מוות לעריסה

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

Ofek crying - just born

מתקן סודי. חדר סגור קטן, קירות לבנים, חשופים, בלי חלונות. ניאונים לבנים בוהקים מסנוורים את הכל. אין יום ואין לילה. במרכז החדר מיכל פלסטיק שקוף, ובו תינוק צורח. הוא נולד לפני 42 דקות. אדם עם כפפות מחבר לתינוק חיישנים. התינוק צורח, אחוז אימה, מבולבל ומבוהל. אנשים במדים מסתובבים בחדר, עסוקים בשלהם, אבל אף אחד לא ניגש אליו. המיכל מועבר לחדרי הגידול האוטומטיים, שם הוא מצטרף לשורות אינסופיות של מיכלים, בהם גדלים בני אדם...

לפני שבועיים נולד לנו אופק, הילד הרביעי שלנו, בניתוח קיסרי. יצאתי איתו מחדר הניתוח. מניחים אותו עירום, צורח ומבוהל על משקל אלקטרוני. כדי שלא ילכלך שמים  אותו על נייר פרגמנט (??). אולי קודם נעטוף אותו באיזה חיתול בד ונחבק אותו שיירגע?

3

אני הולך איתו ועם אחות לחדר הילודים החדשים. "תודה, אתה יכול ללכת", אומרת לי האחות. אין מצב. "זה מפריע לעבודה שלנו". "עכשיו ביקור רופא, אתה לא יכול להיות פה". "אנחנו מוסרים משמרת, תלך בבקשה". לפעמים מתווכח ונשאר, לפעמים רץ לבדוק איך עדי מתאוששת מהניתוח ומיד רץ חזרה, כדי למצוא את אופק בוכה בחוסר אונים בתיבת הפלסטיק שלו. מיד אני מרים אותו, מחבק. "זה בסדר שהוא בוכה", מאירה את עיני האחות. נכון, זה יופי. הוא יכול לבכות, לצחוק וכל דבר אחר שבא לו. רק שמעכשיו למשך שארית חייו (או חיי, מה שיבוא קודם) הוא יידע שכשהוא צריך אותי אני שם. וכן, זה כולל גם את הרגעים והימים שאחרי אחת הטראומות הגדולות של חייו.

אבל מה שהדהים אותי ממש, הוא שבכל הזמן הזה הייתי שם ההורה היחיד! חדר מלא תינוקות שכרגע נולדו, ואין מי שייגע בהם, יחזיק להם את היד הקטנה ויגיד שהכל בסדר, ילטף אותם וייתן להם לדעת שהם לא לבד בעולם. אם הייתי מגלה שהמטפלת שמופקדת על הטיפול בתינוק שלי נותנת לתינוק שלי לבכות לאורך זמן בלי להרים אותו ולחבק אותו, הייתי תובע אותה על הזנחה. ואני מניח ששאר ההורים לתינוקות שבחדר היו עושים אותו דבר. איך זה שיש קונצנזוס שדווקא בימים הראשונים לחייו זה בסדר?

 (Wikipedia)  הזנחה: ... חוסר סיפוק של גירויים הנחוצים להתפתחות חושית תקינה, וחסך רגשי שנובע ממיעוט במגע גופני או חוסר בתקשורת מילולית או בלתי-מילולית.

עדי חוזרת מחדר ההתאוששות אחרי הניתוח, ומיד מודיעה לצוות שאופק יהיה איתנו כל הזמן, בהנקה מלאה. "ביות מלא" הם קוראים לזה. "זה יהיה אפשרי רק אם תהיה עוד יולדת במחלקה שתרצה ביות מלא, כדי שתהיו באותו חדר. אנחנו לא יכולים להפריע ליולדת שרוצה לנוח..." מה???? אם תימצא בכל המחלקה יולדת אחת שרוצה להיות עם התינוק שלה?? למזלנו נמצאת אחת כזו.

בכל יום צריך להביא את אופק לחדר התינוקות לבדיקת רופא. "תודה, תבוא עוד שעתיים". אין מצב. אני פה איתו. "אתה מפריע לנו, תצא". טוב, אני מחכה איתו פה בצד בשקט. כשיגיע הרופא אני מיד מביא אותו. כל יום ויכוחים, מריבות. אף אחד לא מבין על מה אני עושה עניין. אז ישכב לו שעתיים בתיבת פלסטיק בחדר מלא תינוקות בוכים. אז יצטרף אליהם ויבכה קצת גם הוא בתיבה שלו, מה קרה?

 

באחת הפעמים אני יושב בחדר התינוקות, ואופק ישן על החזה שלי, עטוף בפליז הגדול שלבשתי. "אוי ווי!" זעקה אחות שנכנסה, ומיד הסבירה לי שתינוק צריך לישון בעריסה, ולא עלי. כשהוא ישן עלי זה מפעיל לו לחץ על הגב, כמו שכשאני נרדם באוטו כואב לי הגב אחר-כך. הצטערתי רק שאמא-טבע לא היתה שם כדי לשמוע את ההסבר, כי אז בטח היתה ממציאה בעצמה תיבות פלסטיק לגידול ילדים.

"רק 5% מההורים בוחרים ביות מלא", אומרת לי בכאב יועצת הנקה (צל"ש!). איפה כל אותם אבות לתינוקות שכרגע נולדו? מה בדיוק היה להם עכשיו יותר חשוב לעשות? איפה הסבא-סבתא, המשפחה, החברים? אם אין אף אחד, הייתי אפילו משלם לבייביסיטר שתהיה איתו עד שהאמא/אבא יוכלו לטפל בו. זה מה שתעשו ממילא במשך השנים הקרובות.

הם נולדים כמו דף חלק. בפעם הראשונה הם שומעים את החוץ, רואים אור, מרגישים תחושות חדשות ועוצמתיות. כרגע עברו טראומה נוראה. איזה מסר אנחנו נותנים להם אם על הפעם הראשונה שהם צריכים אותנו, כל כך צריכים אותנו, כל כך פגיעים ושבריריים, אנחנו לא שם?

אני השתגעתי, או שזה שאר העולם שקצת מסובב?
מוזמנים להגיב, לפרגן, לכעוס ולהתבטא. רק לא להישאר אדישים.

ותרגישו חופשי לשתף אחרים בפוסט הזה.

       יובל רפאלי.

================================================================

יובל ועדי רפאלי הם הבעלים של חברת "וידאו בייקרי".

וידאו בייקרי

מפיקים וידאו שיווקי עבור עסקים, שמעוניינים לקדם את השיווק והמכירות שלהם באינטרנט. סרטי תדמית, סרטי מוצר, שיווק ויראלי ועוד.

אנחנו עוזרים לעסקים להתפרסם כמובילי דיעה בתחום שלהם, להגיע בעלות נמוכה לקהל גדול וליצור נאמנות לקוחות חסרת-תקדים לטווח ארוך.

 

לפרטים:  http://videobakery.co.il

כיתבו לנו:  info@videobakery.co.il

או התקשרו: 077-4060164 

תגובות

  1. הגעתי רק עכשיו.. אחרי שנה.

    רציתי להוסיף, בתקווה שעוד עיניים יקראו את זה-
    אני חושבת שהנושא הזה תלוי הרבה בכם-הגברים.
    קודם כל, מאד מאד מאאדדדדד!! משמח אותי לקרוא על ריגשות ואכפתיות
    ואינטואיציה עמוקה כזו-בקולו של גבר.
    אני חושבת שתיקון גדול יבוא מהמקום הזה-
    מגברים שיקשיבו לאיטנואציה פנימית, ויגלו רגישות רבה לתינוקות.
    ולא כמו בן -זוגי, שבסה"כ הוא אבא נהדר, שכבר מההתחלה- יש לו את הרעיונות שלו לגבי תינוקות-
    זה לא נורא שהיא תבכה 3 שעות, ככה לומדים, לא צריך כל היום על הידיים, וכד'.
    ניכור וניתוק מאד קשה בעייני, מההתחברות הכי בסיסית ואינטואטיבית לתינוק, ולתינוק ששאנחנו היינו פעם.
    ובן-זוגי-כסמל ומייצג להרבה מאד גברים,שלמדו להיות מנוכרים לקולות מהנשמה שלהם.

    אז קודם כל זה- שמחה מאד על כל אבא שמחליט להיות הורה משמעותי ומחובר לילדים שלו.

    ושנית-
    כאשה יכולה להגיד, שאנחנו הנשים משקיעות כ"כ הרבה אנרגייה בהריון, בחרדה לגבי התינוק שגדל בתוכנו,
    וכמובן גם בלידה, שהיא מאמץ אדיר ותהליך של לא מעט חרדה האם הכל יסתיים בשלום.
    וכשהתינוקת יוצאת, אנחנו מוצפות אושר, אבל גם מאד תשושות. חייבות לנוח, לישון-ממש, ולאגור מחדש כוחות.
    רובנו לא מסוגלות לאסוף אנרגיה גם בשביל להאבק בממסד.

    זה המקום שלכם-אבות.
    כשמספיק אבות יחליטו שהילד הזה הוא שלהם לא פחות משל האמא שלו, והם דואגים ומחוברים אליו מהרגע הראשון-אז תהיה תנועת שינוי.

    -רוצה לציין שגם אני הסתובבתי בימים הראשונים בבית חולים בתחושת מועקה נוראית!!! מהמראה בתינוקייה- פרצופים זיעירם צווחים, פוערים פה וקוראים נואשות לעזרה, ואף אחד לא מחבק.

    אחרי 3 לידות,כשקטנתי בת שנה וחצי כמעט, קראתי את הפוסט הזה, ופתאום הבנתי שפשוט הדחקתי את הכאב והתחשוות האיומות שהמראה הזה העלה בי.
    כנראה שכולנו ככה- אני מאמינה שאין מי שלא נצבט לו הלב מהמראה הזה.
    אבל אנחנו לומדים להדחיק,אחרי הכל צריך לשרוד עוד הרבה בדרך..

    אבל בסיום אופטימי-אני מאמינה שההורות הולכת למקום וב יותר.
    והילדים שלנו עוד יהפכו להורים מהממים הרבה יותר מאיתנו.
    עם הרבה יותר רגישות.
    תודה רב היובל.
    אביטל

    1. מסכים מאוד אביטל. כנראה בשביל זה שלתינוק יש שני הורים. אחד יקנן והשני יגן.

  2. כל כך מרגש ונוגע ללב. ממש לא יאמן שזה מה שקורה כאן אצלנו, ברשות הרפואה המתקדמת. חיבור חיישן יותר משמעותי מאשר חיבוק של אמא? ועוד אחרי שהתינוק נוצר בה, חי בתוכה 9 חודשים, אחרי טראומת הלידה... כל כך קשה גם לאם. המדיקליזציה של הלידה העבירה את היולדות תקופות חשוכות. כמו למשל בארה"ב בשנות ה-70 נתנו תרופה לייבוש החלב במהלך הלידה, באופן אוטומטי בלי לשאול. היום לא היו מעזים לעשות את זה. מקוה שגם כאן יגיע שינוי. ולכל מי שיכולה, אני ממליצה ללדת בבית. אין כמו הפרטיות בלידה והשקט שאחרי, כשהלידה מתרחשת במרחב שלך.

    1. קראתי קצת יותר מחצי והבנתי שהמצב שמתואר שם באמת לא נעים.

      אך לאחר שראיתי מספר לידות, טבעיות וקיסריות, בבי"ח שלא נחשב הכי ידידותי ליולדת, ראיתי שהמצב רחוק ממה שהכותב מתאר.
      איך שנולד הילד ישר עוטפים אותו, ומוסרים לאם, האב יכול לקחת חלק ולהיות נוכח לאורך כל הדרך (כל עוד הוא לא מסתובב בין חדרי היולדות האחרות).
      במחלקת הילודים ישנן אחיות כה מסורות, כל תינוק שעושה פיפס ישר הן מרימות אותו כאילו היה שלהן ומנענעות אותו עד שנרגע.
      כך גם בחדר הניתוח וכך גם שמעתי שברוב בתי החולים.

      לידת בית זה דבר נהדר וכל הכבוד לך שבחרת בדרך זו והכל הלך כשורה.

      אבל הדס, זה לא מתאים לכל אחת ויש לזה סיכונים רבים ומפחידים. לכן אני לא חושב שכדאי להמליץ על זה בצורה כזאת. (כמו שאני לא ממליץ לאף אחד לרכוב על אופנוע למרות שאני חושב שזה מעולה לנשמה)

      1. הי אביב,

        כמו שכתבתי אכן הצוות מסור וחברותי.
        עד שזה לא מסתדר עם ההרגלים.

        אני משוכנע שיש בתי חולים אחרים, ובוודאי שגם בבילינסון יכול להיות אחרת.
        לא תיארתי חוויה קוסמית, רק את זו שעברנו אנחנו.

        יובל.

    2. אביבון אני שמחה שהמצב בארץ יכול להיות אחרת, וטוב שאתה מביא את הצד האנושי החם והיפה של האחים והאחיות. גם זה וגם זה קים בארץ.
      לגבי לידת בית - זה באמת לא מתאים לכל אחת.
      זה לא מתאים ללידת עכוז, תאומים, סכרת הריון, לידה מוקדמת ועוד מצבים שמפרט הדוח (המחמיר למדי) של משרד הבריאות. וגם למי שמראש פוחדת וחוששת מהלידה.
      אבל למי שיכולה (כמו שכתבתי) ומעוניינת, כמובן, זו הלידה הכי בטוחה שיש, יותר מלידה בבית חולים, עם פחות סיכונים וסיבוכים.
      יש הרבה מחקרים על זה.
      אגב יש כמה מדינות שהפנימו את זה, ושם לידת בית יותר מקובלת, וממומנת על ידי ביטוח בריאות ממלכתי. פשוט כי זה בטוח וזול להם יותר. למשל בריטניה, הולנד, קנדה.
      אפשר לקרוא על זה כאן - https://www.facebook.com/groups/NashimKorot/?fref=ts

  3. מרגש ויחד עם זאת כואב. המחשבה עלתה לי לראש שילדיי נולדו ונשמעתי לאחיות בבית החולים, טמבל שכמוני, הייתה לי אותה תחושה, רק לא ידעתי מה באמת טוב לילד ואם אני היחיד שזה מפריע לו? כנראה שאני טועה. יובל העלת נושא חשוב , הכל הפך להיות תעשייתי... תודה לך על השיתוף בחוויה ובהארה. מאחל לך לפעוט ולעדי נחת בריאות.

  4. יובל , יש לנו בן בשם אופק ,לו ולרעיתו נולדה תינוקת , קראתי את מה שחויתה אני מאחל לכל תינוק בעולם הורה כמוך! כך עשינו עם כל נכדינו , הרגש טוב מאד נשיקות לאופק.

  5. גם אני הייתי בביות מלא למרות החולשה והחום הגבוהה מאוד שהיה לי ,לא הייתי רגועה למשמרות האחיות (עם כל הכבוד),בגלל הידיעה שהתינוקת יכולה לצרוח שעות ואף אחד לא יגש בחדר התינוקות,ממליצה לכל אחת...ביות מלא.

  6. פשוט אטימות! כשמדברים על שינוי בבתי חולים, שוכחים את התינוק שנולד.
    התינוק הזה -שלנו ההורים ולא של בית החולים, האחריות היא של ההורים מהלידה, ולא רק מהשחרור הביתה! הלואי והכתבה תביא לשינוי בגישה ובהבנה של האב והאם לצרכי התינוק!

  7. It is interesting. We gave birth to our baby girl 5 months ago in USA and it is completely different here. Here to go to the "tinokya" - is rare. They suggested to take our baby for a couple of hours after two days we didn't leave her side and even then at the moment she cries - she is back with us.
    We delivered c-section and she was with my husband from the moment she took her first breath and she was nursing at the moment I was out of the surgery. Babies (unless NICU is needed) are with their parents (father stays in the room with the mother) all the time, if test is needed - one of the parents goes with the baby. Nurses were amazing - our baby got so much love! and we as parents got a lot of breastfeeding support and help with our baby.
    I was surprised to hear from my friends that this is not what is recommended in Israel and that babies are encouraged to sleep a lot at their first days and be at the "tinokia". We got completely different "orders"...
    I would recommend to everyone for the bonding as the family - spend all your time with your newborn - they do grow too fast...

  8. אני לא יודעת לעמוד על שלי. לא יודעת לדרוש, להתעקש. כשאני מחפשת עבודה אני פוסלת את המודעות שדרושה בהן אסרטיביות. אבל הפעם היחידה שהתעקשתי מול המערכת, שעמדתי על שלי עד הסוף, הייתה כמה שעות אחרי הלידה של בני הבכור כשאמרו לי בלניאדו שאין ביות מלא אחרי ניתוח קיסרי, ושבלילה הוא צריך להיות בתינוקייה.
    זו הייתה הפעם שאמרתי 'לא. תביאו לי את התינוק שלי עכשיו'. לא ידעתי איך, איפה, כמה ולמה. ידעתי רק דבר אחד: אני רוצה את התינוק שלי. עכשיו.
    הביאו לי אותו (-:

  9. ראשית כל כבוד על הפוסט, מפתיע מאד איך אנשים מפקידים את ילדיהם בידי המערכת מהיום הראשון ללידתם ללא ביקורת וחשש. לעזרתכם יש חוק במדינת ישראל שקובע שבכל טיפול רפואי כל אדם רשאי להיות מלווה על ידי נציג מטעמו ולכן מותר תמיד להיות ליד התינוק מכוח החוק. פשוט הסבירו את זה לצוות בית החולים ובמקרה הצורך צטטו את החוק ובקשו את התנגדות הצוות בכתב. אני בספק אם הם יסתכנו בתביעה.

  10. יפה שאתם פה מאוד מזדהים עם הטרואמה שעובר התינוק בימיו הראשונים וברור לכל שאלו הימים הכי קריטיים בעיצוב האישיות שלו בשלב מאוחר יותר. השאלה נשאלת איך אתם יכולים להיות כל כך צבועים!?! כאשר 8 ימים אחרי שהוא נולד אתם לוקחים אותו ( במקרה ומדובר בתינוק זכר ) למוהל שחותך מהתינוק אבר שלם ללא הרדמה ומשאיר את התינוק מצולק לכל החיים?!?! אה כן, הוא בטח לא יזכור אתם אומרים לעצמכם....

    1. הי יותם,
      השאלה החשובה יותר היא איך אתה יודע שעשינו לתינוק ברית מילה (או כל אחד אחד שהגיב כאן)...

