שלישי 1.07: היום כימו. בבוקר אני לוקח סופסוף את כל הפרוביוטיקה ויטמינים תוספים (שעולים הון!!) בתקווה שזה יעזור. דליה אמא של עדי ישנה אצלנו כדי לאפשר לנו אתמול ללכת יחד למסיבת הסיום בבית הספר הדמורטי של הבנות (פייר, תכננו לצאת יחד לנצל זוג כרטיסים שזכיתי בהם ל cinema city VIP, אבל המסיבה ביטלה את הרעיון. אני נזכר שבמסיבה קיבלנו שתי הזמנות מאימהות שם לעשות לנו בייביסיטינג כדי שנצא, או כל דבר אחר. מדהימות. וזה בנוסף לטלפון דומה שקיבלתי מחבר מהעבודה שגר לא רחוק!!!).

אז דליה הכינה לי תערובת של מיני דברים טובים לגוף שאפשר לעשות מהם דייסה - קינואה, דוחן, נבט חיטה ועוד ועוד. היא מתנדבת להכין לי. יחסית לכמה שזה בריא זה טעים, בעיקר עם קצת מייפל אמיתי. הבנות מתחילות היום קייטנות שונות, אז צריך להסיע, ולבדוק התאקלמות. לאור אף פעם לא פשוט במסגרות חדשות, ואנחנו מתרגשים איתה. בא בטיימינג לא משהו החופש הגדול הזה יחד עם הטיפולים... ההורים שלי מגיעים מוקדם ועדי ואני יוצאים לבית החולים. אני עושה היום את בדיקת הדם שתקבע אם אוכל לעשות את הכימו.  בדרך כלל עושים אותה יום לפני כן, אבל ככה זה חוסך לי דקירה וסבל. אחרי הבדיקת דם משאירים כבר את הצינורית לכימו. פחות נורא.

אז נוסעים לבית החולים עוד לפני שבע. אני לוקח כדור לוריוון שאמור להרגיע, ועושה מדיטציה של ניסים אמון בדרך. מגיעים, ואיך שאני נכנס לקומה של הכימו אני מרגיש לא משהו... ועדי מבקשת שיתנו לי לשכב עוד לפני הפרוצדורות הרשמיות. מסכימים ואני ממשיך מדיטציה במיטה, מתרגל נשימות. בשעה 8:00 מגיעה אלי גרסיאלה הפסיכולוגית ומיד אני מרגיש רגוע יותר, מוגן יותר. אני מלא הערכה להשקעה שלה! רפואה ציבורית במיטבה רבותיי! + עשייה מכל הלב ואיכפתיות אין קץ של גרסיאלה. שאפו ענק. היא עושה לי תהליך של דימיון מודרך שבו היא מקפיאה לי את היד. אני מרגיש אותה כבדה ולא כל כך קשורה לגוף. היא מעדכנת אותי שהאחות תתחיל מיד. היא לוקחת אותי אל החוף בתאילנד, ואז האחות מכניסה את המחט. זו אולי הפעם הרגועה ביותר בחיי שמחט נכנסה אלי. כמעט כמעט בשלווה אני מרגיש אותה חודרת אלי. אבל מה לעשות שהיא לא יוצאת מיד, אלא צריך לקחת דם ולשים צינורית ולחזק עם איזולירבנד, ובזמן הזה הפחד עולה ומציק ומכווץ את הבטן ומרעיד את הגוף. בכל זאת, אחרי שזה מסתיים ואני יכול לקפל את היד ולכסות אותה והיא מוגנת, אני מצליח די מהר לשכוח מהנוכחות של הצינורית ונרגע. סה״כ האירוע עבר בהצלחה כבירה.

עדי מצטרפת אלי למיטה ואנחנו צופים באיזה סרט (יש לכל מיטה טלויזיה פרטית עם ערוצים!! שוב כל הכבוד לרפואה הציבורית!). אחר כך אני לוקח אמנד, שמקלה על התופעות לוואי. כשמביאים לנו ארוחת צהריים אני אוכל הכל ועוד חצי סנדוויץ שעדי קנתה בקפיטריה למעלה - שיא עולמי בתקופה האחרונה. והבטן אפילו לא מתרגזת עלי... אולי הפרוביוטיקה הזו עובדת. משהו עובד. אני מרגיש טוב. אחרי זה הקרנות, בדיקה שגרתית אצל האחיות, והביתה. אני מתמלא הערכה לזה שאני מרגיש טוב. כל כך קל לשכוח את זה כשהכל בסדר...

צהריים עם ההורים שלי ששמרו על הילדים, ושוב אני יכול לאכול נורמאלי. איזו הקלה. הלוואי שזה יימשך. עדי לוקחת את הילדים ונוסעת לפגוש את אור (הקייטנה שלה בתל אביב). אני מרגיש טוב וכמעט מתפתה להצטרף, אבל מחליט לקחת באיזי ולא לדחוק בעצמי יותר מדי. יש בכימו גם סטירואידים, אז תחושת הכח הזו יכולה להיות אשליה.

