המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
שלישי 24-6: ההורים שלי מגיעים ב 7:00 ואנחנו מיד יוצאים לדרך. צריך להגיע מוקדם כדי לעשות בדיקת דם כדי לראות אם אני עדיין כשיר לקבל כימו נוסף (או שהקודם עשה לי נזק מסוכן וצריך להפסיק). בדרך כלל עושים את הבדיקה יום לפני הכימו, אבל אני מעדיף לעשות באותו יום כדי שידקרו פעם אחת. בדרך אני משתף את עדי בתובנות מאתמול, והיא מציעה כיוונים ממש מעניינים. אולי החסימה שלי של הבכי, של הרגש, היא צורך בשליטה. ואולי גם הפחד מהמחטים הוא אובדן שליטה. אני לא מפחד, למשל, להידקר ממשהו, או להיחתך או להיפצע. לא אוהב את זה, אבל אין פחד גדול. כשקורה, קורה. הזריקה היא סיטואציה שאני יכול למנוע פיזית, רוצה למנוע, ולא עושה את זה. הצורך בשליטה משתגע. יוצא מדעתו ממש.
ואולי גם ההחלטה שלי שאני לא אהיה חולה יותר. ושאשן כל לילה בקור מקפיא. שליטה. יופי. מעניין. אז מאיפה זה מגיע צורך כל כך חזק בשליטה? עדי מציעה ששליטה בשבילי היא חופש. החופש לבחור, לעשות, להחליט. אף אחד לא יחליט עלי. זה בהחלט היה מוטיב חוזר אצלי מגיל קטן.
לוקחים מספר ויושבים להמתין. אני שם אוזניות ועושה 20 דקות מדיטציה של ניסים אמון, בחדר הומה אדם (מה יחשבו? מה יגידו, איזה מוזר זה נראה... המחשבות באות ואני מעביר אותן הלאה כמו עננים).
האחות בכניסה פוצחת בנאום על זה שצריך לעשות בדיקת דם יום קודם, וזה עושה בלאגן וזה וזה. אני מסביר לה ומבקש, ומצליח להגיע אל ליבה ולגייס אותה כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, בלי נפגעים בנפש :). לפעמים קשה לאנשי צוות להבין את זה. טוב, זה באמת מוזר בעוצמה שלו. עדי אומרת שהכל אצלי בעוצמה. שמחת החיים, האהבה, החברות, וגם העצב, הכעס, הפחד.