יום ראשון 25-05: אני בעבודה, עושה סבב שיחות. אסנת - מנהלת משאבי אנוש, מנהלים וקולגות. כולם בהלם. רק שבוע לפני כן השתתפתי עם חבר'ה מהעבודה במירוץ "מההר לעמק" ורצתי 36 ק"מ, ופתאום זה? ואני נראה כל כך צעיר, מרגיש כל כך צעיר, בריא ואנרגטי. מאיפה זה הגיע בכלל? אני מעדכן את כל הצוותים שאני עובד איתם (שזה המון, בתור מנהל מוצר). מהעיניים של כל מי שאני מספר לו משתקף המוות. המון ניגשים לדבר איתי. משתפים, מייעצים, מציעים עזרה. מספרים על שיטות אלטרנטיביות או רפואיות מתקדמות (שמעתם פעם על ניתוחי גאמא?). כמעט כל אחד נושא סיפור אישי, כואב. אבא או אמא, קרוב משפחה. בדרך כלל אנשים מבוגרים ממני. איך לעזאזל זה קשור אלי?

באותו יום ביקור פרטי אצל דר' פופובצר, אונקולוג ומומחה אף-אוזן-גרון.
הוא אומר: "נראה שהגידול מרוכז בחלל האף, ולא התפשט. נתחיל הקרנות וכימו תוך שבועיים. בגלל שהסוג הזה גדל מהר, הוא רגיש מאוד לטיפולים, וסיכויי ההחלמה גבוהים. יש לך 85% סיכוי להחלים. הסרטן הזה נדיר, ומופיע בעיקר אצל יוצאי צפון-אפריקה. וסינים. אני מבין שאתה לא שייך לאף אחת מהקבוצות האלה. טוב, נו, אז אתה מקרה נדיר ממש". אולי בגלל שאני אוכל חריף הסרטן התבלבל ובא אלי?...
- "דוקטור, אני חייב לשאול: מה יקרה אם נחכה קצת, ננסה שיטות אלטרנטיביות?"
"זה פשוט", הוא עונה. "תוך שנתיים אתה מת, במקרה האופטימי. זה גידול אלים, מהיר וחזק. אצל אנשים שמגיעים יותר מאוחר הוא כבר מגיע לבלוטות הלימפה, לגרון, לריאות, ולמוח. מגיעים לפה אנשים שהוא כבר הוציא להם את העין החוצה. יש לך ארבעה ילדים, לא? אתה רוצה לחיות?". בסדר, בסדר, רק שאלתי...

ובכל זאת עולה בפנים השאלה אם אני לא אמור להתמודד עם זה בלי הטיפולים האלה. ידיעה ברורה שזה אפשרי. אבל יש לי ספק גדול אם אצליח לרכז בזמן קצר את כל מה שדרוש לי כדי להתגבר על זה. ולפי הדוקטור, כל היסוס שלי יכול לגרום לסרטן הזה לאבד סבלנות ולשלוח גרורות. אם הייתי לבד בטוח הייתי מנסה. אבל עם ארבעה ילדים ועדי זו אחריות גדולה מדי... אני מחליט לקבל את דעתו וללכת על זה עד הסוף. ובמקביל להתחיל מסע משלי, לגילוי ופיתרון של הבעיה האמיתית שגרמה לזה. ברור לי שהרופאים יכולים להרוג את התאים הסרטניים (ועוד חצי גוף בדרך, לפי הרשימה של התופעות לוואי), אבל האחריות לפתור את הבעיה האמיתית היא שלי.