  11. יובל יקר,
    תודה על השיתוף, על הכנות. נגעת בדיוק בנקודה שהייתי בה בדילמה ממש רצינית בלידה האחרונה שליוויתי...
    בתור דולה, אני דורשת מעצמי המון עדינות ותשומת לב מתי להתערב, אבל בנושא הזה אני מאד מאד ברורה והעניין מתעצם עוד יותר עכשיו, אחרי שעברתי חוויה מאד דומה לזו שתיארת עם הזוג (והתינוקת) האחרון שליוויתי.. התינוק המתוקה המקסימה והקטנטנה שנולדה הופרדה מאימא ל6 שעות לאחר לידה טבעית ותקינה... כי זה הפרוטוקול של אותו בי"ח! זה היה הזוי לגמרי. התעקשתי שהאבא לפחות יהיה לידה, צמוד אליה, והוא כמובן ניסה, אבל כל רגע באו והעירו לו לצאת. אחרי שהאב ההמום נהדף מהתינוקיה ע"י האחיות שישבו ושוחחו על הא ועל דא הוא בא לעדכן אותי שאסור להיות שם עכשיו..
    מה זאת אומרת אסור? של מי התינוקת?
    בסוף נכנסתי (בהתגנבות יחידים ) בעזרת זוג שעזרו לי לחמוק פנימה בשער הנעול שבכניסה לתינוקיה (הם נתנו לי לעבור ביניהם מהר מהר לפני שנסגר השער החשמלי ) ונתתי לאב המסכן הנחייה לעמוד צמוד למיטת התינוקת ואם היא מתחילה להראות סימני אי נוחות מייד להניח עליה יד או לתת לה אצבע...
    לזוג צעיר, שעבורם זו הלידה הראשונה והילדה הראשונה הדברים האלה בכלל לא ברורים מאליהם... מבחינתם - מה שעושים הרופאים והאחיות והפרוטוקול של אותו בי"ח - אמור להיות לטובת התינוקת... וזה מאד לא נעים להבין את המציאות. התינוקת ואותו אבא זו היתה נחיתה קשה למציאות.
    שאלתי אותו אם הם ביקשו ביות מלא כמו שקבענו בשיחות שלפני הלידה הוא ענה שאף אחד לא שאל אותם. כך, פשוט יצאו מנקודת הנחה שאבא ואמא ותיוקת שזה עתה נולדו לא רוצים להיות ביחד. זה הפרוטוקול.
    שלחתי את האב להסביר להם שהם בוחרים בביות מלא החל מרגע זה ולקחת את התינוקת עד הבוקר. שיגידו לו באיזו שעה להגיע איתה לבדיקות/ חיסונים וכו'...
    אחרי רבע שעה חזר שוב בידיים ריקות... "צריך להשאיר אותה עד הבוקר". למה? "כי עדיין לא קיבלנו חדר..."
    בסופו של דבר מרגע המפגש איתה הםהורים ההמומים לא עזבו את התינוקת לרגע, אבל עברו, כמו ילדים טובים (וחסרי ניסיון וידע) 6 שעות עצובותולא פשוטות...
    כ"כ חבל.. וכ"כ סתם...
    חוסר הבנה כל כך עגום של הצוות, וחוסר רצון שלהם לעשות שינוי..
    איך זה יכול להיות שמה שנוח לצוות (בעקר שיעזבו אותם ההורים בשקט ויתנו להם לעשות את העבודה ) - חשוב יותר מהרגשתם של תינוקות שהרגע יצאו אל הקור והאור מרחם חם ועוטף? תינוקות שצריכים להרגיש מוגנים, אהובים ועטופים...

    1. ענת יקירתי, אני איתך. אחרי 4 לידות אני יכולה בהחלט לומר שצריך להיות אסרטיביים מאוד ולתת לצוות להבין שהתינוק הזה הוא שלי ולא שלהם! הבחירה איפה הוא יהיה ומי יטפל בו הוא של האם והאב בלבד!!! אני לא מסכימה לשחרר את התינוקות שלי לאחר הלידה למרות לחץ מאוד גדול של הצוות (שאגב היה מקסים וחם ומקצועי), ואם כבר חייבים לקחת אותו לבדיקות וחיסונים ובדיקת רופא וכד' בעלי מלווה אותם ומקבל ממני הוראות ברורות ביותר שלא לזוז ממנו אפילו לרגע. וכך היה - אני קמה מהר מאוד מהמיטה והולכת להיות עם התינוק שלי ואני רואה את בעלי יושב לידו בתינוקיה ולא זז! הבחירה לגבי האכלה, ROOMING IN וטיפול בתינוק הוא של ההורים. אומנם יש להתחשב בצוות אבל ללא ויתור על מה שאנחנו חושבים שהוא הנכון. התינוק שלנו יוצא לאוויר העולם בפתאומיות לתוך רעש, אור, אוויר קר... הוא אבוד, הוא זקוק לנו שנחזיק אותו על גופנו עטוף ומוגן- ולא להישאר במיטה לבד תחת אור נאונים, ורעש בלתי נסבל. התינוקות שלי לא היו בתינוקיה כלל אלא ROOMING IN מלא והנורא היה שכל הלילה שמעתי בכי וצרחות איומות מהתינוקיה של כל אלה שנשארו בלילה הראשון והשני שלהם ללא גוף חם ומחבק של אמא. האינסטינקט שלנו מנחה אותנו לא להיפרד מהתינוקות שלנו - זה הדבר הכי נכון, הכי בסיסי והכי אימהי! הרי אח"כ בבית אנחנו בקושי נותנות למישהו לקחת את התינוק ולהחזיק אותו, ובכל פעם שהוא בוכה אנחנו רצות ועוזרות לו... אז למה לא ברגעי החשיפה הראשונים שלו לעולם? העניין הזה מאוד נוגע לליבי ואני כל הזמן מנסה להעביר את המסר לחברות שלי עד כמה זה חשוב. הבעיה נעוצה בצוות ביה"ח שחייב להבין את השינוי שיש לעשות בגישה!!! אימהות לפני לידה- תסמכו על עצמכן!

    2. ענתוש, גם הפוסט שלך וגם זה של דנה (קראת את הזוועה?) ממחישים ומדגישים שוב עד כמה חשוב לקדם את הנושא של לידות בית. געגועים מותק

  12. כל כך דומה למחשבות ורגשות שחוויתי בתינוקיות אחרי הלידות שלי. יצורים קטנטנים שוכבים וצורחים או מעולפים. אף אחד לא נוגע בהם, לא מנחם אותם, לא מחמם אותם. מחליפים להם חיתול, מקבלים בקבוק, האור לא מרפה וגם המזגן. ידיים זרות, זריזות, ענייניות - אין אהבה, אין אהבה. ואני, החריגה, הבעייתית, מחזיקה את התינוק "המבוית מלא" שלי, מתכנסת לעצמי ורק אומרת. הילד/ה שלי אצלי, עלי, כבר יוצאים מכאן, לפחות הוא/י עם אימא כל הזמן. ועדיין לא מאמינה כשנזכרת בים תינוקות צורחים לבד-לבד.

  13. יובל רפאלי, אני איתך. כיועצת הנקה באחד מבתי החולים הגדולים במרכז, אני שואפת כל בוקר לקרב את מותה של העריסה. מנסה לעודד הורים טריים לא להפקיד את התינוק שלהם בידיים זרות לאף רגע מיותר. מנסה לעודד אותם לתפוס שליטה ולהעניק לאדם החדש הזה קבלת פנים ראויה לעולם. לא פשוט! אני פוגשת הורים מפוחדים, הורים שחשים לא כשירים, שחוששים לפגוע בתינוק שלהם. חושבים שאולי התינוקיה וטיפול של אנשי הצוות בטוח יותר. האם זה מה שהתרבות שלנו מלמדת אותנו? גורמת לנו לפחד שנגרום לתינוק שלנו נזק? זה מאוד עצוב, כי לצידם אני פוגשת תינוקות שהצרכים הבסיסיים שלהם לא נענים. הם יוצאים לתוך בדידות וחוסר מענה, כמו שהגדרת - הזנחה. זה לא בסדר שתינוק בוכה. זו לא דרכו לתקשר, זו דרכו לאמר שמשהו לא טוב קורה לו, שיש לו צורך שלא מקבל מענה. תינוק ואמא אחר לידה לא בנויים לפרידה הזו. זו טעות תרבותית מצערת שתחלוף מן העולם. אני מקווה שביום שבו תבקר את אופק בבית יולדות לאחר הולדת בנו או ביתו תפגוש מציאות אחרת. https://sites.google.com/site/yoolababy/

  14. מדויק עד כאב. אנחנו צריכים להשתנות בתודעתנו ולהבין שבית החולים הוא נותן השירות עבורנו. הוא מייעץ לנו, ולנו יש את הזכות (והאחריות הגדולה שמגיעה עמה) להחליט בשביל הילד שלנו. בבתי החולים לא תופסים את זה ככה - כאילו הם רשות של מדינה קומוניסטית. זה ממש מצב התודעה בו הם נמצאים, זה בכלל בכלל לא מתוך רוע מודע כלשהו - אלא פשוט מצב תודעתי אליו מחליק כל מי שנכנס למערכת. ברגע שיעשו שם את השינוי, בעזרת לחץ מצד האנשים כמובן, תוכל להתחיל דרך חדשה ואנושית יותר.
    למעשה כל ההורים שנותנים לילד להגיע לעולם בצורה של תינוקיה בבית חולים, נמצאים גם הם במצב תודעה של נתינים. מצב נוח בסך הכל - לא צריך לקחת אחריות על השלב המוזר הזה של תינוק בן יומו. בהחלט מצב שלא נמצא בהלימה עם החיים המודרניים שאנחנו רגילים אליהם, כמעט כמו גידול ילדים באופן כללי... כל מצב בו אנחנו ההורים לא לוקחים אחריות על חלקים מסוימים בגידול הילדים שלנו הוא מצב שייפגע בילד במידה כלשהי.
    חווינו דבר דומה בלידה בפוריה לפני שנתיים כמעט אבל התזכורות התכופות שלי אל הצוות, שאנחנו אלו שמחליטים על המתוקה הקטנה שלנו, ובעזרת ייעוץ ממיילדת פרטית בטלפון, ניווטנו איכשהו בין הטיפות.

    אתם בגישה טובה להתחיל בה את ההורות

    הדבר שהכי הדהים אותי פה זו כמות התגובות. הייתי בטוח שמדובר בתגובות שפרושות על פני שנתיים בערך וזה רץ רק ארבעה ימים! זה נוגע להרבה אנשים בבטן ובלב

  15. אני רוצה לחזור בי לגבי האחריות של הצוות הרפואי. הצוות צריך לאפשר לכל הורה שרוצה את זה להיות עם הילד שלו בכל רגע, גם אם זה לא נוח להם. הורה לתינוק שכרגע נולד לא צריך למצוא את עצמו מתווכח ונאבק על דבר כל כך אלמנטרי כמו להיות עם הילד שלו. הצוות צריך לעודד את ההורים לביות מלא ולהבין את החשיבות שלו. גם בנושא של הטיפול בתינוקות, הדרך שבה שמים את התינוק שכרגע נולד עירום, על נייר פרגמנט על משקל מתכת, מזעזעת בעיני.

    1. אחי,
      לך תמיד (כמו שאתה יודע) עם האמת שלך ואל תתרגש מתגובות של אנשים כאלה או אחרים! כמי שמכיר אותך הכרות אישית כבר יותר מ-20 שנה, אני אומר לך שאתה איש יקר וערכי ברמות שאנשים לא מכירים במחוזותינו, ואין לי ספק שגם אנשים שמכירים אותך שבוע אחד בלבד בוודאי יודעים ומרגישים את זה...
      שא ברכה!

    2. כל מילה בסלע. כן יירבו יובל! למזלי התברכתי בבן זוג שחושב ונהג בדיוק כמוך!! בזמן שאני הייתי באפיסת כוחות אחרי לידה, הוא נלחם כמו נמר ורב עם כל המחלקה כדי להיות עם התינוק שלו!! זה פשוט לא הגיוני. ברור שצריך להיות ההיפך. זה חולני בעיני. ומדובר כמובן בתינוקות בריאים והריון ולידה טבעיים...

    3. כל מילה בסלע. כן יירבו יובל! למזלי התברכתי בבן זוג שחושב ונהג בדיוק כמוך!! בזמן שאני הייתי באפיסת כוחות אחרי לידה, הוא נלחם כמו נמר ורב עם כל המחלקה כדי להיות עם התינוק שלו!! זה פשוט לא הגיוני. ברור שצריך להיות ההיפך. זה חולני בעיני. ומדובר כמובן בתינוקות בריאים והריון ולידה טבעיים...

  16. אתה כ"כ צודק! יש לי שלושה ילדים מקסימים שני הגדולים היו בביות מלא אז אני מבינה בדיוק על איזה מלחמות אתה מדבר, המקום היחיד שראיתי שלא משאירים לבכות זה עם הקטנה שלי בפגיה, ששם באמת יכולתי להיות לידה כמה שרק רציתי וכשלא הייתי היא היתה בידים של האחיות המטפלות, פיזית עליהן.

  17. מסכימה איתך כל כך. 3 ילדים ילדתי בניתוח קיסרי ואבא שלהם היה איתם עד שיצאתי מההתאוששות ולאחר מכן כולם היו איתי בביות מלא. ונראה שיש איזו הסכמה שתינוקות שאך יצאו מהרחם המוגן יכולים וצריכים לשכב לבד בעריסה ולבכות כל עוד הם בתינוקיית בית החולים. כאילו רק בבית מתחילה האחריות ההורית. בליס, שם ילדתי, הצוות בהחלט מכוון לביות מלא והיה ברור מאליו לי ומכאן גם לצוות שאני ממתינה יחד עם התינוק לבדיקת רופא. ואני חושבת שהכי חשוב, כמו שכתבת, שהשינוי יבוא מההורים שיבינו שזכותם ואף חובתם להיות כל הזמן עם התינוק גם אם הצוות מבקש אחרת.

  18. יש בתי חולים שהמדיניות בהם היא ביות מלא. זה באמת התעללות לכלוא תינוק בכלוב פלסטיק ולאפשר לו לצרוח בלי הפסקה.

  19. כל מילה, וכל הכבוד לך על המילים! רק דבר אחד, לידה לא חייבת להיות לתינוק (או לאמא) "טראומה נוראה". להפך...

  20. ביתי הקטנה נולדה לפני 12 שנה בתל השומר,בעלי כמוך הפך לכלב השמירה ולא זז ממנה עד שעליתי איתה למלונית , 12 שנה אחרי היא עדין צמודת אימא:)
    השניים הגדולים נולדו במאיר שנים לפני שהמושג ביות מלא נוצר,אין לי מושג איזה סיוט עבר עלהם ביומיים הריאשונים ,אבל אז לא נתנו להורים להתערב כמו היום.
    מזל טוב!

  21. יובל תודה. מזדהה לחלוטין. גם בעלי הרגיש אותן תחושות כמוך ולכן לא הסכים לנטוש את בתנו (הראשונה) בחדר התינוקות עד לבדיקת הרופא. הוא התעקש למורת רוחן של האחיות שטענו שזה מפריע להן לעבוד ולבסוף קיבל חדר קטן עם כורסא שם בילה מספר שעות מדהימות עם ביתו הבכורה, השמיע לה מוצרט מהפלאפון ועטף אותה בהרבה מגע. גם אני לקחתי ביות מלא למורת רוחן של שאר היולדות בחדרי ולא הבנתי מדוע ולמה לוקחים את ביתי לשעתיים שלמות כל בוקר ומדוע אני לא יכולה להיות לצדה ומדוע הרופא לא יכול לבדוק אותה בחדרי. ושוב תודה לך על השיתוף. זה רק מראה שאם רוצים הכל אפשרי. וכמו שאמרו לנו בקורס הכנה ללידה - הילד באחריותנו ורק אנחנו רשאים להחליט מה יעשו לו יתנו לו ומה לא. אנחנו פשוט שוכחים את זה למול הנוקשות של בי"ח.

  22. הי יובל.
    אני מצטערת על החוויה שעברתם שלושתכם.
    רק חשוב לי לומר שיש בתי חולים שכבר הבינו את זה. וכדאי להורים שהנושא חשוב להם ליסוע קצת יותר כדי לספק את הצורך הזה.
    ילדתי 3 פעמים בהדסה עין כרם. יש שם מחלקה שלמה של ביות מלא, כלומר ועוד שתי מחלקות של ביות חלקי. בביות מלא האמא עם התינוק 24 שעות ביממה, מטפלת בו עצמאית וקוראת לצוות אם היא זקוקה לעזרה. אחות אחת אפילו עודדה אותי לאפשר לתינוק להרדם איתי במיטה! ("הוא רגיל להיות מחובר אלייך, תני לו...). בביות החלקי מעודדים את האמהות לטפל עצמאית בילד במשך שעות היום (5 בבוקר עד 11 בלילה), ורק בלילה התינוקיה מתמלאת. בשתי המחלקות בדיקה רפואית נעשית רק בנוכחות ההורים, כמובן.
    בלידה הבאה אני ממליצה לכם (ולכל ההורים!) לפנות להדסה עין כרם. אגב, הם גם מאפשרים לידה טבעית יותר משאר בתי החולים.

    1. תודה רחלי!
      אצלנו היה שלט גדול על הקיר, שאסור (!!) לתינוק לישון במיטה של האם, רק בעריסה. עדי נשארה ערה שעות וצפתה בטלויזיה כדי שיאפשרו לה להיות עם אופק עליה. אחרי שלושה ימים היא הודיעה שהיא הולכת הביתה לנוח... למקום שבו לא תצטרך לפחד להירדם.

      1. היינו בבילינסון. אני רוצה לציין לטובה את היחס הכללי של הצוות רוב הזמן. עובדים קשה ובמסירות. אבל המערכת פשוט לא ערוכה לטיפול במוזרים כמונו שרוצים להיות עם התינוק.

  23. אין שום ספק שאתה צודק. יש עדיין אנשים שמעיזים לקרוא לזה רפואה מודרנית ויש הרבה פתאים שמשתמשים בה. כן, יש גם חסרי אונים. מה שבטוח זה שמול אטימות המערכת כולנו ברגע כזה או אחר מרגישים חוסר אונים מוחלט.

  24. just reading some other posts - its outrageous that in Israel they don't let you stay when the doctor is examining the baby. in London, my little one was in the room with me all the time and whoever wanted to see him or check him, approached me and asked my permission and I was present at all times! its MY BABY! Why would the mother not be allowed to be present? and by the way I was in a 'normal' public hospital, not a private one...

    1. ah and I forgot to mention that the new-born is not being washed!!! yes, as outrageous as it sounds (to Israelis, am sure) in England they say that its not necessary to wash the new born because they benefit from the placenta 'juices' they come out with, and the water and soap will aggravate their gentle skin. so basically I washed my cute baby for the first ever time 3 (THREE) DAYS AFTER HE WAS BORN!!! no problem at all !!!

  25. I live in London for the past 11 years, my two older kids were born in Israel and he younger one was born in London. in here they don't even have the option of the 'tinokia' its only 'biut male ' the baby is with you at all times from the first moment. that's the way it suppose to be! luckily the new-borns tend to have long naps at the first few days so the mums can get some rest as well.

  26. הי יובל ועדי קודם כל מזל טוב להולדת הבן! מה שלום אור ואביבי אני זוכרת אותכם היטב אני אירנה ועבדתי תקופה ברקפת. זוכרים? עכשיו עושה הסבה לאחיות זה כל כל נכון משאתה יובל חווית תודה לך על שיקוף המצב דרישת שלום לעדי

    1. תודה אירנה! בטח שזוכרים אותך, ומאוד לטובה. אנחנו ממש יופי. המשפחה גדלה מאז, וגם אנחנו. הקמנו עסק, קנינו בית... המון קרה. איזה יופי שעשית הסבה לאחיות! מתאים לך מאוד. את מוזמנת להעביר את הפוסט הזה לאחיות אחרות, בתקווה לעשות שינוי

  27. באמת זה נראה נורא שכל כך הרבה לא רוצים ביות מלא אבל צריך גם לזכור את אלה שלא יכולים ביות מלא בגלל בעיות רפואיות וכדומה ובגלל זה הם שם. אולי האמא עברה ניתוח מסובח ולא יכולה להגיע לתינוק? לא כולם רעים בסיפור. אבל זה באמת נורא לראות כל כך הרבה תינוקות בתינוקיה לבד. אבהתי איך שכתבת.

    1. אין פה רעים וטובים. אבל אני מאמין שאם אמא היתה עוברת ניתוח מסובך שלא קשור ללידה, היא לא היתה משאירה את התינוק שלה בתינוקיה. היא היתה דואגת ליחס מטפלות-תינוקות כזה שיאפשר חיבוק לתינוק שבוכה.

  28. באמת זה נראה נורא שכל כך הרבה לא רוצים ביות מלא אבל צריך גם לזכור את אלה שלא יכולים ביות מלא בגלל בעיות רפואיות וכדומה ובגלל זה הם שם. אולי האמא עברה ניתוח מסובח ולא יכולה להגיע לתינוק? לא כולם רעים בסיפור. אבל זה באמת נורא לראות כל כך הרבה תינוקות בתינוקיה לבד. אבהתי איך שכתבת.

  29. יובל ועדי,
    מסכים לחלוטין.
    בתור הורים לשני ילדים אשר נולדו פגים וזכו לנוכחות שלנו מסביב לשעון בפגייה - אני רוצה לציין שפעולה הנקראת "קנגורו" (הצמדת התינוק עור-אל-עור לגוף ההורה) הייתה גם ההמלצה של צוות הפגייה וגם חוללה ניסים (מיידים!) לנתוני הסטורציה (רווית חמצן בדם), הדופק והנשימות.
    אני לא חושב שעל מנת לזכות למגע אנושי בימיך הראשונים עליך להיוולד פג..

