רביעי 18-06: אני קם בבוקר ומרגיש בסדר. הבטן לא רגועה, אבל לא אסון. שולחים את הילדים לגנים ולבית הספר, ונוסעים לבילינסון להקרנות. בקומה מינוס 2 של הרדיותרפיה אומר בוקר טוב למירי החיננית ולוקח מספר להמתין לתורי. חדר ההמתנה הגדול מפוצץ בזקנים אנשים מבוגרים, אבל בהמשך יש מין חדר ריק ופרטי למדי, שיש בו טלויזיה גדולה עם שלט, ושלושה מחשבים אונליין. החדר ריק, ועדי ואני מאמצים אותו בחום בתור חדר ה- VIP שלנו. מדהים למה אנשים מעדיפים להצטופף.

אחר כך אנחנו הולכים לשיבעה של בעלה של הקולגה שלי בעבודה (שנפטר מסרטן). כשאנחנו נכנסים עדי בהלם מכמה שהיא צעירה, כמה שהוא היה צעיר. פתאום ההבנה מתחילה ליפול. פתאום זה כל כך מוחשי. היא יוצאת למרפסת לבכות את זה החוצה. אנחנו יוצאים מצטרפים אליה ומדברים הרבה.

אני מרגיש טוב ולא מבין על מה כל הרעש שאנשים עושים סביב הכימו. ממילא זה היה הניחוש שלי, שעושים עניין יותר גדול ממה שזה. תמיד אנשים אוהבים להפחיד ולהגזים. חוץ מהחוויה הלא נעימה של הזריקה עבר בסדר. מאוחר יותר אני מרגיש את הבטן הופכת קשה, כאילו עשיתי עכשיו 100 כפיפות בטן, וכל מה שאני נותן לה לאכול גורם לה להתרגז. כאילו מנסה להוציא את זה החוצה.

בלילה שוב מתנפחת לי הרגל, אבל פחות מאתמול. אני מבין את הרמז, והולך לישון.