שלישי 27-05: בבילינסון אנחנו נפגשים עם אחות שמסבירה לנו מהן תופעות הלוואי של הטיפולים ודאטנית שמסבירה איך לאכול. בררררר. חוץ מהתופעות הרגילות של כימו (בחילות, עייפות וחולשה, כאבים), ההקרנות יגרמו לכוויות בחלל הפה ובגרון וכתוצאה לקשיים באכילה ובבליעה. יובש תמידי (בגלל פגיעה בבלוטות הרוק), פגיעה בבלוטות הטעם תגרום לכל מה שאני אוכל להיות חסר טעם במקרה הטוב (או מגעיל במקרה הרע). סכנה לפגיעה בכבד, ועוד רשימה ארוכה ומתישה של מה שיכול להיות... אחד האתגרים שלי בזמן הקרוב עומד להיות לאכול מספיק. לקראת הסוף אפשר לעבור לתזונה של אבקות או פחיות שמכילות כל מה שהגוף צריך. אם לא אצליח לאכול גם את זה יכניסו לי זונדה. אני ארד במשקל בכל מקרה, אז כדאי שאוסיף כמה קילו. אני שומע ומקשיב, אבל בשום אופן לא מאמין שיכול להיות מצב בעולם שאני לא ארצה לאכול. לא יכול להיות שכלום לא יהיה לי טעים. זה מין משהו שאולי קורה לאנשים אחרים (בטח לא לכולם, לא?), ואני הרי כל כך בריא וחזק שיהיה בסדר. קטן עלי.

אפרת, עובדת סוציאלית נהדרת ומסורה, מסבירה לנו את הזכויות והתהליכים מול ביטוח לאומי וכו'. כל הכבוד לצוות. מקסימים.

כשאנחנו מגיעים אל גרסיאלה הפסיכולוגית היא מתפלאת לשמוע שמכל הסיפור של המחלה, תופעות הלוואי וזה, מה שמטריד אותי זה המחטים של הבדיקה ביום חמישי והכימו. בחיי, אני מסביר לה. לא מפחד מהמוות - הוא יבוא בכל מקרה מתישהו. לא מפחד שיכאב לי. עשיתי טיפולים מסובכים בשיניים בלי זריקות, עשיתי קורס מאבטחים וחטפתי המון מכות, ומסלול בסיירת מגלן. לא מפחד מכאב, לא שיהיה קשה. רק מהמחטים. רק עם זה תעזרי לי. היא משתכנעת ועושה לי דמיון מודרך ומלמדת את עדי איך לעשות לי.