  30. יש דברים שמבינים רק בדיעבד. נשבעתי לעצמי שבילד הבא אני אלך על ביות מלא ואכלתי את עצמי שלא עשיתי את זה עם הראשונה... צודק!

  31. יובל, קודם ל מזל טוב.
    אכן זווית מעניינת להסתכל על הדברים. כמו כל דבר בעידן שלנו, גם זה הפך ל NASS PRODUCTION.

  32. כבר עברו שלוש שנים (כמעט) מאז השלישי (האחרון?) ואתה מספר את הסיפור שלי/שלנו... אפילו במשפחה לא מבינים את "הביות המלא" או את הצורך להיות איתם כל הזמן ושירגישו שאנחנו שם... שמח לראות שיש עוד שפויים בעולמנו!

    1. כן גאי, הקטע המוזר הוא שאני מקבל תמוכה מכל כך הרבה אנשים, אבל הסביבה הקרובה ביותר מגיבה בדממת אלחוט (במקרה הטוב)

  33. כל הכבוד יובל על הדברים שכתבת , תודה שיש אנשים כמוך , אני כל כך מבין אותך ורוצה אולי להוסיף
    למזלנו כבר בלידה הראשונה (איכילוב) ידענו שביות מלא היא הדרך הנכונה , אני לא מבין איך הורים לא חושבים בהגיון על התחושות של התינוק , על הצורך בחום גוף , מגע , אור רך , צלילים רכים , היציאה לאוויר העולם בהחלט יכולה להיות קשה , ראיתי כאן הורים שלא מבינים !? בהסברים מוזרים שהילדים יצא בסדר בסופו של דבר , הם הלכו לצבא והכל בסדר , אז אני אומר שאי אפשר לדעת ותמיד עדיף להיות בצד הבטוח והמגונן ,
    אשתי לאחר הלידה בא הייתי אני ודולה לא יכלה להתלוות לביתנו ולכן אני זה שהייתי איתה , כשהיא ישנה היא ישנה רק עלי , כדי לאפשר שמיעת הדופק מחזי וגם לשמירת חום גוף הילוד ע"י העברת חום גופי , גם לא רצנו לדקור אותה למרות שהרופאים התלהבו מאוד , כמו שלא נתננו לסטאג'ר לעשות סטריפינג רק כדי שיוכל להתנסות , למדנו טוב טוב מה הזכויות שלנו כהורים לפני הלידה , כן עשינו עבודת מחקר מעמיקה ,הילד שייך להורים נקודה , ואם אני רוצה לקלח את הילד בפעם הראשונה , ורק אחרי יום , זאת בחירה שלי ולא של בית החולים , רק חבל שהייתי צריך לשבת שעות במסדרונות כדי שהילדה תוכל לישון עלי , אין התיחסות לבעל או בן הזוג בצורה שמכבדת את הביות המלא , הדרך לפנינו עוד ארוכה לצערי , אבל השינוי הוא רק ע"י הגברת המודעות של ההורים , הם חייבים להבין שהילד שייך להם ולא לבית החולים !
    הזדעזעתי לראות את היחס בתנוקייה הפלורסנטית , תינוקות צועקים בצבע כחול , החלפות החיתול לא באות בזמן , מקלחות מזעזעות תוך כדי כניסה של מים וצלילי השתנקות , פשוט מזעזע , האור הקשה שמאפשר לאחראית לראות אם צבע התינוק הופך למסוכן ? אלוהים ישמור (הוא לא ) .
    לי זה ברור כמקרה של בורות כללית בעזרת הצוות הרפואי שלא נוח לו שתרדי מהמיטה (למרות שמותר ורצוי בלידה ) שתתלווי לילד , הם לא אוהבים שהאבות מסתובבים מסביב , חס וחלילה מיטה מתקפלת לאב ליד האם , מנסים למנוע הנקה ישר לאחר הלידה ! גם זה לא נוח להם . לאחר דברים עם הצוות קיבלנו 40 דקות להנקה לאחר לידה - תודה רבה באמת .
    התחושה הכללית היא של "הילד של בית החולים עד השחרור "(יכולים להשתחרר גם 4 שעות אחרי לידה אף אחד לא אסיר ) וזה הכי נורא אבל חייבים להבין שזה רק עניין של מודעות .
    בבת השניה שלנו זה היה יותר קשה , היתה צהבת ילודים והיה צריך אמבט אור (פוטו) , וגם אז רוב הזמן היה מישהו לצידה ולמרות שזה היה ממש ממש קשה התמודדנו עם ביות מלא במצב הזה גם .
    המון בהצלחה לכולנו שנצליח לשנות המון למען ילדינו ולעשות אותם מבוגרים מודעים יותר .

    1. תודהעל הדברים החשובים שכתבת. כשהייתי שם זה הרגיש כאילו אני היחיד עם המחשבות המוזרות האלה... ישנתי שני לילות בבית החולים על הכורסא כדי לאפשר ביות מלא אחרי הקיסרי. וכל הזמן בחשש שהאחות תבוא ותתפוש אותי ישן עם התינוק עלי, כי זה מסוכן. לגמרי הרגשה של ״של מי התינוק הזה בכלל״

  34. באיזה בית חולים זה היה? כי אני ילדתי קיסרי בלניאדו ובעלי היה עם הילדים (לידות נפרדות, זמנים נפרדים), ולא העירו לו והם היו איתי בביות מלא בלי התניות ובלי בעיות. בנוסף, כמו שאתה הלכת לבדוק את עדי ולראות מה שלומה , אולי בדיוק היה הורה שם שחשב בדיוק אותו הדבר?

    1. זה היה בבילינסון. חשוב לציין שהצוות כן השתדל לתת לנו את הביות המלא (במגבלות החוקים הנוקשים). אבל כשזה התנגש עם הצרכים של המערכת, נוצרו קונפליקטים.

  35. גם אני לא הבנתי איך אפשר להשאיר אותם בתנוקיה! ביות מלא ללא ספק הדרך הנכונה , שישנו בפעמים הראשונות על החזה של אבא , פעימות הלב מרגיאות וחום הגוף חשוב גם כן , וגם השקט הנפשי של האמא.

  36. אני ילדתי בחו"ל ורק לפני כמה ימים גיליתי את מושג התינוקייה, הייתי בשוק שהתינוק נפרד מהאם או האב אפילו לדקה! איזו אכזריות להורים ובעיקר לתינוק!!!!!!!!!! הייתי רוצה להיות שימפנזה שיתנו לי לחיות בהגיון עם הטבע והטבעיות שבו

  37. לצערינו בבתי חולים רגילים ועמוסים, הצוות לא פנוי לבכי של כל תינוק. אין ספק שהשינוי צריך לבוא מהגישה של ההורים, מהציפיות שלהם עןד לפני הלידה. לפעמים אחרי לידה, אמהות ואבות שוכחים למי שייך בעצם התינוק הזה, להם או לבית החולים...

  38. מזל טוב, בפגייה זה עוד יותר גרוע... בין 7-9 בבוקר ובערב אסור לאף אחד להכנס כי יש חילופי משמרות. היו מגרשים אותי אם הייתי מניקה יותר מדיי זמן (תאומים) וצריכה לפעמים ממש לריב עם הצוות בשביל הזכות להניק.

    1. זה פשוט מדהים אותי! מה יכול להיות יותר חשוב מלהיניק?
      פעם אחת נכנסה אחות ואמרה לי להביא את אופק לתינוקיה לבדיקת שמיעה. "אבל הוא ישן", אמרתי לה.
      לא, עכשיו הבדיקה ועכשיו הוא צריך לבוא. חיכיתי שיתעורר ובאתי אחר כך. והעולם המשיך להסתובב.
      להעיר תינוק ישן כדי לעשות לו בדיקת שמיעה???

  39. מסכימה אתך מאוד!
    הדבר היחיד שלא מסכימה אתך זה בנוגע לקביעה שהלידה היא טראומה עבורם.
    אני דווקא חושבת שהלידה היא חוויה עצומה של יציאה מהכוח אל הפועל. ואלוהים עושה אתם את הדרך יד ביד. לא רואה בזה טראומה...
    מזל טוב!

  40. העולם אכן מסובב. ואם השתגעת אז גם אני כי בחרתי בשלוש לידותיי בביות מלא. תודה לאל שנתן לנו שכל ולב.

  41. ילדתי לפני חודשיים, קיבלתי יחס דומה מהאחיות "צאי, תחזרי עוד שעתיים, אנחנו לא אוהבים שמסתכלים עלינו עובדות..." למה מה קרה? אתן עובדות על התינוק הפצפון שלי! ועוד בכזה חוסר עדינות! עושות להם אמבטיה ראשונה כמו בפס ייצור בכזו גסות ובתנועות כל כך לא עדינות.... צריך להיות שם בשבילם כמה שיותר בימים האלה! מסכימה עם כל מילה!

    1. הזוי שבכלל מקלחים אותם. אפשר לחשוב... את בני הבכור קלחו מתחת לברז מים זורמים. הייתי אחרי קיסרי וראיתי את זה רק אחר כך בתמונות...מזעזע! כמו גוש בשר בקצביה. פיצפון וכחלכחל בידי אישה בכפפות וסינר... בסורוקה ביות מלא כמדניות אז לפחות קבלתי אותו מהר יחסית

  42. אנחנו חיים בתרבות שיש בה המון חולות רעות שקיימות כי "ככה מקובל" ואנחנו כמו עדר מעדיפים לשמוע את התירוצים המגומגמים של האחות במקום לחשוב עם הראש ולהרגיש עם הלב. כשאוקן נולד לא זזנו ממנו, ואהובי האבא המופלא לא הסכים לעזוב אותו בלילה כשאני החלמתי מקיסרי. דרך אגב זה ידוע שחייבים לחבק תינוקות עור-לעור מיד אחרי הלידה. ועוד נתון מצמרר - תינוקות שלא נוגעים בהם ומחבקים אותם, מתים 🙁 שמעת על העמותה של מחבקי התינוקות?

  43. שנ י ילדים ילדתי. הראשונה נולדה בארה"ב ולא זזה ממני לרגע אחד. כל בדיקות הרופאים והצוות היו לידי ובאישורי. בני השני נולד לפני חמישה חודשים בשיבא. לקחו אותו לחיסונים ובדיקות למשך 6 שעות. שלחתי את בעלי איתו ואסרתי עליו לעזוב, כמובן שהצוות גרש אותו. כשהרגשתי שאני משתגעת מהידיעה שהתינוק שלי שוכב שם לבד בתינוקיה (והיה לי ברור שזה המצב) גררתי את עצמי לשם בקושי רב. נכנסתי לתינוקיה וביקשתי לראות את הבן שלי, אחת האחיות אמרה לי "את עומדת לידו" - אפילו לא זיהיתי אותו כי לקחו לי אותו כ"כ מהר. עמדתי שם עד שאישרו לי לקחת אותו כי ממילא הרופאה תגיע רק בעוד 4 שעות! אח"כ הייתי צריכה להחזיר אותו לבדיקת הרופאה וללכת משם, גם בזמן שעבר בדיקת שמיעה גרשו אותי מהחדר - מה זה לעזאזל!

  44. עברנו חוויה מאוד דומה, את שני ילדיי ילדתי בניתוחים קיסריים טרם זמנם, אני מבינה כל כך לליבך, בעלי התעקש להיות אתם והצלחנו תודה לאל.

  45. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות הורים שרואים בהורות מאמץ-על או משהו שאפשר לעשות "על הדרך" כי זה טיבעי להביא ילדים לעולם. בחרתי להיות אמא אז מרגע שהיא יצאה ונחה בזרועותי , עדי הפכה להיות "אמא עדי" וזה טוב! וזה כיף! וכמו שאומר השיר: "מי שלא מביט מפסיד את כל היופי".

  46. יובל יקר! תן לי להרגיע אותך בתור אחת שמשתייכת ל95 אחוז שלא בוחרים בביות מלא, אוי לאותה הבושה. הילדים שלי לא בטראומה והיי, לא תאמין אבל הם אפילו לא זוכרים את הלידה שלהם. אז זכותך לחשוב שהורה שלא בוחר ביות מלא הוא הורה חסר רגישות שלא מבין את צרכי הילד, אני לא ראיתי את אימא שלי 24 שעות אחרי הלידה ולא תאמין איזה פלא, אני בסדר! צריך לתת לכל הורה שרוצה את ילדו מרגע הלידה איתו 24 שעות ביממה, לתת לו להגשים את האפשרות, בהחלט. אבל לא צריך לראות בכל דבר טראומה לכל החיים. אני צריכה ללדת עוד שבוע את השלישי ואני מאמינה שגם הפעם לא אבחר בביות מלא כדי לנוח ולהתאושש. יהיה לי את כל החיים להתקרצץ על הילד שלי ולחנוק אותו באהבה שלי. אני יכולה להגיד לך שהבכור היה איתי ביות מלא והחוויה היתה מתישה, הגעתי הביתה עייפה והיה לי קשה להתאושש מהניתוח הקיסרי שלי. עם האחרון, החלטתי שאני מעיזה להגיד שאני צריכה לנוח ומעדיפה לא להתעורר בלילה והחוויה היתה הרבה יותר טובה. הגעתי הביתה הרבה פחות עייפה.

    1. מסכימה עם אנה.
      אם תתייחס לכל דבר שעובר על הילד שלך כטראומה לכל החיים, סביר להניח שתמצא את עצמך מגדל ילד בתוך תא זכוכית.

      לא אומרת שצריך "לזרוק" ילד בתינוקיה ולא לקחת אותו או להיות איתו כל היום, אבל ההתאוששות של האמא ואיך שהיא מגיעה חזרה הביתה נותנת טון חזק מאוד לאיך יראו הימים והשבועות הקרובים של "חופשת" הלידה שלה.

      כל הכבוד לשניכם שהחלטתם על ביות מלא, וכל הכבוד לאשתך שעשתה את זה אחרי קיסרי, אבל צר לי יקירי, יש דברים שלומדים אחרי הילד הראשון,

      השיעור לחיים הכי מורגש שלמדתי ממרום שלוש שנות אמהותי,
      הם אף פעם לא לשפוט הורים חדשים כי אתה לא יודע מתי תהיה במצבם,
      ואף פעם לא להגיד "אף פעם".

      מאחלת לך ולמשפחתך החדשה הרבה אושר, שהימים יהיו מלאי צחוק ואהבה, והלילות יהיו מלאי שינה. אם לא למדת עד עכשיו - ככה זה בסרטים.

      ורק שיהיה ברור, אני באמת מאחלת לכם שתזכו לגדל את הבן שלכם בדיוק כמו שאתם רוצים וחושבים לנכון. כי זה מה שבאמת חשוב.

    2. הי אן. נשמע שהילדים שלך בידיים טובות, ואני מסכים שאם הטראומה מחדר התינוקות תהיה הגדולה ביותר בחיים שלהם, יהיו להם חיים נפלאים. בכל זאת אני תוהה למה הימים הראשונים שאחרי הלידה נחשבים ל"מחוץ למשחק" של ההורות. הרי מספר ימים אחר כך לא היית מאפשרת להם לשכב ולבכות לבד בלי שמישהו יחבק אותם - נכון?

      1. מי אמר שאף אחד לא מחבק אותם שבוע שלם בזמן שהם לא בביות מלא ? מביאים לך את התינוק לחדר להנקות והוא רוב הזמן איתך בחדר. זה שמדי פעם הם חוזרים לתינוקיה כי יש להם בדיקה רפואית או כי את רוצה לישון לילה שלם, לא אומר שהם לא מקבלים חיבוק. הם מקבלים חיבוקים ונשיקות מההורים ומכל המשפחה וכל כמה שעות שאת רוצה לנוח, את שמה אותם בתינוקיה. עם התינוק הראשון, עשיתי ביות מלא וחזרתי הביתה מותשת ולקח לי יותר זמן להחלים מהקיסרי. אל תשכח שבביות מלא, זה נופל על האימא הטריה, האבא בבית במיטה החמה שלו. יש אמהות שלא מוותרות על זה ויש אמהות שמנצלות את הבית חולים כדי לנוח לפני החזרה הביתה.

  47. היי יובל,

    אני כ"כ שמחה, שילדכם זכו בהורים כמוכם.
    לדעתי, העולם לא מסובב, פשוט מאות שנים החברה עשתה הכל לדכא את הפרט ויצרה נורמות דפוקות שישרטו את המטרה.
    אנחנו זכינו לחיות בתקופה חדשה, אבל החינוך והנורמות החברתיות קשה לשבור בין רגע.
    הדרך היחידה לעזור לאחרים (לדעתי) היא סיפורים כמו שלך אשר לא רק מעלים מודעות (אני בטוחה שרב ההורים הטריים פשוט לא מבינים את מה שעובר על תינוק בימי חייו הראשונים), הם גם מעודדים מחשבה לגבי המשך טיפול וחינוך בילד...

    ריגשת אותי מאוד!
    תודה לך!

  48. כל הכבוד.
    גם אנחנו הקפדנו להיות עם בתנו כמה שיותר.
    אבות - השעות הראשונות תלויות בעיקר בכם, כי האם בהתאוששות רצונית או כפויה.
    חשוב לציין שהצוות באיכילוב כמעט תמיד שיתף פעולה והסכים להתקשר לסלולרי שלנו כשצריך לבוא לבדיקה (מבחינתם, פחות תינוקת בתינוקיה זה יותר נח)

  49. שלום יובל קראתי את מה שכתבת ובהתחלה היה לי קשה להבין שבכלל צריך לתת הסברים למה ההורים רוצים כל כך להיות עם ילדיהם במיוחד בשעות הראשונות לחייהם. בתי הגדולה נולדה לפני שלוש שנים ולאחר חמש שנים של ניסיון להביא ילדים והיה נראה לי הכי הגיוני שהיא תהיה לצידי כל הזמן למזלי הרב בבי"ח זיו בצפת יש אפשרות לבחור ביות מלא או חלקי ולא היה צורך במריבות וכמובן שעדיין לחלק מהאנשים היה מוזר למה הילדה שלי צריכה להיות לידי וכמובן רק לינוק, לאחר שנה וחצי נולד בני השני וכמובן שגם איתו התנהגתי אותו דבר והיו אנשים שאמרו לי אולי תנוחי ותשימי אותו בתינוקייה ולא הבנתי מה רוצים ממני אז כנראה שבאמת העולם השתגע.......

  50. היי, אני בהיריון בחודש תשיעי ורק אתמול בלילה לא הצלחתי להרדם בדיוק מאותן המחשבות ששיתפת כאן. אני מסכימה עם כל מילה שלך ושמחה לשמוע שיש עוד הורים כמוך ושיש יותר מודעות לכך שלא תמיד בי"ח יודע מה טוב לנו או לילדים שלנו. עכשיו רק נשאר לי לחשוב איך אני מתמודדת עם בית החולים פה ועם הבעל הקנדי והשקט שלי שיצטרך להיות אגרסיבי.:)

  51. אבא יקר 🙂
    אתה לא לבד... אנחנו בדיוק כמוך, בגלל זה אני ובן זוג מתכוננים מראש איך לדבר באדיבות אך הנחישות על ההתנהלות עם הילדים שלנו...
    עוד שבוע אני אלד את הילד השלישי שלנו ואני מקווה שהפעם נצא יותר מוקדם ממה שהיה בפעמים הקודמות... אין כמו בבית, אין על המגע של אמא ואבא ואין מצב שנפרדים ממנו לשניה!
    בשמחה אשתף את מה שאני מפמפמת ימים רבים לכולם...

    תודה,
    טליה

  52. אבא יקר 🙂
    אתה לא לבד... אנחנו בדיוק כמוך, בגלל זה אני ובן זוג מתכוננים מראש איך לדבר באדיבות אך הנחישות על ההתנהלות עם הילדים שלנו...
    עוד שבוע אני אלד את הילד השלישי שלנו ואני מקווה שהפעם נצא יותר מוקדם ממה שהיה בפעמים הקודמות... אין כמו בבית, אין על המגע של אמא ואבא ואין מצב שנפרדים ממנו לשניה!
    בשמחה אשתף את מה שאני מפמפמת ימים רבים לכולם...

