המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
פתאום עדי קולטת שזו ההזדמנות האחרונה להירגע קצת לפני הטיפולים. אחריהם יעבור עוד המון זמן עד שאוכל לאכול שוב, או ליהנות מאוכל. ויש סכנה לפגיעה קבועה בבלוטות הרוק, הטעם... תחושה של ההזדמנות האחרונה. שאין לדעת מתי ואיך נצא מהמנהרה הזו שאנחנו נכנסים אליה, ומתי בפעם הבאה יהיה כיף, יהיה חופש, יהיה טעים...
בעבודה מפרגנים מיד ובאהבה (אין דברים כאלה!!). דליה מפרגנת לנו את הנקודות שלה ב"חוג השמש", וככה אנחנו מוצאים את עצמנו במלון "אגמים" באילת, בחדר על המים... חלום רטוב. אה כן, היא גם מתנדבת לשמור על הילדים בזמן שאנחנו שם :). חמישה ימים וארבעה לילות קסומים עוברים עלינו שם. ארוחת הבוקר היא מ-8:00 עד 12:00. אז זה מה שאנחנו עושים. באים בשמונה, שותים משהו אוכלים משהו, ויושבים לקרוא ספר. מדי פעם מביאים עוד קפה, עוד בלינצ'ס קטן עם ענב ליד... עד הצהריים. אז אנחנו כבר שבעים ועייפים, אז הולכים לחדר לנוח. בערב הולכים לטייל, למסעדה, לסרט... אח. החיים הטובים. אני סוף סוף מרשה לעצמי להזמין כל מה שבא לי , כמה שבא לי, בלי חשבון.
מבחינתי החופשה הזו היא הצעד הראשון במסע הרוחני שלי. בחיפוש אחרי השורש, המקור של הסרטן. אני מצטייד בהרבה ספרים מתאימים, ובהמלצתה שם אסנת מהעבודה אני קונה גם את "חכמת המזרח" של ניסים אמון, ומתענג עליו מאוד. עדי ואני מקריאים אחד לשני מדי פעם דפים נבחרים עם פנינים שמצאנו. אנחנו מצליחים למצוא את הרוגע כדי ליהנות מהשקט שלפני הסערה.
עוד לפני החופשה הזמנתי גרופון שנשמע חלומי לגמרי: מסאג' זוגי מפנק על סירה בים, עם קערת פירות... נשמע מעולה אבל אני עוד באירופה הייתי סקפטי. הגענו לפני הזמן וחיכינו. אילתי מחוספס מגיש לנו כלי פלסטיק עם חתיכות של אבטיח לא צעיר ונוהם לנו לחכות. מגיעה איזו סירה פשוטה, שלא דומה בכלום לפינוק מהגרופון, ועליה מושיקו, שלא דומה בכלום למסאג'יסטית מהתמונה. טוב, הנה הלכה ההזדמנות האחרונה לפני הטיפולים להגשים איזו פנטזיה קטנה. אנחנו עולים, ונוסעים איתו אל הים. אז מה, זהו? עכשיו הוא יעצור את הסירה, יפרוש מגבת על הרצפה ויגיד לנו לשכב לעשות מסאג'??
אני שם את מבטחי בהשגחה העליונה שלא תבאס לי את הצ'אנס ליהנות עוד קצת לפני הגיהנום הבא עלינו לטובה, ותפילותי נענות. מושיקו מביא אותנו אל סירה - רפסודה שעוגנת בים, שכולה מיטת טיפולים עגולה גדולה ומפנקת. להפתעתנו הנוספת מחכה לנו שם Rebecca, בלונדינית פצצה שהגיעה לא מזמן מגרמניה. התנדבתי באומץ להיות הראשון במסאג, ועדי יושבת מחכה. היא נוגעת לי בגב ואומרת: "וואי, מה זה, הגב כל כך תפוס!". טוב, מה את רוצה, יש לי משכנתא, עבודה, ארבעה ילדים, כלבה שני חתולים וסרטן... היא עושה לגוף שלי פלאים. השמש השוקעת מלטפת לי את הפנים. רעש הגלים משתלב עם המוזיקה הנעימה. התנועה הקלה של הסירה... אני חושב שאני בגן עדן.
מתברר שהיא לא תיירת שהאילתי המסוקס שלף מהחוף, אלא - הבת שלו (?!?!). היא עזבהלפני כמה שבועות את האם בגרמניה ועלתה לארץ כדי לחיות איתו, והיה לה שם מכון לפיזיותרפיה במשך 12 שנים. אחרי זמן קצר עדי מצטרפת אליה למסאג' בארבע ידיים. אם אני צריך לבחור יום אחד בחיים שלי שיהיה האחרון, זה לגמרי זה 🙂
כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו מגלים שההורים שלי הזמינו עובד של חברת ניקיון שינקה לנו את הבית (!), וגם ניקו חצי ממנו בעצמם... אלופים!!. מאז ומתמיד ניסינו לדאוג בעצמנו לניקיון הבית (משיקולי תקציב, לא אידיאולוגיה), עם הצלחה חלקית ביותר. הבית מצוחצח ומבריק כמו שראינו אותו מעט פעמים, והבנות מספרות לנו בהתרגשות שהן עזרו לנקות את הקירות עם סקוטש. תענוג. חוצמזה הבנות ניצלו את זה שלא היינו כדי להתחמק מתורנות הכלים שלהן (דליה רחצה במקומן), ואפילו את הכביסה שלהן, שזו אחריות שלהן, דליה עשתה במקומן (המתרגם: כל אחד בבית מטפל בכביסה של עצמו בנפרד. זה חוסך המון זמן בקיפול ומיון...). תחושה מדהימה להיות חזרה בבית עם הילדים, אחרי חופש גדול שנראה כמו נצח. אהבה גדולה ממלאת אותנו לראות אותם שוב.