שבת 24-05. ההורים שלי מגיעים אלינו. אנחנו יושבים במרפסת ומספרים להם. הם בהלם. אחרי 10 דקות הם עוזבים ונוסעים חזרה. היה להם שבוע עמוס מדי. ייקח להם עוד יומיים-שלושה עד שהם יעכלו ויתקשרו לברר מה זה אומר ומה אפשר לעשות.

בערב בייביסיטר מגיעה להיות עם הילדים, ואנחנו הולכים לבדיקת ה MRI. אני יודע שזו אפילו לא סתם זריקה, אלא אצטרך להיות עם הדבר הזה בתוך הגוף שלי כל משך הבדיקה. אני כולי בלחץ. בן-דב מגיע במיוחד מהבית כדי להיות איתי בבדיקה. כשמחדירים לי את המחט אני כל כך מכווץ שאין ורידים. וכולי רועד וזה לוקח נצח. זו אולי אחת הפעמים היחידות בחיים שלי שרציתי לא להיות. לחדול, להיעלם. כשהצינורית ביד אני כל כך רועד, שברור שלא אוכל לשכב ולא לזוז בבדיקה. בן-דב מכניס לי איזה חומר שמרגיע אותי קצת. מרגיש כמו בבית משוגעים כשמרגיעים בכפיה את הפציינטים... אני בתוך המכונה איזה חצי שעה, במהלכה אני צובט את עצמי הכי חזק שאני יכול בחזה, כדי לנסות לשכוח את מה שיש לי בתוך היד ולא לזוז. לשטף-הדם שאני עושה ייקח יותר משבוע להיעלם. לקראת הסוף אני כבר מטושטש לגמרי.