    תודה,
    טליה

  53. ואיו!רגשת אותי כל כך!עברתי את הלידה האחרונה לפני 11 שנים,אבל גם אני זוכרת שהרגשתי בדיוק כך!חשבתי בדיוק אותם מחשבות ולא מצאתי פיתרון לאותו רגע.היום אני מצטערת שלא דרשתי כמוכם ולא ידעתי שאפשרי-בטוח התינוקות שלי היו איתי.חייבים לעשות מעשה,לחוקק חוקים שצריך ולהפוך את הכליים בלתי נסבלים ולא טבעים! תודה על הסיפור!

  54. היי יובל רפאלי רציתי לומר לך שקראתי את הפוסט שלך ומאוד הזדהתי איתך... איך שהתאוששתי מהניתוח הקיסרי שלי ביקשתי לראות את ביתי ואז בעלי לשעבר לקח אותי לחדר המצמרר הזה שהכניס בי טראומה שהיה מאוד קשה להתגבר עליה ולשכוח... שם פרצתי בבכי והדמעות לא הפסיקו לרדת לי מההלם של כל הבכי והצרחות של הפעוטות הקטנים האלה חסרי האונים שאף אחד לא ניגש אליהם ולא מרגיע ומלטף אותם איפה ההורים שלהם, אלה שהביאו אותם לעולם הזה וטרחו כל כך הרבה חודשים להרות ולסחוב ולשמור שהכל יעבור בשלום..
    ואיזה אדישות של אחיות ורחיצת התינוקות כמו מכונות פשוט נקרע לי הלב חשבתי שאני מתה! וכבר אז ביקשתי ביות מלא ותכף ומיד... ולא היה איכפתי לי הכאבים בבטן ולא שום דבר היא ישנה לידי ועלי למשך כל שהותי בבית היולדות ובכל בדיקה של רופא כל הדרך מהחדר שלי לשם הייתי בוכהשאני הולכת להפקיר אותה אצל זרים... הייתי יושבת בחוץ ומשקיפה ובוכה וכולם אולי חשבו שאני מטורפת כמה שבכיתי מרוב כאב לב...
    לכולם היה מה להגיד במיוחד הקרובים אלי "החברים"... "זה בטח דיכאון לידה" אבל לא באמת היה איכפת לי מה כולם אמרו פשוט הייתי שם בשבילה... ביתי היחידה היקרה לי מכל חלק ממיני בשר מבשרי ודם מדמי שתחיה עד 120 שאתן לה ורק לה את כל כולי.. יום נפלא ופורים שמח ורק אושר ובריאות לכולם...

    1. תודה אוסנת! כל כך כואב לשמוע את זה, ועוד יותר להיות בחדרי החקירות האלה מוצפים-הניאון.
      אני מקווה שיותר אנשים ידרשו את הדבר הכל-כך ברור מאליו וטבעי - להיות איתו ולחבק אותו

  55. אשתי ביקשה וקיבלה ביות מלא בשתי הלידות, ולאף אחד זה לא נראה "הזוי" בהלל יפה. נכון- רוב האמהות רוצות קצת שקט, ושהתינוק יחפור למישהו אחר ביומיים הראשונים. יש לו עוד חיים שלמים להציק לאמא ולאבא... יומיים בקופסא השקופה לא יגרמו לנזק בלתי הפיך, כמו ששנה בלינה משותפת בקיבוץ לא חירבה לי את כל החיים. אני חושב שמי שמסוגל ומעוניין (ומסוגלת ומעוניינת)- בהחלט מתאפשר לו ביות מלא עם התערבות מינימלית של הצוות בכל בתי החולים בארץ. ולגבי לידות "חריגות"- קיסריות ואחרות שהסתבכו- בתי החולים למודי נסיון ואני מניח שהם פועלים תוך איזון בין טובת היילוד ונוחות הצוות, גורמים שמתנגשים לפעמים עם הבנת ההורים את צרכי הילוד.
    ובקיצור- יופי שבחרתם בביות מלא, ואל תסתכל על השאר כמו על משוגעים.

    1. הי רייי. תודה על התגובה. נראה לי שאף אחד לא באמת יודע מה הנזק של לבלות את הימים הראשונים שלך לבד בתיבת פלסטיק, בחדר מלא תינוקות וקולות בכי. אולי אין בזה נזק. מה שבטוח זה שאני לא הולך לבדוק את זה לגבי הילדים שלי. אחרים יעשו כרצונם.

      לגבי הלינה המשותפת - שמעתי שיש תביעות ייצוגיות של יוצאי קיבוץ על הנזק הנפשי שנגרם להם - האם זו שמועה? אולי לך זה היה בסדר, ולאחרים לא?

      אני לא חושב שנוחות הצוות צריכה להיות פה שיקול. אני, לפחות, שם את האינטרסים של הילדים שלי לפני כן.

  56. מסכימה עם כל מילה. עברתי שלוש לידות. בלידה הראשונה זה היה בדיוק כך. לא הסכמתי ללדת באותו בית חולים. בלידה שניה ושלישית ילדיי היו איתי כל הזמן ועמדתי על כך בכל תוקף. ילד שיוצא אל אויר העולם מקומו הטבעי בחיק אימו/אביו ומבחינתי אין על בכלל ויכוח!!!

  57. יובל שלום לך,
    מאוד הזדהתי והתרגשתי מהפוסט שלך. אני איתך וחושבת שאתה צודק בדבריך.
    יחד עם זאת ברור לי לצערי שזה לא הולך להשתנות בקרוב, שאנחנו יוצאי הדופן, ובגלל שכך המדינה מתייחסת אל כולנו. זה מתחיל ביום הלידה, ממשיך בחיסונים האינסופיים והשנויים במחלוקת שלמעשה מכריחים כל אמא טרייה לתת לתינוק בשנת חייו הראשונה...(יש מספיק מידע רלוונטי בעניין), וממשיך בניתוק הילד מהוריו בזה שמכניסים ילדים "למסגרת" כבר בגיל 3 חודשים, ולמעשה מסתיים בצבא. אז הוטבעו התבניות שיוצרות חברה עם ניכור כזה אפילו בין הורים לילדים.
    אבל יש דרך אחרת, ליצור בקהילה שיהיו כמה ילדים עם כמה הורים ברוטציה, להחזיק ילדים בבית עד גיל 3 במימון המדינה (כמו באירופה), להקל ולאפשר חינוך ביתי (כולל תמיכה כלכלית כמו לתלמידי הישיבות-עבר חוק לא מיושם בפועל) במקום לשים רגליים לעניין.
    השינוי כבר החל...צריך לחזור למסגרות הקהילתיות/חברתיות הטובות של פעם. תוך 20 שנה יצא דור חדש, יכול להיות לו טוב יותר אם נשקיע בו עכשיו. כל אחד בחלקת האלוהים שלו וכולם ביחד.

  58. In the US some hospitals are reversing course and getting "baby friendly" certifications. This means baby never leaves the room in which parents are, immediate placement on mother and attempt to starts nursing,nursing consultants on staff, no pacifiers, etc. I was lucky enough to give birth in one of those. My son laid on my chest for 3 hours before they did any procedure or check on him (except cord cutting). He never left the room the whole time I was in the hospital. And they encouraged as much time as possible lying on me, no such thing as back aches for baby. I can't imagine it any other way.

  59. כרגע אתה בחמישה אחוז השפויים, לפני 20 ומשהו שנה אני הייתי האחוזון היחיד... עוד מעט כשהילדים שלי, ואח"כ גם שלך, יהיו הורים הם יהיו אחוז הרבה יותר משמעותי וההתנהלות של הממסד תשתנה יחד עם השינוי של המודעות ההורית.
    אתה אבא נפלא ואתה לא לבד!

  60. בלי לשפוט או לבא בטענות להורים אחרים או בתי חולים אחרים -בהדסה עין כרם יש מחלקה שלמה של ביות מלא 24 שעות הרופאים והאחיות באים אל האמא לטפל בה ובתינוק - אפילו לארוחות לקחתי איתי את ביתי. למי שמתאים - חוויה מדהימה.

  61. לגמרי מסכימה איתך, כמו שהטבע יצר, הילוד חייב להיות עם האם/אב כל הזמן, למזלי (לא ילדתי בארץ) לא התעקשו איתי על העיניין והקטנה נשארה צמודה אליי תמיד, (בחדר פרטי לאחר לידה קשה עבור התאוששות), נהנתי כמוה מהמגע והחיבור ומלבד פעם אחת בלבד שלא הצלחתי להרגיע אותה לשינה באחד מהלילות הארוכים ששהיתי בבית חולים, לא נגעה בה יד אחות. עם כל הבלאגן- רק אמא ואבא. ורק ככה זה צריך להיות. כנ"ל בבית בהמשך, כל שיטת ה- לעזוב את התינוק לבכות את עצמו לישון, זה מגוכח. תינוק עם אמא=תינוק רגוע. תינוק רגוע= נרדם. כל שיטות ה"חינוך"/"אילוף" של התינוק זה התעללות עם נזקים מוכחים בהמשך. אז שמתי אטמי אוזניים פה ושם 🙂 אבל לא עזבתי....

    1. גם אני איתך בקטע הזה, וגם הלעזוב את התינוק אחרי 4 חודשים ולחזור לעבודה כי "אמא רוצה גם קריירה" זה מגוחך בעיניי, רוצה קריירה? תבחרי בקריירה שלא פוגעת באמהות שלך, או שפשוט תוותרי על אחד מהם, או קריירה או אמהות טובה, לא יעזור, זה לא עובד אחרת
      וגם אבא, ככל שיהיה טוב, לא יוכל להחליף את אמא, תינוק זקוק לאמא, לדעתי לפחות בשנה הראשונה של חייו, ובצרכים של תינוק אין דבר כזה "פינוק", אם הילד תינוק בוכה כי הוא רוצה את אמא, אז למה למנוע ממנו את המגע הזה?
      איפה הבעיה? שכאשר לאמא יש "סדר יום" על הראש מחר, כל שהיא רוצה זה לישון בלילה, וכאן הטעות, אמא צריכה להיות אמא במשרה מלאה, ואם יש ילדים או עניינים אחרים לטפל בהם אז כאן נכנס אבא לתמונה
      גם אני טעיתי פעם וניסיתי את השיטה של לתת להם לצרוח במיטה עד שיירדמו, ואז למדתי שאי אפשר בכלל "לחנך", להקנות הרגלים בכלל, לתינוק לפני גיל 7-8 חודשים, אז כל מה שתנסה לעשות לפני זה מיועד לכישלון וסתם יגרום לעולל סבל וחוסר ביטחון

    2. אני גם חושבת שלא צריך לחנך, זה באופן טבעי יעבור להם הצורך להיות מחובר לפי השעון, והאמת שזה כל כך כיף להיות דבוקים לילדים שלך, אז למה לא?!?... אושן עד 8 חודשים ישנה איתנו בחדר (למרות כל מה שאמרו לי שזה לא טוב ולא בריא והיא תתרגל) והיא הייתה בסדר גמור, ועד גיל שנתיים לא ראתה גן בכלל, היינו לוקחים אותה פעמיים בשבוע למרכז עם משחקים והפעלות לתינוקות ומתי שאפשר לשחק עם תינוקות אחרים כי אין לה אחים/אחיות וחברה זה חשוב להם, אבל עד היום היא יותר בבית מבחוץ, היא הולכת לגן שלוש פעמים בשבוע לחצי יום בלבד. כל שאר הזמן, היא איתי.... (ואני משתדלת להיות חברה נעימה חחח).

  62. אני לא מסכימה שאין לבית חולים מה לעשות כאן. לצערנו מה שקרה לנו - אחרי שהייתי עם אפידורל חיכיתי להתאשפז במחלקה ואל יכולתי לגשת לבת שלי. בעלי נשאר איתה כל הזמן אבל היה חייב ללכת לנדנד לצוות הרפואי שיאשפזו אותי כבר (כל המחלקות היו מלאות) ושאוכל להגיע אליה - וכל זאת אחרי שגם שילמנו כ- 5000 ש"ח על שירותי המרכז הטבעי, ולמרות זאת הייתי צריכה להתאשפז. הרגשנו מאוד חסרי אונים מול הבית חולים, ולדעתנו הייתה לזה השפעה עצומה על ההנקה. רק כעשר (!) שעות אחרי שנולדה הצלחתי להגיע אליה סוף סוף. מרגישה אשמה נוראית על זה עד היום.

  63. אתה לא לבד. גם בעלי לא עזב את שלושת ילדנו בשלושת הלידות עד שהורשנו להוציא אותם מהתינוקיה לביות מלא.

  64. החזרת אותי אחורה, ללידה של בני הבכור. אמנם בלניאדו נתנו לנו ביות מלא ועודדו אותי לטפל בו כמה שיותר (לא שהיה צריך), אבל הלילה ההוא, באינקובטור, נשאר אצלי כטראומה עד היום. ההרגשה של לשבת מול הבן שלך שרק עכשיו נולד וכבר הוא באקווריום, מחובר לצינורות ומכשירים, ואין לך אפשר לגעת בו אלא דרך החורים בפלסטיק, היא נוראה. ישבתי שם, נגעתי בו, דיברתי אליו ושרתי לו כי זה כל מה שיכולתי לעשות.

    אתה צודק, היחס של מחלקות הילדים כלפי הילדים וההורים הוא מחליא. הלוואי שהיו מחליפים את הצוותים באנשים שאשכרה אוהבים ילדים ומסוגלים להתייחס אליהם בכבוד. ואל ההורים שלהם.

    ואחר כך אנחנו נחשבים הזויים.

  65. מדוייק ומרגש. הרגשתי ואמרתי בדיוק את אותם המילים אחרי הניתוח הקיסרי שעברתי. גם אני הייתי מאותן אימהות שמתווכחות ומנסות בכל רגע אפשרי להשתחל אל תוךהתינוקייה וכמובן ביות מלא. כואב הלב לראות את כל הקטנטנים הבוכים ללא מענה וחום. זו בטח לא קבלת הפנים הראויה להם.

  66. מהומה על לא מאומה... ומד שני אין לי ילדים אז.... אבל בכל מקרה נשמע קצת לוחץ,. יש לי תמונה בראש של ילד בן 12 שאמא ואבא הולכים אחריו לכל מקום ועדיין מקנחים לו את האף בכל פעם שיש לו קצת נזלת...

  67. יובל יקר, אתה נוגע בנקודה חשובה שבה יש לנו לפעמים יותר שליטה כהורים מאשר על הלידה... כל מה שבא "אחר כך" משמעותי ועצמתי לעיתים יותר מהלידה עצמה וכאן יותר פשוט לעשות מעשה שיביא לשינוי. אתה צודק שהצוות לא אשם בכלום כי מי שאחראי על התינוקות אלו ההורים. קדימה - להמשיך לחנך את החברה שלנו שלפעמים שוכחת מה קורה איתה...תודה!

  68. מדוייק להחריד ועצוב לקרא שזה המצב, תינוק שמתחיל את חייו בתחושת נטישה זה ימשיך וילווה אותו לאורך זמן ואפילו לכל חייו, חבל שאנשים לא מודעים למצב הרגיש הזה וחבל שלא יודעים כמה השפעה יש לקשר הראשוני עם התינוק, דרכנו הוא רואה את העולם, מטוב גמור יוצא הוא אל חלל בלי לדעת מה קורה איתו, פתאום קר לו, והוא רעב, ואז הוא עושה את הדבר היחיד שיודע לעשות, בוכה, וכשאף אחד לא מתייחס אליו הוא מבין שמסוכן פה ואז לוקח זמן להחזיר לו את האמון.

  69. פוסט מקסים! אני ילדתי פעמיים בלידה טבעית, ללא אפידורל, פלוס ביות מלא. וכדי להימנע מכל מה שתיארת, היינו צריכים לשלם 5000ש"ח! אני מדברת על מרכז לידה טבעית בתל השומר. אני יודעת שהמחיר נמוך יותר בלניאדו למשל, אבל זו שערורייה שאנחנו צריכים לשלם בשביל ללדת כמו שהטבע התכוון. מזל טוב והרבה בריאות 🙂

  70. פוסט מקסים! אני ילדתי פעמיים בלידה טבעית, ללא אפידורל, פלוס ביות מלא. וכדי להימנע מכל מה שתיארת, היינו צריכים לשלם 5000ש"ח! אני מדברת על מרכז לידה טבעית בתל השומר. אני יודעת שהמחיר נמוך יותר בלניאדו למשל, אבל זו שערורייה שאנחנו צריכים לשלם בשביל ללדת כמו שהטבע התכוון. מזל טוב והרבה בריאות 🙂

  71. לפני 8 שנים, כשהבנו שההריון שלנו יגמר בקיסרי, התחלנו להיסתובב בין בתי חולים ולחפס מקום שיסכים להנקה ישר אחרי הניתוח וגם לביות מלא. לנו זה היה ברור, בתי החולים היסתכלו עלינו כמו על מטורפים. "הישתגעתם? את ממש לא תירצי להניק אחרי קיסרי, את תהיי עייפה/כאובה/חלשה..." "נכון" אמרתי להם "אבל גם התינוק...
    רק שאצלו יתווסף הפחד..." מאוד היתחברתי לדברים שלך, תינוק גדל במקום מוגן 9 חודשים ואחרי הלידה הוא מחפס את המוכר. המוכר זה הדופק של אמא, המוכר זה הקולות של אבא ואמא מדברים אליו, נוגעים בו, מרגיעים אותו.
    בסוף מצאנו בבי"ח לניאדו אוזן קשבת והבנה. נפלנו על תקופה שבה הם חיזרו אחרי לקוחות אחרי שפתחו חדר ללידה טיבעית והם הלכו איתנו הכי רחוק שאפשר. הנקתי אחרי הניתוח והיה לנו חדר פרטי רק לשנינו ולתינוק במשך חמישה ימים. בן הזוג שלי לקח אותו כל בוקר לתינוקיה לבדיקת רופא וכן, היו ויכוחים על זה שהוא לא הסכים לעזוב אותו שם לרגע וגם ויכוחים מסביב לזה שסרבנו לחסן אותו אבל הצוות ראה מהר מאוד שאיתנו לא מיתעסקים ועזב אותנו בשקט. היה נפלא... אם הבן השני עשינו את אותו הדבר רק שהפעם לא היה לנו חדר לעצמנו ובן הזוג שלי היה גם צריך להיות עם הבן הבכור שהיה אז רק בן שנה ועשרה חודשים. קיוותי שהיום הדברים הישתנו והצטערתי לשמוע שלא...

  72. טוב, אני אגיב קצת אחרת.
    קודם כל מזל טוב, אושר ובריאות!

    שנית, אינני מסכים עם מה שנאמר כאן.
    זוהי הנורמה פה וברוב העולם הנאור.
    מאותה נורמה יצאו אנשים גדולים מהחיים.
    גם לי יש שני בחורים גדולים מהחיים בבית, אחד עושה חייל בצבא והשני אוטוטו שם ומצליח בדרכו גם כן, וגם הם יצאו באותה שיטה ומשום מה הם לא זוכרים כלום מגיל חודש ואין להם שום טראומה בחיים.
    לדעתי זו קצת התייפיפות...
    כל הדור החדש הזה שלכם מפונק לדעתי ברמות על. בזמננו האישה היתה עם עוד 6 נשים בחדר ואף אחד לא התלונן ולכולם יצאו משום מה ילדים לתפארת מדינת ישראל.

    תסלחו לי, אבל אם אתם רוצים לשנות, שנו אבל אל תקטרו כל עוד אתם לא תורמים לשינוי מלבד מילים באינטרנט.

    1. אודי יקר,
      למרות שאני חולקת עלייך ומסכימה עם כל השאר שהתבטאו כאן אני רוצה גם להגיד לך: "כל הכבוד על הכנות והנכונות לבטא אותה בראש גלי".
      כך גם אני מקווה שתקרא בסובלנות את הכנות שלי:
      העולם הנאור שלנו סובל מהרבה מחלות של הרס עצמי ולכן הוא לא יכול לשמש עבורך כסנגור על דברים שאנחנו נוהגים לעשות.
      האם תסכים איתי שנאורות משמעה להסתכל על נוהגים ישנים מחדש עם ראש פתוח כדי שאפשר יהיה לראות את האפשרות לעשות דברים באופן שונה וטוב יותר וכדי להימנע מפרגמטיות?

