD, עיכוב התפתחותי, לרשום לגן מיוחד אחרי ועדה, למצוא משלבת. לתחזק את הבית לתקן לחדש לצבוע לנקות להשקות את הגינה שלא ימותו הצמחים, לתקן את המזגן וגם את זה באוטו + טסט... להיות עם הילדים זמן איכות אישי זה נורא חשוב לשחק משחקים חינוכיים וגם סתם להשתולל לעשות קרבות היאבקות עם הבנות לפני השינה לקרוא סיפורים וללמד אותן אהבת קריאה. להיות בן-זוג חם קשוב ואוהב ומפנק לבלות זמן איכות עם עדי, ולא לשכוח את הזהו שהבטחתי למנהל שלי שאסיים היום אז לא חשוב אחרי שהיא תירדם אני אסיים את זה ייקח כמה שייקח וגם אנקה 176 אמיילים שבטח תיכף יתפוצצו לי בפנים. אה נכון, ולמצוא זמן גם לעצמי.

אחרי הסדנא אני מחכה בסבלנות לדבר עם ניסים אמון (איש מבוקש), ומספר לו בקצרה את הסיפור: אני הרבה זמן בדרך, מחפש, לומד ושואל, אבל לפני חודש קיבלתי הודעה שעכשיו צריך לחפש ברצינות. "איזה הודעה, מלמעלה?" הוא שואל בבדיחות. כן, אני אומר - גילו לי סרטן במערות האף. הוא מרצין ושואל עוד ועוד. שואל מתי בפעם האחרונה בכיתי בכי טוב, מכל הלב. מזמן מזמן, לא זוכר מתי זה היה (אני לא סופר את הבכי בביופסיה). "אתה צריך לבכות בכי גדול", הוא אומר. איפה אתה גר? מצויין - תיפגש עם אמילי. וזהו בערך (אמילי היא מטפלת בשיטת הטרילותרפיה שהוא ייסד). לוקח טרמפ עם מישהי שפגשתי בסדנא, ומצטרף אל עדי והילדים ליומולדת. אבל הראש במקום אחר, רחוק. הראש כבר מתחיל את מסע האמון.

תגובות