21. אני חוזר למחוזות ילדותי

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

רביעי 25-06: קם בבוקר מרגיש טוב. מתחיל את היום במדיטציה. לוקח כדור נוסף של תרופת הפלא אמנד שאמורה למנוע את הבחילות, ועדי ואני נוסעים להקרנות. מיד אחר כך נפגש שוב עם גיל מהרפואה המשלימה של מרכז דוידוף בבילינסון. גיל מוביל אותי ברגישות אל התקופה שהייתי בן 10, ועולים בי זכרונות על חוסר שליטה. גיל מכוון אותי להרגיש באיזה איזור בגוף זה מופיע לי, ומשום מה עולה לי איזור האגן. אני נזכר בחלום קבוע שבו רודפים אחרי ואני עולה ועולה במדרגות עד שהן נגמרות, ובדיוק כשהם באים אני מבין שזה חלום ומחליט להתעורר, כולי רועד מפחד במיטה. ואולי זה גם קשור לאותן זריקות שהיו עושים אז לילדים בטוסיק. חוסר האונים הזה, ההוויה המושפלת של ילד, שלא מצליח לשלוט במה שעושים לגוף שלו. אולי שם בכלל כל הפחד הזה ממחטים התחיל. ונזכר באותן פעמים שילדים הרביצו לי. הכעס העצום הזה שעולה, חוסר האונים כשהם חזקים ממני. חוסר השליטה. בבית אסור היה להרים יד. אני מניח שזה יצר אצלי התייחסות חמורה אל כל צורה של אלימות. אני נזכר באונס שהיה בכרמל לפני המון שנים. איך הרגו אותו במכות בזמן שאנסו אותה. עד היום זו המחשבה הנוראית ביותר עבורי - לשמוע את הזעקות ואתה לא יכול לעזור. הפנמתי תפיסה שלפיה אונס זה הדבר הנורא מכל (לא בגלל חוויה שלי או של מישהו קרוב, חלילה). שוב אל חוסר השליטה. גיל עושה עבודה נפלאה. פייר לא חשבתי שאני אתחבר למטפל גבר. תמיד היה לי דיבור יותר טוב עם נשים. אני מקווה שהוא יוכל להוביל אותי אל התחתית של העניין הזה, מה שזה לא יהיה שאמצא שם. זוהי רק ההתחלה.

 

יובל עם כובע1 יובל עם כובע2 יובל עם כובע3 יובל עם כובע4יוצאים החוצה, ומיד אני מרגיש את השמש מרביצה לי בפנים ועל הצוואר. מיטת השיזוף הזו שאני מבלה בה כל יום מטגנת אותי כמו שצריך. כמו פיונה של שרק, מיד כשנוגעת בי השמש הפנים מתחילים ללהוט. אז אני שם אלוורה וקרם הגנה וזה, אבל עכשיו הגיע הרגע לכובע. גדול. אז אני מודד את כל הכובעים בריקושט של מרכז G, תוך כדי שאני מעלה תמונות לקבוצת וואטסאפ ומקבל פידבקים :). הנה מבחר מהן. טוב, הבהיר הכי יפה. אבל גם חם בו לאללה... הולכים לחנות אחרת סמוכה, ומוצאים את אותו כובע אבל עם רשת לאוורור - אליפות.