      לגבי כמה נפלאים כל האנשים שנולדו למערכת חסרת רגישות כמו בית החולים: כן, כולנו כל כך נפלאים ואין לנו בכלל בעיות או חרדות ובכל זאת הייתי מבקשת ממך ללכת למדע, אל המחקרים ואל הספרים שמדברים על טראומות וללמוד משהו על איך המכאניזם שלנו יודע להדחיק את הטראומות למקומות נסתרים. אנחנו יודעים הרבה מאוד על כל מה שהזכרון שלנו מסוגל לתת לו שם, כל מה שקרה לפני יכולת מילולית נמצא במקום שאין אליו גישה מנטאלית. זה לא מוריד או מפחית מעוצמת החוויה ויש לזה מחיר.
      ועוד ארגומנט חשוב: יש יותר היסטוריה ויותר אוכלוסיות בעולם שהלידה היא חוויה אינטימית והתינוק נשאר עם האם. בתי חולים ומודרניזציה הם לא הרוב אלא המיעוט.
      את הילדים שלי ילדתי בניתוח קיסרי והם נלקחו ממני לאותם חדרים מזוויעים. זה היה טראומטי עבורי ואני יודעת על זה המון ויכולה להסביר לך במילים של מבוגר. עמוק בפנים גם הרגשתי את הבדידות והכאב של הפרידה שהילדים שלי עוברים. עד היום אני עדיין כועסת על עצמי שלא נלחמתי נגד זה.

  73. מזדהה עם כל מילה, גם אני אחרי ניתוח קיסרי דרשתי "ביות מלא", בדיוק בגלל שלא יכולתי לראות את הבכי והצרחות ורציצי את האפרוח הקטן הזה לצידי, לשמור עליו והלגן עליו מפני העולם הגדול, יש לו מספיק זמן להיחשף, הוא עדיין צריך את החום והאהבה והרגשת הרחם. פוסט פשוט מדהים ומדוייק!

  74. פוסט באמת מאיר עיניים. אני שמחה שאתה מדגיש את הקושי של אנשי הצוות ואת העובדה שההורים צריכים ויכולים לקחת אחריות כבר מהרגע הראשון. יש נטייה היום לקבל דברים כגזירה משמיים עד כדי חוסר אונים! אני נתקלת המון בהורים שיתלוננו עד מחר על מצב מסויים וברגע שיינתן להם פתח לשינוי, הם ימצאו מליון סיבות למה אי אפשר..... חבל על כך וכל הכבוד לך על נקיטת העמדה.

    1. כשילדתי את לוני לפני 4.5 שנים היתה בתה"ש מחלקת ביות מלא משופצת ומושקעת. כשחזרתי בלידה של גיא גיליתי שהחדרים ישנם אבל הביות המלא כבר איננו. מניחה שבגלל חוסר ביקוש. עם לוני חלק מהחדרים היו ריקים ואני חלקתי חדר עם יולדת נוספת. הסתובבתי רוב הזמן כי לוני בכה ללא הפסקה ולא רציתי להפריע להם לישון. ביקשתי מהצוות שיפתח לי את אחד החדרים הריקים (והיו כמה) כדי שאוכל לפחות בלילה לנוח קצת ולהרגיש בנוח לשבת בחדר עם תינוק שלא מפסיק לבכות. נתקלתי בסירוב מוחלט... אז ישבתי בחדר ההנקה... אחרי יומיים הגעתי לסף קריסה. בלידה הבאה לקחתי מלונית...

  75. פוסט באמת מאיר עיניים. אני שמחה שאתה מדגיש את הקושי של אנשי הצוות ואת העובדה שההורים צריכים ויכולים לקחת אחריות כבר מהרגע הראשון. יש נטייה היום לקבל דברים כגזירה משמיים עד כדי חוסר אונים! אני נתקלת המון בהורים שיתלוננו עד מחר על מצב מסויים וברגע שיינתן להם פתח לשינוי, הם ימצאו מליון סיבות למה אי אפשר..... חבל על כך וכל הכבוד לך על נקיטת העמדה.

  76. מזדהה איתך לחלוטין. המערכת קהת רגשות. שני ילדיי נולדו בניתוחים קיסריים והיו צמודים אלי נון סטופ. כמוך הייתי מביאה אותם לרחצה במהלך היום והתעקשתי שהם יהיו האחרונים בתור כדי שלא יצטרכו לצרוח בגרון ניחר עד שמישהו יתפנה אליהם. עם כל הכאבים שלאחר הניתוח , רק אני ובן זוגי טיפלנו בהם. מברכת על כל רגע שהתעקשתי. מברכת על כל רגע של כאב שהוטמר לשמחה ולשלמות פנימית על דרכי. זכו ילדיך. המשך להפיץ את מילותיך. תודה.

  77. הלו יובל, אני כבר רשמתי עד כמה אתה אבא מדהים עד כמה צודק עד כמה זה נכון כל צעד שעשית על מנת לתת חום ואהבה לבנך הטרי. רק עוד הערה אחת........ הכותרת ממש הבהילה אותי זה קונטציה מפחידה אפשר היה לבחור לדעתי שם אחר. כולי תקווה שהשינוי יבוא במהרה.. בתור מיילדת זה החלום שלי. רק עוד דבר שתדע שיש אמהות שאינן רוצות להחזיק את תינוקן אני מתכוונת בחדר לידה, כשמבקשים תחבקי אותו תניקי, התשובה לא יותר מאוחר תרחיקי אותו ממני או אותה. כעת אני עייפה......אני מדברת על נשים שהילדה היתה נהדרת לא ארוכה לא מסובכת. אז אני חושבת גם החברה ההורים צריכים לעבור שינוי והבנה עד כמה זה חשוב החיס=בור עם התינוק ולא לעזוב אותו לרגע, הם צריכים חום ואהבה ומגע עור חם

  78. קודם כל, שאפו על האקטיביות. אנחנו בדרך כלל בוחרים אותו דבר. רק עניין אחד - עד כמה שידוע לי אישית, אין בית חולים בארץ פרט ללניאדו שמאפשר ביות ב 24 השעות אחרי קיסרי. אני מבינה מהסיפור שלך שאצלכם איפשרו ביות מייד לאחר הניתוח? אשמח מאוד לדעת איזה בית חולים זה..

  79. קודם כל מזל טוב! (ההורים לא עידכנו, אבל היה נחמד לגלות על הגיעו לעולם של אופק דרך המרחב הקיברנטי...). חוצמזה - מרגש, ונכון, כל כך נכון. לי, ילדתנו הראשונה נולדה לפני חודשיים, ולא היו מאושרים מאיתנו כשגילינו שמדיניות ביה"ח בו ילדנו היא ביות מלא - אלא אם כן ההורים מבקשים אחרת... יש לפנינו חיים שלמים בכדי למתוח ולהאריך את החוט שמחבר ילד להוריו, ובימים הראשונים הוא כל-כך קצר, שממש כואב כשמותחים אותו...

  80. אני בחרתי בביות מלא!
    הבעיה היא שלא כל ההורים מודעים לאפשרות הזו, דהיינו הביות המלא.
    מאידך גיסא, אינני שופטת את הנשים שרוצות לנוח ולישון, אחרי לידה רגילה ואפילו גם קיסרית, רמת העייפות שעוברת האישה היא מעל ומעבר.

  81. כל הכבוד לכם! איך נתנו לדברים לקרות כך? איך לא הבנתי כבר אז את מה שאתה מיישם בבטחון כזה בצדקתך. ואתה צודק. אני מדור אחר, היינו יותר קונפורמיים וצייתניים, היינו כלים ששימשו בכניעתנו את נוחותם של הרופאים והאחיות. פשוט נשמענו לכללים. אני מחזקת אותך ואת עדי. צדקתכם מלאה. מי יתן שירבו צעירים כמוכם. נולדתם מפותחים יותר ריגשית מאתנו.
    הלואי שתובילו את התקופה החדשה למען עתיד הרבה יותר טוב לילדיכם.

  82. כן כן הנורמלים , זאת בדיוק הבעיה, רוב בני האדם וזה כולל את הצוות של האחיות והרופאים, לא אוהבים שמשנים להם. הם עובדים כמו סרט נע על אוטומט בלי מחשבה, כאילו ככה הדברים צריכים להיות וזהו . קבעון מחשבתי על איך החיים של כולנו צריכים להראות, עדרים של בני אדם שחושבים אותו דבר. ממש הזוי כולם כמו מתים מהלכים! חבל, זה בדיוק השינוי התודעתי שכולנו עומדים בפניו , תצאו מגן העדן המדומה שלכם שלמעשה הוא רחוק מלהיות גן עדן הוא אשליה ותתחילו לקבל קצת דעת, זה יהיה גן עדן חדש אבל אמיתי.

  83. בדיוק מה שאני חשבתי אחרי הלידה של הילדים שלי.. הכל נראה כל כך טכני, סרט נע במפעל לתינוקות. אני זוכרת שבזמני (לפני כ-7 שנים) אודטה דנין פרסמה בטור שלה בעיתון (אחרי לידת נכדה) וסיפרה את אותן תחושות שאתה תיארת פה.. (להלן הכתבה:http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/014/846.html) מזדהה עם כל מילה ששניכם רשמתם!!
    מאחלת לכם שתגדלו אותו בנחת עם הרבה אהבה!!

  84. זה מדהים, עד כמה שהיה חשוב לי להניק מיד אחרי הלידה ואז האחיות אמרו לי שזה כנראה לא רעיון טוב עכשיו כדי שתנוחי אז ויתרתי.. ויתרתי מהר מאוד גם על הביות המלא כי לא יכלתי לזוז אחרי הלידה וידעתי שמטפלים בנסיכה שלי... למרות שרוב היום היא גם ככה הייתה איתי... ועכשיו כשאני קוראת את הפוסט הזה אני מלאה רגשות אשמה וכעס עצמי שבזמן שאני מניקה את הילדה שלי כבר יותר משנה ושנה שלמה מחייה מנסה לא לתת לה לבכות, מנחמת, מנשקת ואוהבת בשעות הראשונות לחייה, בימים הראשונים לחייה נתתי לה לסבול, נתתי לה להבין כמה העולם הזה הוא גדול וסוציומטי שאף אחד שם לא ידאג לך ולא יעזור כשתבכה... אני מקווה מאוד שכשגדלים אז באמת לא זוכרים ושזה לא הלקח שהיא למדה ותזכור כל החיים, נשאר לי רק לבקש ממנה סליחה ולנסות לכפר על זה במהלך כל חיי ולא לעשות את אותה הטעות עם הילדים הבאים..

  85. פוסט מרענן, חשוב, אכן מאמינה שיגרום לעוד כמה לשקול מחדש התנהלות טבעית בסיסית מיד אחרי לידה... מזל טוב לך יובל, לעדי, לאופק ולכל השאר...

  86. אני אחרי הלידה הייתי צריכה להכנס לגרדה ומהרגע שחזרתי לחדר התחננתי שיביאו לי את הילד וכל הזמן אמרו לי שהוא ישן.
    בשלב כל שהו זה היה גדול ממני הייתי חייבת לקום וללכת לחדר התינוקות בעצמי.
    הייתי כל כך חלשה ובכל זאת לא הקשיבו לי, אז אני הולכת.
    איך שראיתי את יהלי התעלפתי כי ירד לי כל הלחץ דם וחטפתי מכה רצינית בגב. לצערי הרב הייתי צריכה להתעלף לאחיות בכדי שיביאו לי את הילד לביות מלא.
    אני כל כך מבינה אותך וגאה לדעת שיש גבר כמוך בעולם הלוואי וכל הגברים היו עם רמת מודעות כזו.
    תהנו מגידול הילדים.

  87. היי יובל,
    מתחברת לכל מילה וחייבת לשתף בסיפור שלנו...
    לפני חודשיים ילדתי את הילד השלישי שלי בעפולה, שם ביות מלא הוא חייזרות, את השניים הראשונים ילדתי בסורוקה שביות מלא הוא בשגרה אצלם.
    בעלי הלך עם התינוק לתינוקיה מייד אחרי הלידה וסגרו בפניו את הדלת, הוא בעט להם בדלת וחשבו שהוא השתגע, האחות שאלה אותו מה קרה? והוא ענה לה :
    " מה זאת אומרת? הבן שלי פה נולד לפני רגע אף אחד ל נוגע בו בלעדי!" וכמובן הבהיר להם שאנחנו ביות מלא והילד לא נשאר אפילו שניה בחדר המפחיד הזה שנקרא תינוקייה, מאז כיבדו את ההחלטה שלנו , הילד היה איתי כל הזמן, הייתי האמא היחידה במחלקה של 40 יולדות עם תינוק לידי, הבנות שהיו איתי בחדר [האחת אחרי לידה רביעית והשניה אחרי לידה ראשונה] הלכו להתלונן עליי לאחות הראשית שהתינוק שלי מפריע להן בלילה כי הן חייבות לנוח, לטענתן תיכף הן תגענה הביתה ולא תהיה להן מנוחה, התשובה שלי אליהן הייתה: " עצוב לי שאתן חושבות שלהביא ילד לעולם זאת מנוחה ואם אתן רוצות אתן מוזמנות לעבור חדר, הילד שלי נשאר לידי"!
    אני חושבת שהעולם השתגע והורים לא מבינים את החשיבות של הטבע ואת ההורות בכלל...
    חשוב לי לציין שככל שהראיתי לכולם את ייתרונות הביות המלא כך כל האחיות פתאום התחילו להעריך והרופאים עודדו אותי על האומץ ,השיא היה כששכנתי לחדר השתכנע ובלילה האחרון עברה בעצמה לביות מלא...
    אני את המסר שלי בבי"ח העמק העברתי ואני יודעת שהם לקראת הקמת מחלקה חדשה שתהיה ערוכה לביות , הרופאה ששיחררה אותי באה לפרגן על הביות ולקחת מעט טיפים מהניסיון שלי ב-3 לידות בביות מלא. ממליצה לכל אמא וכמובן שאי אפשר בלי בעל, אחותי והמשפחה בכלל!

    1. אבישג, אני מסכימה אתך באופן חלקי. אצלי כל שש הבנות היו לידי משש בבוקר עד שתיים עשרה בלילה. לאחר מכן הן הועברו לתינוקייה ואם בקשתי שיעירו אותי בלילה להנקות, האחיות שמחו לעשות זאת והלכתי להניק אותן בתינוקייה. אשה אחרי לידה כן זקוקה למנוחה, לפחות בלילה, לכן צריך, לדעתי, להעביר את התינוקות לתינוקייה בלילה או לארגן חדרים מיוחדים בהם כל היולדות מעוניינות בביות מלא כדי שתהיה הבנה ביניהן אם תינוק כזה או אחר יבכה בלילה...אם התינוק שלך היה בוכה לידי בלילה, לאחר שעברתי לידה ארוכה של יממה וחצי (ועוד אחרי זירוז) , הייתי גם מתלוננת...אם בית החולים אינו ערוך לביות, זה לא הוגן שתנסי להכניס זאת על גבן של נשים אחרות שאינן מעוניינות בכך. אני גם לא חושבת שאת יכולה לשפוט נשים אחרות ואת המבט שלהן על הורות. בשבילן הורות טבעית היא שלאמא יהיה הכוח לטפל בתינוק שלה וכידוע, כדי לעשות זאת, לא טוב שתהיה תשושה מעייפות.

    2. היי שרה, אני מסכימה שבית חולים אמור להיות ערוך לביות מלא וחלק מזה שהנשים התלוננו עלי זאת הסיבה שאין חדרים מיוחדים לביות, באופן כללי איני שופטת נשים אחרות על ההורות שלהן אך אני מאמינה ובטוחה כי תינוק לא צריך להיות בתינוקייה אפילו 10 דק׳, שרה האם את נותנת לבנות שלך לצרוח לשמיים מבלי להתייחס??? זה מה שהיה בתינוקייה בכל פעם שנכנסתי אליה לבדיקה, לפחות 5 תינוקות צורחים לשמיים שמישהו רק ירים אותם, אני בטוחה שאמהות צריכות מנוחה אבל אני רציתי את התינוק לידי וזאת הייתה חוצפה מצידן לבקש שאקח אותו, להן יש זכות לשפוט את ההורות שלי???? וכן אני חושבת שלהביא ילד לעולם זאת מתנה ובחירה מדהימה וצריך לקבל אותה באהבה גדולה וכמובן חשובה התמיכה של בן הזוג והמשפחה ע״מ להצליח, באופן כללי דווקא בי״ח הוא לא ממש מקום לנוח בו, מה עם נחירות שלא נתנו לי לישון? מה עם אור נדלק לך בפנים כשמישהי קמה לשירותים? מה עם יולדת שמגיעה באמצע הלילה? להכל יש הבנה אבל לתינוק שנולד וצריך את אמא שלו אין, לכן הוקמו בתי הבראה! בעיני הימים הראשונים שבהם התינוק יצא לאוויר העולם הינם קריטים עבורו, הוא עבר טראומה בדיוק כמונו ואולי אפילו קשה יותר בלידות זירוז, מזכירה לך שעברתי 3 לידות זירוז של יומיים... אני מאוד מעריכה כל אם בדרך שלה אך יכול להיות שאני כ״כ נחרצת כיוון שמאוד הפתיעה אותי התגובה והזלזול של האמהות לידי בבחירה שלי.

    3. מבינה ללבך, ילדתי את שישתן בהר הצופים והייתי מאוד מרוצה הן מחדרי הלידה והמחלקה והן מהתינוקייה (ונכנסתי לשם די הרבה...) השאלה אם לא עדיף לך למצוא מקום בו תוכלי לקבל ביות מלא או אפילו להשתחרר הביתה מוקדם יותר שם תוכלי ליהנות מהאמהות הכי טבעית בעולם. חזרתי מאנגליה בשבוע שעבר, שם אחותי וגיסותיה חוזרות הביתה כמה שעות לאחר הלידה ואני בטוחה שיש אופציה כזו גם בארץ...בכל אופן הכי חשוב שתגדלי אותם בנחת, בבריאות ובאושר 🙂 ושתבואו לבקר כמובן...

    4. הלוואי שיכולתי לברוח מייד אחרי הלידה הביתה או לבחור איפה ללדת, הייתי בהריון בסיכון וכל לידה בשבילי היא טירוף! מחכה גם לביקור שלכן ומזכירה שאני מעריצה את האמהות שלך ל-6 בנות מהממות אחת אחת. נשיקות

  88. ללא ספק אחת מההזיות האנושיות הגדולות ביותר.
    כמה בקלות אנחנו מוסרים את השיפוט למערכת או לסמכות חיצונית,ומתנתקים מעצמינו,ומבחירה מוסרית ואמיתית.

    1. כאחות שעבדה במחלקת תינוקות לאחר לידה וכרעה תחת העומס בטיפול בתינוקות צורחים יומם ולילה, היינו מתפוצצות לפעמים מהעצלנות של ההורים הטריים וחוסר הנכונות שלהם לבוא להחזיק תינוק על הידיים שלא נרגע, היינו מקבלות קיטונות של ביקורות כשהיינו מתקשרות בלילה להורים לבקש שיבואו לקחת את התינוק שכל הלילה לא נרגע. התירוץ של אמא שעייפה אחרי הלידה לא מתקבל, כמו שאתה אומר, יש אבא, סבתא, סבא, מישהו שיכול בוודאי לעזור, אבל יותר נוח להשאיר את התינוקות בתינוקיה ולהאשים את המערכת ואת הצוות של 5 אחיות במקרה הטוב מטפלות ב-40 תינוקות עם הרבה רצון ואהבה.

  89. יובל...פשוט כל הכבוד לך! כל הכבוד על הרגישות. אני עדיין לא אמא, אבל אני מסכימה עם כל מילה. כשהילדים שלי ייוולדו, אני אהיה שם בשבילם, ברגעים הראשונים לחייהם 24 שעות ביממה. ונכון, שום קופסת/עריסת פלסטיק היא לא תחליף לחיבוק אנושי של אהבה. כולנו שכחנו שאנחנו נושאים בתוכנו את אחת התרופות הכי חשובות והיא : אהבה! פלסטיק, סדינים לבנים וכו'...הם בטח לא תחליף למגע אוהב של הורה. כיף לילד שלך, שהוא נולד להורים כמוכם. הלוואי וכולם ינהגו כמוכם. ממש התרגשתי לקרוא!