אז מה למדתי היום?  ראיתי הוכחה ניצחת לזה שהמקום היחיד שהפחד חי בו הוא בין שתי האוזניים שלי. אם זה נכון לפחד ממחטים, האם החרדה מהפרנסה יותר מוחשית ממנו? או שאולי גם היא רק עניין של פרספקטיבה? אני מכיר מקרוב אנשים עם בעיות פרנסה הרבה יותר קשות משלי, שלא נותנים לנושא הזה לנהל אותם. אפשר לטעון לגביהם שהם חסרי אחריות, מרחפים או לא ריאליים. אבל שורה תחתונה, בהתנהלות שלהם עם כסף ופרנסה הם הרבה יותר מאושרים ממני. אגב, זה לא דווקא אומר שהם לא עושים כל מה שביכולתם כדי לשפר את המצב. זה רק אומר שאחרי שעשו את זה, הם רגועים ושלווים בעניין ולא דואגים 24-7 כמוני מכל דבר קטן. זו מחשבה שפשוט מנהלת אותי, שואבת כמון זמן ותשומת לב לא שפויה ביום יום שלי. שואבת אנרגיית חיים יקרה. ואני מאמין שההחלטות שאני עושה היו משתפרות בהרבה אם הייתי לוקח את זה פחות ברצינות כזו, ומשקיע בזה כל כך הרבה דאגות. אולי אז היה נשאר לי יותר כח גם לפעול בעניין ולשפר את המצב. הדאגה והפחד הם פשוט שואבי אנרגיה מטורפים וחסרי רחמים. יש אפילו משהו קורבני בלתת לפחד ולדאגה לנהל אותי. מין ״נו מה אני יכול לעשות״ פולני כזה, שבא הכי טוב עם הרמת הידיים למעלה לסימן של חוסר אונים ;). אני כזה קטן ומסכן והחיים כאלה גדולים ומפחידים. ״עשה לך זמן לדאגות״ אמר מישהו, נדמה לי רובין שארמה. אני מאמין שלדאוג חמש דקות ביום זה יותר יעיל מאשר כל היום :). ואם אפשר להעלים גם את החמש דקות ופשוט לשקול את הדברים בלי המעמסה הרגשית המתלווה לדאגה - עוד יותר טוב.

יופי. איך משרישים את זה בחיים שלי? טוב מזמן מצאתי שיטה להטמעת שינויים. אתרגל אותה גם כאן. זה הולך ככה:

1. אני מתבונן בנזק שההתנהגות הנוכחית שלי גורמת לי ולאהובים עלי. ממש מפנים ומרגיש את מלוא העוצמה של הנזק. הנה כאן זה קל: דאגה פוגעת ממשית בסיכויי ההחלמה שלי, ומגדילה משמעותית את הסיכוי שזה יחזור, או משהו גרוע אחר יחליף אותו. יש היום קונצנזוס על זה אפילו ברפואה המערבית. כלומר הדאגה מסכנת את חיי ומגדילה את הסיכוי שהילדים יגדלו בלעדי. מחיר הרבה כבד מדי, אפילו אם נדמה לי שהסיבות לדאגה אמיתיות.
2. אני מתאמן לזהות את ההתנהגות הזו שאני רוצה לשנות כמה שיותר מהר. מן משחק כזה שבו אני ״תופס את עצמי״ עושה את זה שוב. אבל זה חייב לבוא ממקום של משחק ולא ממקום של ביקורת עצמית, כעס, וכל אחד מהתבלינים המעולים האלה. זה חייב לבוא ממקום של הכרה בתהליך, וטפיחה על השכם שזהיתי את ההתנהגות הלא רצויה. הנה עכשיו אני דואג שהפוסט הזה ארוך כאורך הגלות ואף אחד לא יקרא אותו או משהו נוסף שאכתוב, ומיד מזהה ואומר לראש ״Thank you for sharing״, אני פה בשביל לכתוב, לא בשביל לדאוג. ומסמן לי כוכב על זיהוי דאגה.
3. לאט לאט אני מצליח לזהות את ההתנהגות הרצויה יותר ויותר מהר. אם בהתחלה זה יכול לקרות אחרי ימים, ואז אחרי שעות, ואז אחרי דקות, יום אחד זה יקרה - אני מזהה את ההתנהגות באותו רגע שהיא קורית. זו חגיגה גדולה באמת. ולאט לאט מזהים מוקדם יותר ויותר, עד שיום אחד מגיע רגע היסטורי - אני מזהה את זה עוד לפני שזה באמת קורה. ובגלל שעכשיו כבר ברור לי לגמרי מה המחיר שאני משלם בחיים שלי ושל האהובים עלי על ההתנהגות הזו, השינוי קורה. זה פשוט עובד, אם מתמידים ונותנים לזה זמן. ולפעמים זה גם קורה מהר.

עכשיו, למשל, עבורי, אני לא מתעסק בדאגה של כסף בכלל. בלי נימוק. רק מתוך זה שאני הבנתי והפנמתי ברמה העמוקה ביותר את המחיר. היא פשוט נעלמה. דאגה של שנים. זה לא אומר שלא נצטרך למכור את הבית באיזה שהוא שלב. זה לא אומר שלא אצטרך עוד הלוואה בחודש-חודשיים הקרובים. זה רק אומר שאני לא דואג בגלל זה יותר. אפילו לא רגע. טוב, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה להפסיק לדאוג. זה לא מצחיק יותר...