המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
חמישי 19-06: יוצאים מוקדם, לפגישה עם הרפואה המשלימה של בילינסון. שמים את אלוני (4) על ההסעה, את אופק (שנה וחצי) במשפחתון, ונוסעים. הבנות כבר יילכו לבית הספר לבד מאוחר יותר. הבטן עדיין מציקה לי. כואבת, וכל מה שאני נותן לה, אפילו מים, היא מתרגזת. כאילו מנסה לדחות אותו. כאילו זה עולה חזרה, גרפסים, כאילו תיכף אני מקיא. מנסה את הכדורים האלה שנתנו לי אבל זה עוזר קצת, לפעמים, לא יודע. הנסיעה לא עושה לי טוב.
בבילינסון אנחנו נפגשים לתשאול עם האחות חיבה. מקצועי ויסודי. הרגשה שאנחנו לגמרי בידיים טובות. היא מתייעצת עם ד״ר כספי, רופא ״רגיל״ שגם מומחה באלטרנטיבי. מושלם בשבילי. מחליטים להתחיל בנטורופתיה, דימיון מודרך/רפואה סינית, ולנסות את היוגה. ממש קאנטרי פה. חבל שזה לא מכוסה ע״י שום ביטוח, אז אצטרך לשקול את זה טוב טוב. משם להקרנות, שנמצאות באותה קומה (איזה ניגוד). חדר הקרינה (הם קוראים לו "מאיץ") הוא ענקי, ויש לו דלת בעובי של 60-70 ס"מ. אני מדמיין איזה תופת משתוללת שם בכל החדר הענק הזה אם צריך דלת כל כך ענקית כדי לסגור אותו. אחרי ההקרנה אני מרגיש כאב ראש, כאילו הייתי המון זמן בשמש. נוסעים למתן, לפגוש סוף סוף את אמילי (שניסים אמון יעץ לי לפגוש).
עם אמילי יש לשנינו חיבור מיידי וקסום. אהבה ממבט ראשון. עושים תה, מתיישבים בבקתת עץ מהממת בחצר שלה. אמילי קולעת למטרה, רואה נכון ועמוק. חבל שהיא נוסעת עכשיו לחודש ולא אוכל להמשיך איתה את המסע הזה כרגע.
הערב זה הערב האחרון של פסטיבל האורות בירושליים. היינו בשנה שעברה (עדי עשתה שם עבודת צילום וידאו לקידום של אחד האומנים) והיה מקסים. קבענו גם עם ההורים של עדי שהם יבואו. אני נח, אוסף כוחות. אבל כשמגיעה הנסיעה אני עדיין חלש והבטן מציקה. בכל זאת אנחנו נוסעים. עדי נוהגת (כמו בכל התקופה האחרונה), אני משכיב את הכיסא אחורה ונח. בירושליים פקקים נוראיים. כשאנחנו כבר ממש קרובים לעיר העתיקה נתקעים בתנועה בתוך מנהרה ארוכה להחריד. אני לוקח את אור ואלון, והולכים ברגל החוצה מהמנהרה. כל המנהרה מלאה עשן אגזוזים של מכוניות עומדות. רעיון גרוע. אנחנו מסתובבים קצת בפסטיבל עד שהשאר יחנו ויבואו. מלאנתלפים אנשים שוטפים את רחובות העיר העתיקה, וממש קשה להתקדם (בטח עם אלוני, ועוד הוא על אופניים-בלי-פדאלים). גם אני לא מרגיש הכי טוב. אחרי עוד נצח קטן מצליחים לחבור להורים של עדי. מסתובבים יחד אולי 15 דקות, ומחליטים לחזור... מאוחר, כולם עייפים, צפוף לאללה ולא כיף לנו. יש עוד הליכה של איזה חצי שעה כדי להגיע לאוטו. כשמגיעים אני נשפך באוטו ונרדם.