  90. הבת הרביעית שלי נולדה בספרד, בבית חולים שאינו חלק סטנדרטי ממערכת הבריאות הרגילה. חדר לידה אישי, עם בריכת מים וספה ללידה בכריעה... ולבחירתה באיזו תנוחה שנוחה היתה לה ללידה. הבאנו מוזיקה, נרות... שמנים ארומטיים... כל מה שרצינו, וכולל הנחיה של הרופא לקרוא לו גם מהבית בכל שעה אפילו הלא שגרתית ביותר, בכל הזמן הזה צוות של מיילדות נמצא בחדר הלידה כולל אני ומצלמת וידאו על חצובה, וגם אימה של אשתי נמצאת איתנו.... הכל באוירה נוחה ורגועה... לאחר הלידה, עוד בטרם חיתוך חבל הטבור, הילדה הונחה על החזה של אשתי להמשך תחושת התנועות והדופק.... ולאחר חיתוך הטבור, הילדה שרק נולדה– אגם, הוכנסה לאמבט מים חמימים לאותה תחושה של ציפה שמוכרת לה... מהחודשים של ההריון. ומהרגע שנכנסנו לחדר פרטי, התינוקת כל הזמן נמצאת איתנו... הרופא וצוות המיילדות, הם האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם במערכת הבריאות.
    הרופא, אחד הרופאים המדהימים ביותר... הוא גם הגיניקולוג של אשתי... איש מיוחד עם סבלנות ורגישות וחוכמת חיים מיוחדת, שנהנה כל פעם מחדש לראות את הילדה שאותה ייילד הולכת וגדלה... אגם כבר בת 4 שנים.
    יש גם דברים אחרים... מאחל למערכת הבריאות בארץ ללמוד דרכים חדשות...

  91. קצת שונה בארהב כנראה. ביתי שנולדה כארבעה שבועות מוקדם יותר הייתה במחלקת תינוקות שבה עודדו אותנו להיות איתה ולהחזיק אותה כמה שיותר. הדגש היה על מגע גוף לגוף. סיפקו לי חדר ליד ויכולתי מבחינתם להיות שם כל הזמן. אלו היו השבועיים וחצי הכי קלים שהיו לי בחודשים הראשונים כאם בפעם הראשונה. קיבלנו כל כך הרבה הדרכה והכוונה מהן, כמעט לקחתי אותן איתי הביתה 😉
    מה שכן, כמו שסיפרת אני הייתי בין ההורים/ אמהות היחידות שנשארו ליד התינוק. למרות שכולם יכלו לקבל חדר דומה. מה שכן, הייתה שם נוכחות של הורים רוב הזמן...

  92. מאז הלידה שלנו עברו שלוש וחצי שנים והטראומה עדין חיה בי וקשה לי מאוד לקרא את המילים..ממש לא היה לי את הידע התמיכה באותו הרגע.מלידת בית לקיסרי בפתיחה מלאה עם מוניטור תקין!זיהום..כאבים ותחושת כאב וריק קש

  93. לגמרי כל מילה! כל כך מזדהה.. גם גם עלינו הסתכלו כמו על משוגעים ולחוצים יתר, כאשר התעקשנו להיות עם ילדתנו גם בהעברת משמרת של האחיות או בדיקת רופא. עצוב כמה אנחנו מתרחקים מהבסיס שלנו..כמה "ברור" היום שתינוק שהרגע נולד שוכב בכלי פלסטיק באור מסנוור 24/7, במקום בזרועותיהם של הוריו.

  94. וואו כמה תגובות!! היה לי ספק אם זה בכלל ראוי להיכתב, ואחר כך אם לפרסם. אין לי עכשיו ספק שזה הה נכון... תודה על כל התגובות. מחמם את הלב לראות שאני לא לבד בעניין. זה בהחלט הרגיש ככה בזמן שהיינו במחלקה...

  95. יישר כח! תודה על הפוסט החשוב הזה, כמה טוב לשמוע את האמת הפשוטה הזו גם מפיו של גבר.

  96. האם אירופה זו דוגמה טובה ? דוגמה טובה שמשרתת את מי שחושב שלא צריך תינוקיות, אני לא חושבת שמדובר בתרבות ישראלית, לא כל אמא מסוגלת לבונדינג (וגם לא כל אבא) מי שכן חושב שלא יתכנן לידה בבית חולים, זה הרי מאד נפוץ, כשאישה יולדת בבית חולים היא יודעת בדיוק מה מקומה שם..אם היא לא רוצה שתיקח מיילדת אישית הביתה.

  97. אני המומה - אני כואבת לשמוע שזה המצב - הרגעים והשעות הראשונות לבואו של תינוק לעולם - הן כל כך קריטיות וזקוקות למגע - עור בעור - להריח ולהתחבר לגוף שממנו יצא - ואם הוא נולדבניתוח קייסרי - אז האבא בוודאי יכול לעשות את ה"בונדינג" יצירת הקשר - החיבור - ואוו... בוואדי שלישון עליך ולא בעריסה!!!!! הגב של התינוק כזה גמיש - מה ? הילדים באפריקה ישנים בעריסה? הם כל היום מטולטלים על הגב לקצב החיים והנשימה של האמא שלהם שזזה ועובדת ורוקדת- הם נושמים ומרגישים גשם על העור.....קשר גוף - חום - מילים מרגיעות ותזונה הם הפרמטרים הראשונים לתינוק שמאפשרים לו גדילה בריאה - בלי מחלות בלי אין סוף אלרגיות - שתחילתן בטראומות שחווה הבן אדם לפני שהיו לו מילים להביע את רגשותיו.....
    למזלי - לפני שנהייתי אמא קראתי ספר מדהים ששכחתי לרגע את שמו - אבל חיבר אותי למה שהתרבות שלנו מצליחה להרחיק אותנו, ואיפשר לי אחר כך בלי שמץ של רגשי אשם לישון עם התינוקות שלי באותה מיטה עד שהגיע הרגע המתאים מבחינתם ומבחינת מזג האוויר וכו וכו לעבור לעריסה משלהם.
    בבית החולים (בבלגיה) התינוקת שלי ישנה לי על הבטן במשך שני לילות - בעריסה היא צרחה
    אלא הם רגעים של אושר ואהבה שחווינו יחד שאין בפי לתאר.

  98. אהבתי מאוד! למרות שילדתי בלידה טבעית חוויתי את מה שכתבת בלידת בני הבכור! גם אני רציתי ומימשתי את זכותי לביות מלא! גם לי לא היתה בכלל אפשרות שבני לא יהיה איתי! לאור ההתנהלות בבית החולים את ביתי הקטנה ילדתי בבית! כך היא היתה איתי בכל רגע. למזלי הגדול הלידות היו טבעיות ונראה לי טבעי שילדיי יהיו איתי, צמודים, קרובים ואהובים. תודה רבה על השיתוף ראוי שאנשים שלא חשבו על כך יחשפו לאפשרויות נוספות. או כאלה שרוצים רק עוד טיפת חופש ממש לפני שהם חוזרים הביתה עם הדיירים החדשים בעולם, יבינו שהם לא מאבדים את החופש שלהם אלא מקבלים את המתנה היקרה ביותר בחייהם!

    1. קראתי את הפוסט של יובל ואני חייבת להגיד שאנשים פשוט יוצאים מפרופורציה! הגישה הזו גורמת להורים של היום להיות היסטריים, לשים את הילדים שלהם במרכז כל הזמן ולהרגיל אותם שחייהם סובבים סביבם. זו גם הסיבה שהילדים מתנהגים כאילו מגיע להם הכל. והוא מצטט מויקיפדיה את המשמעות של המילה הזנחה.. מה לעזאזל קורה לכם?

    2. Liat Shukrun אני מבינה את מה שאת מתכוונת אך בחוויה שלי לא מדובר בגילאים מתקדמים אלא בתינוק שזה עתה נולד ומחליט החלטות לגבי החיים על סמך ההתנסות הראשונית שלו. אנחנו לא אומרים ללכת איתו לשירותים אלא אומרים שלהשאיר תינוק בחדר תינוקות במשך שעות כאשר הצוות לא תמיד יכול לגשת מכל מיני סיבות משפיעות על התינוק. מה שאת מתארת קשור יותר לקושי לשחרר בגילאים מאוחרים יותר וקשורים בעצם לגבולות ופחות להתנסות הראשונית של התינוק.

    3. אני חושבת שאת מפריזה ביכולות וב״שיקול הדעת״ של תינוקות בני יומם. לדעתי האמונה שאת מתארת מבטאת התנערות מהחלטות וחוסר מוכנות של הורים לקחת אחריות על מה שיוצא מהילדים שלהם. הכי קל לתלות את הבעיות בחוויית לידה טראומטית. אני לא רוצה לסגור את הראש לאפשריות שאת מציעה אבל אנחנו חייבים להיות ביקורתיים! האם יש מחקרים שמוכיחים את טענותיך? האם הזנחה זו לא נראית לך מילה לא קשורה לפה בכלל? זו הגזמה נוראית בה הוא מאשים את רוב ההורים.

    4. אני מאוד שמחה לקרוא שאת רוצה ביסוס מחקרי אבל כמעט לכל מחקר שתמצאי יש מחקר שסותר אותו אז בואי נשאיר את המחקרים בצד ונלך על מה שנקרא ידע מסוג אחר. את יודעת, כזה שפעם היית מחוברת אליו. אם הייתי מסתמכת על מחקרים בלבד לא הייתי עדה לריפויים עמוקים ומדהימים במרחב שלי. יש עוד כמה דברים חוץ מרפואה קונבנציונלית (סליחה גיסי לעתיד)!!!! את יכולה להתכחש לזה כמה שאת רוצה אבל הגוף שלנו זוכר דברים שמזמן המודע שלנו שכח ודווקא על זה יש מחקרים! אני לא אומרת שאולי המילה "הזנחה" היא קצת גדולה אבל היי יש כאן משהו שכדאי לתת עליו את הדעת ולקחת בחשבון שאולי, רק אולי, יש בזה משהו. אני חושבת שלהיות קיצוני לכל צד שהוא זה לא משהו כדאי. אך אם בכל זאת את רוצה ללכת לקיצון - למה תינוקות שלא נוגעים בהם לאורך זמן רב יכולים למות, הרי יש אנשים סביבם? זה לא שיקול דעת זו הישרדות! תינוק שלא מתייחסים אליו - קורה לו משהו גם אם הרפואה לא יכולה להסביר או למדוד את זה - אנחנו בני אדם ולא כל דבר של בני אדם ניתן למדוד, זה לא דופק או מספר נשימות זה ברמה אחרת לגמרי.

    5. Liat Shukrun אחותי אהובתי, אנחנו לא רואות את הדברים מאותה נקודת מבט. עם כל הכבוד למחקרים אצלי קורים דברים שיכול להיות שעוד לא חקרו אותם. כל אחד הטוב בעיניו יעשה! אין רק דרך אחת ואין הורים מסוג אחד. בהצלחה לנו!

  99. יובל, הפוסט שלך מוצא אותי 7 שנים אחרי הלידה של בתי ליד המיטה שלה. ממש לפני כמה דקות היא נרדמה כמו תמיד תוך כדי שאני מלטף אותה. אנחנו אוהבים את הרגעים האלו של סוף היום. אחרי שהיא נרדמת אני אוהב לשבת לידה בשקט לחשוב על היום שחלף ולפעמים לגלוש. אז הפוסט שלך מחזיר אותי למסדרוונות לניאדו. אחרי שהודעתי לצוות שאני לא הולך לשום מקום והבת שלנו איתנו ולא בשום חדר או מיכל פלסטיק. 12 שעות היינו במיסדרון ואחר כך מצאו חדר שנוכל להיות בו. נזכר בלילה בו הלכתי עם הבת שלי בידיים במזדרונות לניאדו, שר לה את 'הילדה הכי יפה בגן' ויוצר איתה כפי שאתה יצרת קשר אבהי אמיתי כפי שאני מרגיש וחושב שצריך להיות והבטחה שאני תמיד איתה. המון מזל טוב לך ולעדי ....

  100. היי יובל
    אתה יודע או שלא, אבל לא באמת חייבים להישאר בבית החולים אחרי הלידה, ואתה צודק לגבי להיות עם התינוק, את הבדידות הזו רואים גם בפגייה. לידה זה דבר מתיש, לפעמים האם צריכה לנוח, לאגור כוחות, לפעמים אין אב זמין שיכול לחבק. יש כל מיני סוגים של אנשים בעולם, לא כולם מושלמים, לא כולם יודעים מה נכון לעשות. אז נחמד לדעת שאתה אבא דואג ואוהב, מקוה שיקחו ממך דוגמא.

  101. עוד סיבה ללדת בבית למי יש כוח למאבקים כאלה לאחר הלידה...

    1. יובל אתה מבטא במילים מדוייקות-את מה שהנפש מתקשה להכיל..אחת הסיבות שככ שמחתי שילדתי בבית. הכל כה רך,עדין ושברירי לפעוט שיצא מרחם אימו. ישנם מעטים נדירים שזוכרים מי הזקוק ומי הנזקק.. שתזכו להרבה שמחה ואור באופק הצפון לכם. אנשים טובים ומילים נכונות באמצע הדרך..

  102. אני מאד מבינה אבל הנה תגובה שונה מכל התגובות עד כה. אחרי הלידה שלי גם אני וגם בעלי לא ידענו מי מה מו...בעלי ליווה את הבן שלנו לכל מקום ואח"כ חזר אליי כדי לעזור לי בהתאוששות..לא רציתי אף אחד לידי, רק את בעלי, לידה לא קלה בכלל, תהליך נפשי רווי בהורמונים, ידעתי שעוד כמה זמן אתאחד עם הבן שלי להרבה שנים...הכמה שעות האלה באור נאון (אני מסכימה אבל לא חושבת שתאורת פאב עמומה מתאימה למקום טיפולי) לא הם שיעשו את הבן שלי לילד שסבל מטראומה בלידה...בטוח שיש נהלים רכים יותר, שיטות טיפול טובות יותר, אבל כשבוחרים ללדת בבית חולים מקבלים את כל החבילה (אין אחות לכל ילוד)...חלק מזה זה גם לדאוג שהבן שלך יחיה, כן תחת הפלורסנטים, כן, רופא ששם כפפות לפני שהוא נוגע בבן שלך כדי שלא יקבל זיהום וכן, לתת לצוות לעשות את העבודה הכל כך קשה שלהם ולתת דיווח מלא בהעברת משמרת על תינוק כזה או אחר ושאם כל אב היה עומד שם בפתח אז אולי זה היה מפריע להם לדווח על תינוק כזה או אחר ולעשות טעות שישמלמו עליה מחיר מלא...בונדינג עם האבא או האמא חזה אל חזה זה יפה בתמונות וגם במציאות...אבל יהיה לך בונדינג לכל החיים כמה שעות אחרי הלידה אחרי שהילד שלך יחזור אליך בריא ושלם ומטופל תחת אור נאון למרות הכל....והכי חשוב שיהיה לכם במזל טוב.

    1. אין שום קשר בין טיפול רך ובין בטיחות או זיהומים, זה מה שמאכילים אותנו וזה פשוט לא נכון. באירופה אין בכלל תינוקיות, התינוקות בחדרים עם האמהות, וכמו בכל מחלקה בבית החולים הרופאים עוברים ביניהם כשצריך ומוודאים שהכל בסדר.

    2. הכי נוח לשים אותו בתינוקיה ולנוח, ואח"ח בגיל 3 חודשים להכניס אותו לתינוקייה ולחזור לעבוד, ואח"כ לגן משבע בבוקר עד חמש אחה"צ....ואין מחקרים שמוכיחים שנגרמת להם טראומה. גם פעם חשבו שתינוק בן 3 שבועות צריך לישון בבית ילדים בקיבוץ עם שאר התינוקות, ללא אמא שלו, ועם שומרת לילה שבאה פעם אחת בלילה.....בדקת פעם כמה זמן התינוקות בצינוקיה צורחים?? זה מחזה מזעזע!! ואף אחד לא נוגע, לא ניגש. כלום. מחטים וחיסונים ....ואין סוף התערבויות.
      גם לי הלידה הראשונה היתה מהגהינום (לא מאחלת לאף אחד לעבור חוית לידה כזו), והורמונים..יש לכולן אחרי לידה. וכולן עייפות. והאמת - 20 דקות אחרי שילדתי לא רציתי לגעת בתינוק המדהים שלי (וזה קרה ב- 3 הלידות...חחה), מרוב תשישות. אז תודה לאל אבא שלו והדודה המדהימה שלו החזיקו, נישקו, ליטפו ודיברו ואמרו לו שהכל בסדר...לא קונה את הפתרונות הבלתי נתפסים של בתי יולדות במדינת ישראל. מקווה שמתישהו הקדמה, הפתיחות וההכרה שהריון ולידה הם לא מחלה. יובל אתה מדהים וכל כך מזכיר לי את מה שאנחנו עברנו....שמחה שאנחנו לא "המשוגעים" היחידים כאן

  103. וואו!! איזה פוסט מרגש! ומדויק, ועצוב כל כך בעיני....הרגשתי בדיוק אותו דבר כשילדי את 3 בניי. כל פעם אותו ההלם מחדש. איך אשה יכולה לתת את תינוקה רגע אחרי שהוא מגיח לאויר העולם, פשוט להעביר אותו הלאה בכזאת קלות!!!
    כל פעם מחדש, וזה בלתי נתפס.
    אני בחרתי ללכת הביתה אחרי 4 שעות, ואחרי אין סוף איומים על הסיכונים והדברים הנוראיים שעומדים לקרות לתינוק, בגלל שאני מוציאה אותו מבי"ח לביתה של אימי, ששם חם ונעים ועוטף ושקט ונקי והרבה יותר סטרילי.............אבל הם יודעים הכי טוב, והם משכנעים את האמהות הטריות והכל כך עייפות, עד שאין להן כוח או רצון להיות עם היצור חסר האונים הזה שכל מה שהוא יודע ומכיר ומשתוקק זה הריח והמגע של אמו, ואם היא עייפה אז יש אבא, וסבתא, ודודה. לא חסר..רק להחזיק אותו קרוב קרוב ללב. זה הכל. כל כך פשוט.
    חברה יקרה שליוותה אותי בשתי הלידות האחרונות אמרה לי משפט כל כך נכון - העולם המערבי מסרס את האשה מרגע הכניסה להריון, כל מהלך ההריון, בלידה עצמה כשמורים לנו לשכב על הגב ברגליים פשוקות וללדת תינוק, באור ניאון וברעש. הפוך לחלוטין מהטבע שלנו.
    יובל, אני מברכת אותך על העוצמה, הכוחות, התעוזה לעמוד מול הממסד (לא פשוט לעשות זאת אחרי לידה ועוד קיסרי...) אתה עושה את הדבר הכי נכון וטבעי שהורה יכול לעשות - לשמור, לעטוף ולגונן על ילדו.
    מאחלת לכם המשך מופלא וקסום של המסע המשפחתי שלכם:)

  104. הי יובל,
    מסכימה איתך מאד. בלידות של שני בני הרגשתי שהחלק הכי חשוב בחיבור (החיצוני...) בינינו היה מיד לאחר הלידה, ולשמחתי בשתי הלידות לי ולבן זוגי היה את זמן האיכות הזה עם הבנים. היום אני מבינה יותר טוב שהיה לנו לא מעט מזל. לגבי ביות- אישית לא ממש נתקלתי בבעיה גם במחלקה (עם ח"ח רציני למרכז היולדות באסף הרופא), מדי פעם ביקור רופא אבל לא נורא. ובכל זאת, בשתי הלידות עברנו תוך כמה שעות למלונית (בלתי אפשרי אחרי ניתוח, אבל בהחלט אפשרי אחרי לידה רגילה). אני יודעת שזה נשמע כמו פריווילגיה, אבל לפחות באסף הרופא זה לא עסק מאד יקר- ומאד מאד משתלם! שהינו שלושה ימים ושני לילות כולנו- בפעם הראשונה שלושתנו, בשניה ארבעתנו- ביחד, כל הזמן, יום ולילה, עם פיקוח רפואי צמוד, מנוחה מלאה ואוכל מפנק. הצוות היה שם לכל שאלה, יועצת הנקה כמעט אישית עזרה מאד, ואנחנו הרווחנו סיפתח מאד מוצלח ומקרב של כניסתם לעולם של שני בנינו. זה אולי לא ממש מתוקן, אבל במצב הנוכחי אני ממליצה מאד על אופציית המלונית. אנחנו נשארנו עם חוויה מאד מאד חיובית.
    רק טוב!

