המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
יום חמישי 29-05: פגישה נוספת עם גרסיאלה הפסיכולוגית, ובערב הבדיקה. דליה אמא של עדי עם הילדים. בחדר ההמתנה באסותא אני עוצם עיניים, ועדי עושה לי דמיון מודרך. לוקחת אותי אל חוף בתאילנד, לטיול במקום שהים נסוג ממנו, בין כל היצורים שחיים להם בקרקעית. וערסל, ושייק קוקוס, ובחורה בביקיני... (מה לא עושים כדי להתגבר על חרדה :). קוראים לי לחדר. אני יושב, עוצם עיניים ומתאמץ להחזיק את התמונה של תאילנד בראש. עדי לידי לוחשת לי באוזן, והטקס תם אחרי זמן קצר בלי סצנות מיותרות מצידי. אני צועד זקוף אל החדר הרדיואקטיבי עם הצינורית בתוך היד שלי. שותה שם את הגלוקוז הרדיואקטיבי ומחכה עם עוד כמה בנות. אחרי כמה דקות אני נרגע לגמרי מהנוכחות של הצינורית ומצליח לפתח איתן שיחה קלילה על סרטן. "איפה שלך? באמת? ומה הם אומרים הסיכויים?". מדהים איזו קירבה נוצרת כשיש עניין משותף :). בטלויזיה תוכנית דוקו על סלב שגוסס מסרטן. כולם מתרעמים שדווקא את זה רואים... לי זה לא מפריע, אבל אני מוצא אחות שמכבה את הטלויזיה.
-
אחרי הבדיקה עדי ואני חוצים אל הג'ירף, יושבים על הבר ואוכלים יחד מנה מצויינת של עוף ואורז. אני מספר לשני ברמנים חמודים שאנחנו חוגגים היום ואולי נרים כוסית, והם מיד ובשימחה מוזגים לנו ולעצמם. לחיים! הם אומרים. מה חוגגים?. "קודם כל את זה שעברתי בקלות את הבדיקה עכשיו, ושותים כדי שהטיפולים יעברו בהצלחה! פשוט גילו לי סרטן לא מזמן... ". המבט שלהם משתנה. הם לא רגילים לחגיגות כאלה. אבל עדי ואני באמת ממש שמחים שעבר כל כך בקלות, עד שאני יכול לאכול אחר כך ולשתות ולחגוג, אז הם מתרככים ומצטרפים.