בבוקר כתבתי לראשונה על הבלוג שלי בפייסבוק. עד עכשיו הקרובים לי ידעו על הסרטן והכל, אבל היה ברור שפתאום עוד אנשים יידעו, גם כאלה שלא ממש התקשרתי להגיד להם. אבל לא היה לי מושג איזה גל של תגובות זה יגרור. הכרתי קצת את הכח של הרשת מהפוסט שלי ״מוות לעריסה״ שקיבל אלפי שיתופים (אפילו הזמינו אותי לאורלי וגיא לדבר על זה אבל לא יצא). התגובה היתה מדהימה.

קודם כל הטלפון צלצל, ופבלו, שעבדתי איתו בויקון לפני 14 שנה (!) היה על הקו. בכלל לא היה לו את המספר שלי אבל הוא התקשר דרך וידאו בייקרי :). הוא סיפר לי שחוץ מעיסוקיו ההייטקיים הוא גם יו״ר של עמותת ״מנדלת הלב״, שתומכת בחולי סרטן ומשפחותיהם, ויש להם צוות ענק של מתנדבים שעושים טיפולים ברפואה משלימה. וואו. פייר, לא ידעתי.

ואז חברה יקרה שהיתה קצת עסוקה בשנה האחרונה, ולא סיפרתי לה. אחרי שהתגברה על ההלם שהיא צריכה לקרוא על זה בפייס (טוב, באמת לא פייר) היא ביררה מה היא יכולה לעשות. ואז מבול של טלפונים, הודעות, וואטסאפ, פייסבוק, סקייפ (שיחה מיפן). נראה שכל אמצעי תקשורת שאי פעם היה לי התעורר לחיים. וכולם שואלים, דואגים, אוהבים. וואו. בטח עשיתי משהו טוב בחיים האלה שמגיע לי יחס כזה :). נראה לי שכדאי שאמשיך בזה ואעצים את זה.

ועצות ושיטות והמלצות ועוד ועוד ומטפלים מוכשרים למיניהם. ובעיקר המון המון רצון אמיתי לעזור (נעזוב בצד את הנימוס). ופתאום אני שואל את עצמי: אז מה באמת אפשר לעזור? למה אתה אומר לכולם שאין מה לעזור? אולי באמת אפשר להיעזר? מה אתה ככה? למה הכל על הכתפיים? הכל לבד? תמיד כשקשה אני מעמיס את האלונקה ורץ. אבל לא תמיד זה הדבר הנכון לעשות. לפעמים להסתכל בפרספקטיבה ולהפעיל אנשים אחרים יכול להיות הרבה יותר יעיל. אולי זה זמן טוב ללמוד לבקש עזרה. אבל פייר שאין לי מושג במה. לא נורא, אחשוב על זה וזה יבוא.

בתוך כל זה יש היום יומולדת לאלוני, והוא נורא נורא מתרגש. היומולדת שלו רק בעוד חודש. הקדמנו, כי בעוד חודש זה יהיה קרוב לסוף הטיפולים, והאפקט המצטבר אמור להביא אותי לפספס את עוגת היומולדת שלו... קנינו אתמול בריכה מתנפחת וגזיבו לחצר, ואנחנו יוצאים בבוקר לחצר כדי לנסות אותם. אני לא מרגיש הכי טוב היום. לא ברור. הבטן, חולשה כללית. הדופק עולה בלי סיבה. אז עדי מנפחת את הבריכה ומסדרת את הבית והחצר כשאני נח בעיקר. וואו איך אני לא רגיל לסידור הזה.

כשהבנות מגיעות מבית הספר ואלוני מהגן הם פורצים בזעקות שמחה, ורצים להיכנס לבריכה החדשה שצמחה לה פתאום בחצר. הבנות שוחות בהיקף בעיגולים ונראות כמו כמו yin-yen, יוצרות מערבולת.

אחרי הצהריים מגיעים הילדים מהגן (12 ילדים, גן מיוחד) עם ההורים והאחים. תחושה נורא מוזרה שאני קורא את מבול התגובות והחיזוקים מכל העולם, ונכנסים בדלת כל ההורים מהגן ולא יודעים כלום. מה העניינים, נישוק חיבוק. מוזר. מצד שני, זה לא בדיוק הזמן המתאים לספר להם. או שאולי דווקא כן? אנחנו עושים את היומולדת יחד עם ילד נוסף מהגן, שהתיידדנו עם המשפחה שלו, אבל גם הם לא יודעים. פתאום נכנסת חברה שלהם שהם הזמינו, ומזהה אותי. היא בהלם שזה אני וזה הבית שלי. למדנו יחד בקורס של התפתחות אישית לפני איזה 12 שנה, והיה לנו אז חיבור ממש טוב, היינו חברים. היא אומרת לי ששדים ורוחות, היא חשבה עלי לפני שבוע-שבועיים. ותהתה אם היא עומדת לפגוש אותי, והנה. איזה קטע. קטע. ומה את עושה בחיים? - מטפלת ברפואה משלימה בחולים אונקולוגיים באיכילוב...

איך שכולם עוזבים אני נעלם לחדר השינה ומתרסק לישון. עדי והמשפחה השניה נשארים לקפל ואני משאיר לעדי את ההסברים.