  105. אין מילים. רק כאב. ביתנו הבכורה נולדה לפני כמעט 17 שנה. אז היינו (בבית יולדות, משגב לדך) מאד מוזרים. גם אז האחיות ביקשו מאבא שלא יחזיק אותה על הידיים ("אין ביטוח...") שלא לדבר על נעיצת מחטים מיותרות וכו'. את הילדות הבאות כבר ילדנו בבית. האחריות על גידול וחינוך הילדים, כמו גם האחריות על בריאותם אינה נמצאת אצל ההורים, פשוט כי הם לא רוצים בה. זה כואב. זאת אמת. הורים מסכימים להתערבויות רפואיות מיותרות וחודרניות, חותכים את אברי המין של ילדיהם, שמים אותם "במכלאות" חינוכיות ומובילים אותם כצאן לטבח את מבחנים כאלה ואחרים. זה כואב. זאת אמת. יש מגמה של שינוי. היא איטית אבל יציבה. אולי הנכדים שלנו כבר.....

  106. פוסט מרגש ובהחלט יוצא דופן, לצערי... ולא יוצא דופן מבחינת התופעה, אלא מבחינת האקט, מבחינת המעשה שלך, יובל.
    כמדריכת הכנה ללידה ודולה, אחד התפקידים המשמעותיים שלי הוא ללמד את ההורים החדשים (וגם הותיקים שלא פגשו אותי קודם...) "אחריות הורית" מהי. והדוגמא היא פשוטה שאני נותנת היא: שלאחר צאתם מבית חולים, לראשונה אחרי הלידה, אם יעלה צורך לבקר שוב בבית חולים, חס וחלילה, או שאפילו יזדמן להם לבקר אצל רופא הרי שלא יעלה על דעתם להשאיר את תינוקם בידי רופא/אחות ובלא שתנתן להם האפשרות להיות שם בזמן בדיקה או עד הבדיקה..."
    הדוגמא הזו, לרוב (ועדיין נדרשת מצידי הרבה עבודת פמפום....) מתחילה לסדוק תבנית חשיבה שיושבת שנים רבות במוחם של אנשים וכאשר אני נמצאת בסביבה (בליווי לידה בפועל) אני גם דואגת לכך מעשית. וקרה לי מקרה ששלחו אב טרי ומבולבל חזרה לחדר האישפוז של בת זוגתו ללא התינוק (בתואנה "שהרופא עדיין לא נמצא כדי לבדוק את התינוק... תחזור אחר כך..."), ואני שלחתי אותו שוב לשם לקחת אותו איתו ולבקש שיקראו לו כאשר הרופא יחזור... וכך נעשה.
    זוהי מגמה שצריך בהחלט להתמיד בה ולהבין את החשיבות שלה... זו השליחות שלי!!!
    יישר כוח יובל ותודה על היותך אבא טוב לילדיך!

    1. לנו מדריכות ההכנה ללידה יש הרבה עבודה לעשות בחינוך הציבור ללקיחת אחריות על הלידה ועל מה שבא אחריה, המערכת הציבורית לא תעשה את זה עבורנו!

  107. מאה אחוז צודק, מה יש בכלל לחשוב על זה ??! עצוב ומקומם מה שקורה עם כל תחום הילודה בעידן שלנו... מהכניסה להריון, דרך ההריון עצמה, הלידה כמובן וגם הימים שאחרי...

  108. כמה אתה צודק. אני חייבת להגיד לך שככה מחנכים אותנו. מחנכים אותנו שהזמן שהיולדת צריכה לנוח זה מיד אחרי הלידה ( שטויות, אתם יודעים איזה אדרנלין יש ליולדת אחרי הלידה, אין מצב למנוחה ). מחנכים אותנו, שאנחנו לא מספיק טובות לילדים שלנו בימים הראשונים.
    עם הראשונה שלי זה עבד. עם השתים האחרות כבר לא. אבל... זה בהחלט היה לא פשוט. אני בשני המקרים הייתי היחידה במחלקה בביות מלא. האמהות האחרות הסתכלו עלי בשוק. קיבלתי כל מיני עצות שכדאי לי לשים אותה עם התינוקות כי בחוץ יש מבקרים והם מביאים מחלות. האחיות כל הזמן שכחו שהתינוקת שלי צריכה לעבור בדיקות שגרתיות כי היא לא הייתה להן בפס יצור. בקיצור, לא קל להיות בביות מלא בימינו.
    ישר כח, פוסט חשוב מאוד. בתקווה שהשינוי אכן יגיע מהאמהות. והכי חשוב לדעת, שאף אחד לא יעלה על הדעת לטפל בחולה כשאין לידו מלווה, אז למה תינוק בן יומו צריך לקבל טיפול ללא מלווה?

  109. אני לא אשכח, ילדתי בלהיט דן חתמתי מיד על היות. ישבתי שם מחוץ לתינוקיה ואשה אחת ממש צעירה ביקשה לראות את התינוק שלה. אי אפשר ענו לה. זה לא השעות. תבואי עוד שעה. ״אבל אני רוצה לראות אותו״ היא אמרה. להראות אותו לאמא שלי. אנחנו לא נותנים עכשיו תינוקות. ישבתי שם, והתלבטתי אם להגיד לה - תחתמי ביות. אבל הייתי מבוגרת ממנה בעזרים שנה בטח, חילונית והיא דתיה, וכל שאר המהירות שתקו. אז שתקתי גם. והיא הלכה ובטח חזרה אחרי שעה.

    1. כמה שגיאות מקלדת טיפשיות. אבל תסתדרו. ילדתי בלניאדו. לא בלהיט דן 🙂

    2. עצם ההגדרה "אנחנו לא נותנים עכשיו תינוקות" כל כך מקוממת! של מי התינוקות האלה בכלל??

  110. אני רק יכולה לקנא בבן שלך
    איזה אבא מדהים עם סף רגישות כל כך גבוה
    כך בדיוק הרגשתי לפני 18 שנה עם הבת הכמעט פג שלי
    שהתווכחתי על כל רגע איתה
    תודה ו... מזל טוב שתהנו ממנו

  111. אני עברתי אותה חוויה,
    אחרי לילה ללא שינה בחדר לידה בבי"ח כרמל, הלכתי אחרי תומר לחדר ילודים. לשם נכנסתי ללא רשות. הרגשתי שהערות התוקפנויות מצד הצוות שבקשו ממני לצאת שוב ושוב, ביחד עם העיניים הנעצמות שלי מפרקות אותי.
    בגלל שהייתי כל כך עייף פחדתי להחזיק את תומר כשאני עומד (כיסא סרבו לתת לי, על אף שבקשתי מאוד יפה ובנימוס רב) אבל לא ויתרתי על הזכות שלי לעמוד על ידו, עד שאישרו לנו ביות מלא.
    כשהגענו הביתה כתבתי מכתב תלונה למנהל בי"ח ומנהל חדר ילודים וכתבתי את האגודה לזכויות האדם. לדעתי יש כאן פגיעה ישירה בזכויות ההורה ובזכויות הילוד להשאר זה במחיצת זה.

  112. בנאדם! כתבת בדיוק את מה שעברנו אנחנו! כמעט אחד לאחד; הקיסרי(אחרי אינספור הפחדות מלידה רגילה), ההתעקשות שלי להיות עם הקטנטונת והריצות לבקר את האמא המתאוששת. הריבים והויכוחים.
    כל כך מזדהה עם התהיות שלך! על איך אפשר לנטוש ככה תינוקות בני יומם?! הרי אף אחד לא יעיז לנטוש את התינוק שלו כשיהיה בן שנה, אז למה זה בסדר כשהוא בן יום, לעזאזל?! ואיפה באמת האבות?
    ואיך זה שבמשך יומיים שלמים שהייתי עם הקטנה שלי מיד אחרי הלידה, גוף אל גוף באיזה חדר פינתי על כיסא, לא הסכימו לסדר לי מיטה כמו כל הורה?!
    מדהים שלא מחשיבים בכלל את האבא בבית החולים. הכל מסודר רק לאמהות. ו'אם האמא צריכה להיות במחלקה אחרת אחרי קיסרי, אז שלא יהיה אף אחד עם הילוד. מה כבר יקרה לו?' פשוט מזעזע!
    קשר השתיקה של כל ההורים, שעוברים בין כלובי הפלסטיק השקופים, בין תינוקות בני יום זועקים ובוכים, פלוטים או סתומי מוצצים, או סתם מותשים מבכי, ולא מזדעקים!
    למה? כי ככה כולם עושים....

    אני כל כך שמח לקרוא את הסיפור שלי ומקווה שנתעורר מהר!
    תודה.

  113. יובל, כתבת כל כך מדוייק את מה שאני כבר 5 שנים מנסה להסביר לסובבים אותי. מייד שיתפתי את דבריך בפייסבוק.
    אגב, אני גרה בקפריסין ומה שאתה מתאר קורה פה בדיוק כמו שתיארת, חשבתי לתומי שבארץ קצת יותר נאורים. למזלי אני ילדתי בבית חולים פרטי אז לא היתה בעיה לביות מלא, חבל שהייתי היחידה! בכל שלושת הלידות!! אגב, זו הסיבה וגם העובדה שהנקתי הנקה מלאה וסירבתי לתחליפי חלב, שכל האחיות במחלקת יולדות בבית החולים הזה, מכירות אותי ומזהות אותי כשאני מגיעה ללדת :-).
    לילדך וילדייך העתידיים ברי מזל שיש להם אבא עם מודעות כזו גדולה ומחוייבות לצרכייהם ואושרם.
    אם הייתי לידך והייתי מכירה אותך הייתי מחבקת אותך חזק על מעשיך 🙂
    תודה
    קרן

  114. מזל טוב לכם. כאילו לא עברו יותר משלוש שנים מאז כתבנו את זה:
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1211261

    כאילו לא עברו שנתיים מאז כתבנו את זה:
    http://yemimaev.wordpress.com/2011/04/03/%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA/

    מקומם ומכעיס בכל פעם מחדש. אגב, אני תמיד שלחתי אבא לתינוקייה (גם אחרי ניתוח) וגם הוא היה בין היחידים. טמטום שאין כדוגמתו.

  115. הצער היחידי שלי בתור הורה מתחיל היה מה שאתה מתאר, לא ידעתי שניתן להתווכח, לא אשכח איך אחרי שילדתי לא נתנו לי להשאר איתה (ועברתי לידה רגילה לגמרי) וביקשתי אך לא נתנו לי עד היום אני לא אשכח את הנתק וכששלחתי את בעלי להיות איתה ולשמור עליהה הוא חזר אחרי כמה דק׳ בטענה שלא מרשים לו , כועסת שלא התעקשנו. ובלילה זחלתי על 4 בגלל התפרים לחדר ההזוי של התינוקות לוקחת בלילה לכמה שעות ומחזירה כי לא נעים מהבנות בחדר אבל מצד שני מרגישה מוזר להשאיר אותה לבד בחדר התינוקות ההזוי הזה. בדיעבד הייתי פועלת לפי ההיגיון והרגש שלי (ולא לפי ההיגיון ההזוי של כולם) ולגמרי רק עם אמא ואבא וניסיון כמובן לביות מלא.

  116. ובקשר לביות מלא או לא, כל אחד יעשה מה שנכון לו, אנחנו נתמקד אך ורק בטיפול בילדנו, כמובן אני בתור מיילדת ככל שהמגע הוא מיידי (במצבים שאפשר רוב המצבים אפשריים, פרט במצבים שבהם לידה היתה ארוכה מתישה בצורה חריגה או ניתוחים קיסריים) אז ככל שהקשר אם תינוק קרוב יותר ממש עור לעור כך תראו שאתם מגדלים תינוק/ת רגוע שלב/ה בעל/ת בטחון עצמי. כמובן שיש גם גנטיקה, אך סביבה תומכת ואוהבת ועוטפת משפיעה על הגנטיקה לטובה

  117. היי אבא יקר, אני מיילדת , אימא לקאסאי בת שנה וארבע, (ינקה עד גיל שנה, לא נפרדתי ממנה מרגע שנולדה עד עכשיו ...כאב לי לקרוא את מה שרשום, אני מבינה שאחיות עובדות קשה , אך אתה לא מבקש טיפול לעצמך, ההפך "מקל עליהן" זאת אומרת שיש מישהו שעוזר להן בכך שהוא מטפל בילדו, אני בטוחה אבא לילד רביעי אתה כבר יודע המון, דבר נפלא זה שאבא רוצה להחזיק את בנו, דבר נפלא זה לפתוח את הכפתורים ולהחזיק את התינוק הטרי עור לעור, זה כל כך קריטי כמו שתיארת הכל חדש לו האורות החזקים הקופסה השקופה הקרה ביותר, אני כבר לא יודעת מה לרשום, פשוט זה מחזה מתסכל, המלצתי שאף הורה לא יסכים לצאת, כמובן לא במריבות, בטונים הנכונים...לומר אני לא זז מכאן... זאת זכותכם, ניקודה !!!!!

  118. כתוב כל כך כנה, אמיתי מרגיש ומרגש!
    נהנתי והתרגשתי לקרוא!
    מזל טוב להולדת האפרוח. מזל שלו שיש לו אבא כל כך רגיש!

  119. מסכימה איתך לגמרי. כל מילה בסלע. לאט לאט השינוי יבוא.
    בתקווה לתינוקיות ריקות ושהחדרים שאין בהם תינוקות בבית מלא יהיו יוצאי הדופן.

  120. שלום יובל אנחנו לא מכירים אבל אני רוצה להוסיף כמה דברים אופטימיים.
    אני ילדתי את שני בני בהדסה עין כרם, לא ילדתי בקייסרי אבל גם לא הייתי בביות מלא כלומר הילד היה צריך לחזור כל יום לתינוקיה. לא עשו לי בעיות בכלל, הוא היה איתי כל היום עד 12 בלילה ואף יותר, ללא הפוגות וכשהייתי צריכה באו לעזור לי בחדר.בלילה ביקשתי לישון כמה שעות והילד היה בתינוקיה - על אף שהיה לי קשה עם המחשבה שהוא שם בוכה אולי. זה לא זר של שושנים ממש לא, אבל הגישה של החיבור בין האב והאם לתינוק הרבה יותר מקבל ומכיל בהדסה לפחות על פי ניסיוני. אני יודעת על חברות שלי שהיו בביות מלא שהיה להם הרבה יותר תמכה ועזרה צמודה שאם הייתי יודעת הייתי הולכת על ביות מלא. זה אחד השיקולים שהיו לי בבחירת בית החולים. יצאתי בתחושת תיסכול מבית החרושת הזה מסיבות אחרות, אבל רק תגובות ותלונות כמו שלנו יוכלו לעזור בעתיד. אני ציינתי בפני הצוות את התיסכולים שלי אני יודעת שהם מאוד השתפרו, הגישות בין בתי החולים שונות, וצריך להיות מודע לזה.
    מאחלת לכם בעתיד לידות קלות והמשך חיים אופטימיים יותר...

  121. זה כל כך משמח אותי לראות שיש אבות כאלו! ושעוד מישהו מבין את תחושותיי בדיוק - לגבי התינוקיה בבי"ח ובכלל...

  122. מילים נוקבות ואמיתיות של איש מאד מאד אמיתי ואבא נפלא.
    מאד מתחברת וזוכרת את אותם דיאלוגים בדיוק כשנולדו הילדים שלנו.
    גם אנחנו לא וויתרנו. זה נראה לנו טבעי. אייך זה שהטבע לא טבעי לכולם?
    יובל רפאלי, תודה.

  123. לא יצא לי לשתף הרבה פוסטים של אחרים, אלה השלישית שלי נולדה לפני פחות מחודשיים, תיארת בדיוק רב את התחושות שלי בפעם השלישית.

  124. היי יובל
    אתה מקסים, אמנם לי יש רק ילד אחד (נכון לעכשיו) אבל היה לי ברור שאני לא מפקירה אותו לשנייה בידי זרים שיתנו לו לצרוח .
    הלוואי שהיו יותר הורים עם האינסטינקט הבריא והטבעי הזה.

  125. כל כך נכון...חבל שלא קראתי את זה לפני שילדתי, כבר עשרה חודשים אני עסוקה בלנסות לפצות על כך שלא בחרתי בביות מלא ולנקות מעצמי רגשות אשם אדירים על כך. תודה לך על הפוסט החשוב הזה והרבה מזל טוב להולדת אופק 🙂

  126. אחד המקומות המזעזעים ביותר עלי אדמות. ארבע לידות של זוגתי ותמיד המקום שבו דמעות עלו בעיני היה המקום הנוראי הזה. איפה ההורים???

  127. לא יכולתי להסכים יותר...ומה שיותר הזוי, שלפחות בחלק מבתי החולים, מי שמוכן לשלם המון כסף עבור חדרים "טבעיים" זוכה להישאר עם הילד כל הזמן ללא הפרדה- מה שהופך את הטענה ה"רפואית" כביכול, שעומדת מאחורי ההפרדה הזו ללא רלבנטית.

  128. זה באמת נורא עצוב כשתינוק שרק נולד לא נשאר צמוד לאמא שלו שהוא צריך ברגעים האלה יותר מכל דבר אחר בעולם, בטוח הרבה יותר מכל מה שממתין לו בתינוקייה...
    אבל לי אישית הרבה יותר עצוב שתינוקות שרק נולדו עוברים ניתוח ברברי, מיותר ונוראי. אמא טבע יצרה אותו כל כך מושלם אז מה לעזזל לחתוך? למה לא לתת לו להחליט ולמה לסכן את הבריאות שלו ולגרום לו לנזק לכל החיים?!
    הכוונה שלי לברית מילה כמובן!!! איך אתם לא רואים כמה זה נורא?!
    (התגובה שלי נכתבה באופן כללי, אין לי מושג אם הכותב של הפוסט הזה מל את ילדיו)

  129. מקווה שהרגישות והזעקה שלך יעברו ושהמסר יהדהד עוד הרבה בהמשך. מזל טוב 🙂

  130. ראשית, מצטרפת לשאפו. הנוכחות המעורבת שלך והכתיבה המרגשת שלך מרשימות ועושות עבודת קודש בהצפת בעיה משמעותית. לגופו, העריסה היא סימפטום של מפל ההתערבויות בלידה, המייצר לא פעם אם בלתי כשירה לראשית ההורות בקצה פס הייצור של הלידה המתועשת. במילים פשוטות אמא פוסט טראומה גופנית, רגשית וחברתית שורדת לידה ועלולה להיות חסרת משאבים לטיפול בתינוק מיד לאחר לידה. במילים מדעיות יותר, תפישת הלידה הרווחת בתרבות הרפואית שלנו נשענת על מאמר שכתב רופא בשם דה-לי ב-1915 והמתאר את הלידה כאירוע פתולוגי, מעין תאונה של הטבע, הנזקקת לעזרה רפואית מאסיבית: האמא מסוממת בקוקטייל תרופות הרגעה שניתן בזמנו בשם 'שנת דמדומים', אינה מסוגלת לפלוט תינוק ביעילות, ולכן זקוקה לעזרה מכשירית (מלקחיים) המחייבים חתך גדול, תפירה וכו'. התינוק נולד מסומם לאם הקשורה למיטתה מסיבות דומות ומכאן צורך ברור בעריסה. שורה תחתונה עריסה היא רק סימפטום קצה של מפל התערבויות. טיפול שורש בעריסה, מתחיל בטיפול בלידה. שוב ישר כוח!

  131. אכן...בהחלט סיבה להשתגע!!!!
    מעטים יכולים להבין ולהזדהות...כי הם זורמים בזרמים אחרים.
    אין לי ספק, שלקטנים שלך יש על מי לסמוך וזה לכשעצמו דבר נפלא ומופלא ואולי גם הדבר שישקיט, ירגיע וישכיח את החוויה הקשה שלך.

