22. לאן לאן?

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

חמישי 26-06: היום מתחזקים את מיטות השיזוף, אז עדי ואני עושים יום חופש :). שולחים את הילדים לגנים ולבית הספר וחושבים מה לעשות היום. מחר אנחנו חוגגים לאלוני יומולדת בגן, אחרי הצהריים ילדי הגן באים אלינו הביתה לחגוג שוב, וביום שבת באים משפחה וחברים לחגוג... סופש חגיגי במיוחד. אז עדי עושה רשימת קניות ומטלות באורך הגלות, ואני כבר רואה איך היום חופש מתמוסס לו. אז את הקניות בסופר נעשה אחרי הצהריים עם הילדים וגם את הפרסים. צריך רק לקנות בריכה מתנפחת לילדים. אינטרנט+טלפון ואנחנו בדרך לקנות את הבריכה (179 שח). כשאנחנו שם אנחנו לא מצליחים להתאפק וקונים גם גזיבו (300 שח) שהמון זמן רצינו, שיהיה לבריכה צל.

photo 1ממשיכים לים, המקום האהוב שלנו עוד מהיום הראשוני ההוא שעדי אספה אותי על הג'אווה שלה ושאלה "לאן?". - לים, מה זאת אומרת. נוסעים לחוף "ארטיק" בחבצלת. חוף מקסים. יושבים בתוך הבית קפה, צל מלא. עדי מורידה אותי כמו ילדה מפונקת בפתח הקפה ונוסעת לחנות. שלא אלך בשמש... אני כל כך לא רגיל לזה. מבחינתי לקפוץ קילומטר להחנות את האוטו או להביא אותו זה שום דבר. מה זה השטויות האלה.

מזמינים סלט ומוזלי. השירות גרוע, הסלט (56 שח, חסה וגבינה) יבש ולא טעים, אבל הם מסרבים להחליף אותו. פשוט לא ייאומן איזה תפיסת עולם צרה צריך כדי להתקטנן עם לקוח על סלט. אם אהיה מרוצה, הערך של הרכישות שאעשה שם במשך חיי יכול להיות אדיר. אבוא שוב, עם חברים, אולי אעשה שם אירוע אפילו. אבל כלקוח ממורמר, במקרה הטוב לא אחזור. במקרה הרע אספר את זה לחברים או אכתוב על זה בבלוג שלי... איפה השכל שלכם אנשים??? הטמטום האנושי לפעמים מהדהד כל כך חזק שזה כואב.

בדרך חזרה אני "נכבה" כמו שקורה לי לעיתים קרובות עכשיו. פתאום, ברגע אחד, אני נהיה כל כך עייף שאני לא יכול להחזיק את העיניים פתוחות. משכיב את הכיסא ושם כרית כדי שלא יישבר לי הצוואר. כשמגיעים הביתה עדי מעירה אותי והולכים לנוח טיפה לפני שאלוני מגיע ב 14:00 עם ההסעה. אני משאיר את עדי לנוח וקם לקבל את אלוני. מאז שחליתי היא לוקחת 100% אחריות על כל הבית, וזה מעמיס עליה מאוד. אם קודם הייתי חוזר מהעבודה ולוקח אחריות על ארוחת ערב מקלחות ולהשכיב את הילדים, עכשיו גם את זה היא עושה רוב הזמן. היא נותנת לי את כל המקום לנוח, לכתוב, לעשות מדיטציה וטיפולים ומה שלא יהיה, מסיעה אותי ועוזרת לי בהכל. עכשיו שתנוח קצת גם היא, יקרה שלי.

מכין צהריים (יעני מחמם מה שעדי בישלה) גם בשביל הבנות שמגיעות מבית הספר מיד אחר כך. הן מגיעות ברגל, מבית הספר הדמוקרטי של כפר סבא שנמצא ממש במעלה הרחוב. טוב, ככה בחרנו את הבית, שיהיה קרוב לבית הספר. בית הספר הזה הוא עבורנו פשוט אי של שפיות בתוך הכאוס הזה שנקרא מערכת החינוך. חוץ מהשלט "בית ספר" אין לו בכלל הרבה במשותף עם אותן קוביות בטון ורוד עם אספלט שחור שנקראות בדרך כלל בית ספר. בדמוקרטי יש קבלה, הכלה, אהבה אמיתית, הקשבה. את כל המושגים הידועים מגדירים שם מהתחלה: כיתה, שכבה, מחנך, צלצול, תלמיד, סמכות. אבל בעיקר זה מקום שבו אף ילד הוא לא מספר. כשישבנו לא מזמן עם כל ילדה והחונכת שלה לשיחת סיכום שנה, שמענו מה כל מורה כתב. זה מדהים לאיזה עומק כל מורה מכיר כל אחת מהבנות שלנו. כמה תשומת לב ורגישות יש לכל אחד מהמורים לתאר אותן בצורה כל כך חיה ומדויקת. את מה שטוב, את מה שכדאי לשפר. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לבית הספר, וראיתי קבוצות של תלמידים יושבים מפוזרים על ספסלים בין העצים או על הדשא, מדברים או מנגנים. ושיחה חופשית זורמת בין תלמידים, מורים, מנהל, הורים. אין מעמדות ואין הפחדות. ילדים מכיתה א' ועד יב' פשוט בוחרים את השיעורים שלהם, הולכים מרצונם החופשי לשיעורים בלי תזכורת של צלצולים, נעים להם בין חדרי הלימוד השונים כל אחד לפי מערכת שעות משלו, ממש כמו סטודנטים באוניברסיטה. וילדים גדולים חונכים ומאמצים ילדים קטנים (במקום להרביץ להם או לרמוס אותם במדרגות, כמקובל). אי של שפיות.

בארוחת הצהריים אני אוכל פחות ממה שהייתי רגיל, אבל מסתבר שגם זה יותר מדי. הבטן כועסת עלי וכואבת מאוד, וכולי מרגיש כמו גוש, רק רוצה לצנוח לנוח. אבל אני רוצה לתת לעדי לנוח קצת. באלוהים מגיע לה. אז אני נוסע להביא את אופק מהמשפחתון, אפילו שזה 7 דקות הליכה מפה (אני כמעט תמיד הולך לשם ברגל). כשאני חוזר עדי כבר מתעוררת, ואני מתרסק לנוח, ומתעורר רק אחרי חצות. בינתיים עדי הלכה עם כל הילדים לסופר, אפתה שתי עוגות, קילחה האכילה והשכיבה את כולם... אשת חייל.