יום שלישי 20-5, 10:00 בבוקר. רופא אף-אוזן-גרון במכבי חושב שאני צריך להוציא איזה משהו בתוך האף שלי, שאפילו לא מפריע לי. ומה פתאום שאני אפרד מחלקים בגוף שלי ששירתו אותי עד עכשיו, ובכלל לא ברור לי מה אני עושה פה. אני בכלל בעד חיים טבעיים, בלי תרופות ובלי רופאים. הפעם הקודמת שהייתי אצל רופא בגלל בעיה היתה איפה-שהוא כשהייתי בן 10. מרוב בלבול מהמערכת הרפואית התקשרתי לבן-דב, חבר ילדות, שהוא גם רופא, ושאלתי מה לעשות. כמו ילד קטן. הוא אמר לי לבוא לפגוש חבר שלו, דר' הירשהורן מהדסה עין כרם. שיהיה. אמנם אני גר בכפר סבא אבל אסע לירושליים אם זה חבר של בן-דב.

דר' הירשהורן משפריץ לי לאף חומר מרדים שורף ומגעיל, ומכניס לי לאף צינור גומי שבקצה שלו מצלמה. על המסך הענק מולי מופיעה פתאום תמונה ענקית של תוך האף שלי, וחצי שניה מאוחר מדי אני עוצם את העיניים. מבט קצר במערות האף שלי מספיק לו כדי לקרוא לעוד שני רופאים בכירים להתייעצות דחופה. בשלב שבו הוא מכניס שוב את המצלמה אני מתמזג לאיטי עם הכיסא. "הוא כבר לא איתנו" אני שומע אותם אומרים במעורפל, כאילו מרחוק, ומאבד את ההכרה. אחרי כמה שניות או דקות אני מתעורר, והם מחכים לי בסבלנות, לא מתרגשים. אני לוקח שלוק מים, וכמעט נחנק, כשאני מגלה להפתעתי שגם הגרון שלי רדום...

הדוקטור קורא לעדי להיכנס לחדר, ומסביר לי שצריך לעשות ביופסיה. עכשיו. יש שם משהו שהם לא אוהבים, וצריך לדעת מה זה. הוא יודע שזה לא יעבור בקלות, בעיקר בגלל הפחד הגדול שיש לי ממחטים. בשביל זה הוא הכניס את עדי... הוא ממליץ לי להודיע בעבודה שאני לא אגיע היום ולנוח בבית אחר כך. לעזאזל, מה זה השטויות האלה. ב- 12:00 כבר תכננתי להיות בפגישה בעבודה. אני מגמגם, מתדרך את עדי להודיע על ביטולי הפגישות, כולי משותק מפחד מהבדיקה המתקרבת.

הוא מבקש מעדי לצאת, ואני שוכב על הכיסא רועד כולי, עוצם עיניים. מתפלל וזועק בדממה לאלוהי המחטים שירחם עלי. נכנסת לחדר אסיסטנטית, ודיבורים מהירים כמו בפרק של אי-אר, והם דוחפים לי לאף, ומושכים, ושוב. אני צובט את עצמי בצוואר הכי חזק שאני יכול כדי לנסות להעביר את המחשבה למקום אחר, ושואל שוב ושוב אם זהו זה. כשזה נגמר אני מתכרבל בכיסא כמו עובר ומבקש שעדי תבוא, ואז טומן את הראש שלי בחזה שלה ובוכה ובוכה. אין לי מושג איך זה מרגיש לעבור אונס, אבל נראה לי שעבורי זו החוויה הכי קרובה שיכולה להיות. פעמים בודדות בכיתי בחיי הבוגרים. אחרי הרבה זמן מעבירים אותי לשכב בחדר אחר. בסוף אני יכול לעמוד והולך עם עדי אל האוטו. עדי מנסה בעדינות להציע דברים שיעודדו אותי. כשאני מסרב אפילו לקפה היא מבינה את חומרת המצב ומפסיקה להציע... הדרך הביתה עוברת בשקט. פלאשבקים-סיוטים מרעידים אותי מפעם לפעם.