  132. Hanna Bentov ראשית, מזל טוב לכם לרגל הצטרפות אופק המתוק למשפחה! כמיילדת שעבדה קרוב ל 30 שנה בחדרי לידה ובחדרי ניתוח קיסריים, וכמדריכת הכנה ללידה ולהורות - אין לי ספק בחשיבות המגע עם הרך הנולד ובהיענות המיידית לצרכיו הפיזיים והרגשיים נפשיים כאחד. יחד עם זאת, למרות כברת הדרך הגדולה שנעשתה לכיוון ביות מלא - עדיין לא קל לספק צרכים אלו בתנאי העומס הגדולים הקיימים כיום בחדרי הלידה ובמחלקות היולדות והיילודים. האחריות היא עלינו, על הצוות, לדאוג הן לבריאותה ושלומה של היולדת והן לבריאות התינוק. נכון שמה שנעשה כעת עקב ריבוי המטלות הוא בקטע היותר "טכני". האבא, לצערי, נתפס לא מעט פעמים ולא באשמתו, כגורם מפריע. יש להקצות משאבים על מנת שיהיו "חדרי משפחה", הן בלידה והן לאחריה - ליולדת, לבן זוגה ולתינוק. אולי הממשלה החדשה תעלה את הנושא החשוב הזה על סדר היום ותפעל לקידומו ...

  133. כן, זה מזעזע.
    ומזעזע שהורים יזדעזעו בגיל חודש מהמחשבה להשאיר את התינוק לבד, או לתת לו לבכות שעתיים. אבל בגיל כמה שעות זה בסדר. זו הנורמה.
    אגב, הדרישה של הצוות לעזוב, מנוגד לחוק, הצוות עסוק בעצמו ובצרכים שלו, ולא בחוק זכויות החולה שמבהיר שכל מטופל באשר הוא זכאי למלווה. מדוע בגיל כמה דקות או שעות מישהו חושק שהחוק הזה אינו בתוקף?
    מדוע בתי החולים מאפשרים ביות מלא, שוב בניגוד לחוזר מנכ"ל, רק אם זה מתאים לעוד יולדת? פשוט חוצפה.
    לא מסינה איך עוד לא תבעו אותם.

    אח"כ במשרד הבריאות מתפלאים שמספר לידות הבית עולה ועולה כל שנה.

    1. אני זוכרת כמה כעסתי על אמא שלי כשהיא סיפרה לי שמיד לקחו אותי ממנה לשעות ארוכות ושבעצם אחרי שהייתי במקום הכי עוטף ואינטימי וקרוב (הרחם שלה) מיד כשיצאתי נלקחתי ממנה לבידוד בתיבת הפלסטיק.
      ממש הזדעזעתי, ולא עזר שהיא אמרה שאז לא נתנו בכלל אופציה. בקושי הראו לה אותי...

    2. אפרת ג., כי מי שלא יכולה ללדת בבית, או מי שלא רוצה מכל סיבה שהיא - התינוקות שלהן לא צריכים לסבול.
      ואח"כ תוהים למה לכולנו יש חרדות נטישה עמוקות או הרגשה עמוקות של לבד או אי שייכות, או עוד אחת מכמה תיסמונות חביבות כאלו..

    3. אני לא מצליחה לפתוח את הלינק. וכן, מזעזע לגמרי. כשאני ילדתי בארץ בבתי חולים, את שלושת הקטנים, היה ברור לאבא שלהם ולי שלא עוזבים אותם לרגע. אפילו לשניה אחת הם לא היו בלי הידיים של אמא או אבא מסביבם

    4. שירין את פותחת מהסלולרי, תנסי לפתוח מהמחשב, וכנראה שתוכלי לקרוא.
      משום מה לרבים זה לגמרי לא ברור. היולדת רוצה לנוח, בעלה רוצה להיות איתה. וככה זה גם עם התינוקות של כל האחרים, הוא יהיה בסדר. או "הצוות לא הרשה לי להישאר", גם בבדיקה של ילד בן שנתיים היית מקבל את הטיעון הזה?
      הזוי.

    5. ויש כמובן שונות בין בי"ח שונים, אבל הכיוון, לצערי, זהה..
      עצם כך שהנורמה היא ביצוע בדיקת רופא כשהילוד מחכה בתינוקיה, ולא שהרופא מגיע לחדרה של היולדת, מתחיל את כל העיוות הזה.

  134. לאחרונה מסתבר לי שוב ושוב, שנורמלי זה לא בהכרח שפוי.
    נורמות החיים בחברה שלנו לא שפויות.
    רב האנשים נושאים איתם טראומות מחווית הלידה שלהם, ורובם גם לא מודעים לזה.
    תודה על מה שכתבת, בתקווה שהמודעות תעלה.

  135. יובל, קודם כל - מזל טוב! ברוך הבא לקטן, ומקווה שעדי מתאוששת היטב, ושכל האחים והמשפחה בטוב.

    הפוסט שלך חזק וחשוב. זה באמת הזוי לגמרי.
    יש איזו תפיסה שתינוקות אינם חשים, אינם זוכרים, אינם מודעים - אבל מחקרים (וההגיון הבריא!) אומרים שהתינוקות מגיעים בזמן הכי רגיש, הכי פתוח, הכי לומד בחייהם (תראו מה הם לומדים בשנה הראשונה! מדהים!). והמערכת הזו, שנועדה להפוך את המצב ל"נוח" גורמת לטראומות לשנים.

    כי מה יש ברשות הקטנים האלה? רק היכולת לבכות...
    ואם הם בוכים ואין תגובה - מה זה מלמד אותם?
    שאין להם שום כוח להשפיע על העולם הזה.. שאין שום בטחון ושום תמיכה. פשוט נטישה. עצוב וכואב.

    לפני כמה שנים ראיתי סרט בשם What Babies Want שבו מספרים על מחקרים שמראים מה הקטנים זוכרים מהרגעים הראשונים האלה (המון), ועד כמה חשוב הקשר הראשוני הזה בין הילד להוריו. ואחרי כל הזמן הזה בתוך גוף חי, פתאום להיות בחוץ, באור בוהק, בלי מגע, בלי קול מוכר..
    בלתי נתפס.
    מה הם חשים? מה הם מרגישים?
    הם אפילו לא יכולים להסביר לעצמם מה קורה. ואיפה אמא? ומה זה המקום הזה?

    עצוב שה"מערכת" מונעת את הקשר הטבעי והנכון הזה כי זה "מפריע" ו"לא נוח". חשוב לציין שהמצב לא זהה בכל בתי החולים.

    (זו אחת הסיבות שבחרתי ללדת בבית... אבל זה היה אפשרי. וזה לא תמיד כך).

    תודה שחלקת את זה. ככל שהמודעות לכך תעלה, ככל שיותר עיניים תפקחנה - יותר סיכוי שהמצב ישתנה. שהמצב הרגיל יהיה הרצוי והנכון.

    בהצלחה בהתחלה החדשה!

  136. מדוייק ונכון, המצב היום לא הגיוני וחסר רגישות, קונים עגלות הכי משוכללות ויקרות ושוכחים לספק את הבסיס - מגע אנושי חם מהרגע הראשון, חייבים להחזיר את ההגיון לרפואה ולהורות

  137. כל כך נכון!! העיוות של העולם המודרני מתחיל מחדר הלידה!! סירוס תמידי של האינסטינקטים החייתיים כיצורים חיים.

  138. יובל ועדי קודם כל מזל טוב! מרגש לשמוע שהתקחבתם. אני גם הזדעזעתי כשילדיי נולדו וגם אני הייתי אחרי ניתוח קיסרי וחסרת אונים... כל מה שאפשר לומר זה שלאופק הקטן יש מזל ומקווה שהפוסט הזה יתרום למודעות בנושא

    1. לי דווקא די כואב לראות פוסטים אשר מצדיקים הורות אחת על האחרת. כל משפחה שתבחר לה איך לגדל את ילדיה. אין זה אומר שאם אחת בחרה ביות מלא והשנייה לא, זה הופך את זו או את השנייה לאמא פחות/יותר טובה.

    2. זה לא קשור לבחירה הורית, זה קשור לנורמות חברתיות שהן לא אמורות להיות מקובלות בכלל. עצם העובדה שהרוב בוחר להשאיר את התינוק בתינוקיה מעיד על כך שאנשים לא מבינים בכלל את המשמעות של זה וחושבים שבגלל שזו נורמה ומתבקש אז זה תקין ונכון להתפתחות הילד.

    3. שרון, מאוד מפריע לי שאומרים לי איך להיות הורה. אני פשוט תוהה אם ההורים מבינים את כובד המשקל של ההחלטה שלהם, או פשוט זורמים עם הנורמה? הרבה דברים שהיו מקובלים פעם השתנו. על חלקם אפשר להיעצר היום. אני מקווה שגם הקונצנזוס הזה, שזה בסדר להשאיר תינוק ללא מגע תומך

  139. יובל, תודה על השיתוף ושתמיד יהיה כוח לך ולעדי להפיץ את 'הבשורה' של לאהוב, לחמול את התינוקות יוצאי חלצינו.

  140. יובל ריגשת אותי עם המילים שלך עד דמעות. מסכימה עם כל מילה. לפני כמה שנים עשיתי סטאג' בבית חולים בחדרי לידה וראיתי איך שמייד אחרי הלידה שמים את התינוק בצד ואף אחד לא מתייחס אליו, כולם עסוקים ביולדת וזה יכול לקחת די הרבה זמן. ניגשתי אליו כדי לעשות לו קצת רפלקסולוגיה, אך בעיקר לתת מגע ומילות הרגעה. וזה היה חוזר על עצמו בכל לידה. וכל פעם הרגשתי עד כמה המצב הזה הזוי, שלא אני צריכה להיות שם, שהוא צריך לקבל את המגע הראשוני הזה מאדם קרוב (אמא, אבא, סבא, סבתא...), לשמוע את מילות אהבה והרגעה בקול שלו, להריח את הריח שלו... אוף, ממש מבאס. למרות שהיום יש יותר ויותר מקומות שמתנהלים באופן שונה.
    ואיזה כייף שאופק זכה בהורים שנמצאים איתו ובשבילו מהרגע הראשון. יובל ועדי יקרים המון מזל טוב!

  141. פוסט מדהים. כל כך מסכימה איתך יובל. כל הכבוד שעמדת על שלך והיית שם עד הסוף עם הילד שלך. אני רק שומעת על מה שקורה בבתי יולדות/חולים ובעצם בכל מערכת הבריאות והחינוך - כל גורם ש"נוגע" בילדים... ישר הלביאה יוצאת ממני. מייחלת שעד שיהיו לי ילדים יהיו יותר אלטרנטיבות לטירוף הזה, ואוכל להרחיק אותם כמה שיותר מהסיסטם האטום. בינתיים נשאר לנו לעמוד על שלנו בלי להתפשר. What ever it takes... אני יחד איתך, נדהמת מחוסר ההבנה והרגישות מצד הורים. זה הרי כל כך בסיסי... ואין ספק שאם הייתה מסה קריטית של אנשים שמבינים את מה שאתה אומר, גם המערכת הייתה חייבת להשתנות.

  142. עולם דפוק. פשוט ככה. אני ילדתי רק פעם אחת. הגעתי מלידת בית לבי"ח. למרות הכל, הזירוזים והאילחושים היתה לידה רגילה. ביקשתי שיתנו לי להישאר בחדר התאוששות קצת יותר, כי אחר כך אני הולכת הביתה. בקושי עמדתי על הרגליים אבל כששלחו לי רופאה מהמחלקה לבדוק את התינוקת התעקשתי לקום ולהיות איתה בבדיקה.
    כשהייתי בחדר ההתאוששות הגיע טלפון מבת דודה שלי שילדה באותו מקום חודשיים קודם "טוב מאד שאת הולכת, כל הכבוד" היא אמרה לי. כבר שמעתי איך הפריעו לה עם ההנקה ועם הביות. נכון, היה יותר קל אם הייתי כמה ימים במקום שאפשר לשכב ומישהו אחר יביא לי אוכל, ישטוף כלים וזה. אבל לא היה לי כוח למריבות, רציתי להיות בבית עם ילדה עלי, זה הכל.
    בגלל שנהיר לי לחלוטין שלא כולן יכולות ללכת ככה, שגם מי שמעדיפה בתי חולים, גם מי שיולדת בקיסרי לתינוקות של כולם מגיע יחס חם ואוהב ושגרה של הורים צמודים, אני שמחה לשמוע על כל אחד כמוך שמשגע את המערכת. תהיה בטוח שיש עוד כמוך, רק חבל שכל כך מעט.

  143. לא מכירה אותך אבל מאוד מאוד מזדהה! אחרי שתי הלידות שלי הייתי היחידה בכל המחלקה שהסתובבה עם הבן שלה. בן זוגי היה האבא היחיד שלא הסכים בשום אופן לזוז מהבן שלנו תוך כדי הבדיקות. כל לילה כשישן עליי קיבלתי נזיפות מהאחיות. אף פעם לא הבנתי מה העניין עם הלנוח אחרי לידה-חיכינו ככ הרבה זמן לתינוק, עכשיו בדיוק צריך לנוח?? ועכשיו בדיוק הוא צריך להיות בחדר עמוס תינוקות ונטול מגע אנושי?

  144. אתה יותר מבסדר והעולם יותר ממסובב הוא פשוט הזוי..גם לי נולדה ילדה בקיסרי אחרי שהתחלנו לידה בבית שלא הלכה..אז גם סבלנו את הציניות מהצוות על כך שניסינו לתת משהו אחר לילדתנו..וגם עברתי את כל מה שאתה עברת אחד לאחד וגם עם אותם תהיות בדיוק..למזלי או לצערי יש לי גם ניסיון עם גורמים פליליים וגייסתי את כל האנרגיה הזו לאותם רגעים ופשוט הכרחתי אותם לאפשר לי להיות עם הילדה עליי בחדר פלסטיקים.. עד שאשתי התעוררה אף אחד לא נגע בה למעט ידיי וגופי..ומצאתי את עצמי מחזיק את ילדתי ומנסה להרגיע גם את התינוקות האחרים ששיוועו למגע ונרגעו כשנגעתי בהם והחוסר אונים לנוכח המצב היה קשה..למרות דרישותיהם שאלך בלילה ישנתי על הרצפה ליד אשתי ושמרתי עליהן מכל הפרעה ואף למדתי את הצוות להיכנס בשקט לחדר ולא לצעוק ולהתייחס ליולדות כמו מוצר בחדר ייצור..רווח לי שהגענו הביתה ורווח לצוות של בית חולים שמשוגע כמוני הלך ואפשר להם לחזור ולהיות "נורמלים" שוב..אל תוותר על האמת שלך 🙂

    1. כל הכבוד דודי! גם אני נשארתי עם עדי שני לילות אחרי הלידה כדי לאפשר את זה (ושלושת הילדים האחרים היו בבית עם סבא וסבתא). כל הילדים שלנו נולדו קיסרים, ובכולם נשארתי איתם ועם עדי בלילה. הגדולות נולדו ביפן, והיית צריך לראות את הפנים שלהם כשהודעתי שאני לא הולך לשום מקום... אבות יפנים בקושי באים להגיד מזל טוב 🙂

  145. פוסט נוגע ומצמרר....יובלצ'וק. יש כאלה שאומרים, The way you do anything is the way you do everything....אח"כ מושיבים אותם מחוץ לקופסא מול הטלביזיה/אייפד/אייפון...זו זכות גדולה להיות הורה, אבל זה בא גם עם אחריות מאד גדולה - תודה שפתחת נושא כל כך מהותי ומשמעותי ומקווה שזה יעזור לעוד כמה לעשות את הסוויץ'. חיבוק אוהב ותמשיכו ליהנות מההורות המופלאה שלכם עם כל מה שהיא כוללת בתוכה.

    1. בהחלט פוסט נוגע ומצמרר... זאת טראומה ולא תמיד אנחנו חושבים ומודעים להשלכות שיש על זה להמשך החיים. אני גיליתי רק לאחרונה בגיל ארבעים+ שנשארתי עוד כמה ימים לבד בבית יולדות בעוד אחי התאום הגיע למשקל המיועד ויצא לפני... נטושה 🙂

    2. ואו קודם כל מזל טוב ושינית איזה כייף לתינוק הזה שבחר להיות חלק ממשפחה כזאת שבחר באמא ואבא כאלו , ללא ספק נועד לגדולות, ללא ספק מקבל פיצוי אדיר על משהו. תהנו ממנו , אני מאד מצטערת שוותרתי לעצמי ולא עשיתי את הרביעי

  146. קודם כל כל הכוב על הכתיבה ועל הפוסט. אהבתי!
    אני מודה שהחוויה שלי היתה לגמרי שונה.... יתכן שזה קשור לבית החולים בו ילדתם או לצוות הרפואי שהיה שם באותו זמן.... אני מניחה שהם מקבלים הנחיות מסוימות והם פועלים על-פיהם. הם חייבים את הכללים (הקצת נוקשים ולא תמיד מאוד טבעיים) כדי להצליח להתמודד עם כמות גדולה של יולדות ושל ילודים. אם היו פחות יולדות ותינוקות יתכן והצוות היה יכול לתת יחס אישי אחר ומותאם לכל אחד ואחת.
    אבל יותר מכל אני חושבת שההתחלה הזו בבית החולים עם ההנחיות, ההוראות והעצות של האחיות והרופאים היא זו שמכינה אותך לעולם האמיתי שבחוץ - הרי שכולם תמיד יודעים יותר טוב ממך איך לגדל ולחנך את הילד שלך. לכל הדודות והשכנות תמיד יש עצות שלעיתים נראות יותר כמו הנחיות. בסופו של דבר אנחנו, ההורים, חשים את הילד שלנו הכי טוב, ויודעים יותר מכולם, מה טוב ומה נכון עבורו. כל אחד עם הגישה החינוכית שלו וכל ילד עם האופי האישי שלו. ובסופו של דבר, הנחיות שמנחיות.... גם אני תמיד עשיתי עם הילדים שלי (החל משלב בית החולים כשהם נולדו) מה שאני חשבתי לנכון והקשבתי להוראות הצוות רק כשהרגשתי שאני מתחברת למה שהם אומרים. חוש אימאי? חיבור פיזיולוגי? לא יודעת.... מה זה חשוב? העיקר שכל אחד נותן לילד שלו את מה שהוא רוצה שוא יקבל!

    1. מסכים בהחלט אלאונור. הם עושים עבודה קשה ואחראית, שעות ארוכות ובשכר זעום. ואכן המערכת פשוט לא ערוכה ל״מוזרים״ כמונו שאשכרה רוצים להיות עם הילד שלהם.

      אין לאחיות אפשרות להרים כל ילד שבוכה, וזה גם לא תפקידן לדעתי. אי אפשר לדרוש את זה או לקוות לזה.

      מה שמוזר זה, שבהמשך חייו, שכהתינוק או הילד יבכה, יחבקו אותו (אני מקווה), אבל משום מה בבית החולים זה אחרת...

    2. מסכימה איתך, אני ילדתי בלניאדו ומראש הודעתי שאני בביות מלא, אחרי ניתוח השאירו את הילד איתי ולא הפרידו ביננו, ממני הוא עבר ישר לידיים של בעלי ואז התחלתי גם להניק. על העריסה היה כתוב 'הנקה מלאה, ביות מלא'.. לא הפריעו לי, גם שהיה ביקור רופא לא לקחו אותו אלא הודיעו לי שהרופא מגיע שאבוא עם הילד.
      באמת שזה מאד חשוב איפה יולדים, לי הייתה חוויה מצויינת עם הביות בלניאדו, לא חשבתי לרגע לעזוב את הילד שלי בתינוקיה.
      ולא, זה לא עושה אותי אמא טובה יותר אלא פשוט זו הדרך שלי לגדל אותם.
      ואגב.. כולן במחלקה היו בביות מלא 🙂

  147. עיוני, אתה, אתם - גדולים מהחיים! יישר כח בהמשך המאבקים מול הנורמות העקומות של המערכת!