רביעי 02-07: עדי קוראת את הפוסט שכתבתי אתמול, ובעדינות מציעה פידבק. "אתה כותב מאוד יפה. אבל אני יודעת שבכל האירועים שכתבת עליהם הרגשת הרבה יותר מזה. איפה זה?". אנחנו צוללים יחד אל הרגעים, ומעלים מתוכם את הרגשות. נראה לי שמרוב להיטות לצאת למסע שלי וחיפוש מורה שיכוון אותי, שכחתי להיעזר בנשמה התאומה שלי, שמכירה אותי הכי טוב בעולם, עדי. כמו האלכימאי, רצתי בכל מקום לחפש לי מורה ושכחתי שיש לי מורה בבית...

חבר אוסף אותי מוקדם כדי להעיד עבורו באיזה משפט מטופש. אני פשוט לא מאמין שהם לא הצליחו להגיע לפשרה בינהם. סכסוך על שכר של חצי שנה שלא שולם. בשביל זה הולכים לבית המשפט?? זה רק הקיבעון והכבוד וה"לא לצאת פראייר" שמסוגלים לדבר כל כך פעוט להתנפח. אני תוהה איך יהיה פעם שלום, אם ביננו לבין עצמנו, דברים של מה בכך, אנחנו לא מסוגלים להסתדר, להגיע להבנה. קורא פוסט מאלף של בחורה ערבייה על רצח הנער הפלסטיני. שוקל אם לשתף או לא בפייס, ומה יחשבו וזה, ומחליט לשתף. הפוסט המקורי שלה כאן. מבית המשפט מונית לבית החולים להקרנה, ואחר כך פגישה עם גיל מהרפואה המשלימה שלהם.

אני מספר לגיל שאני מרגיש תקוע במסע שלי. שאני מחפש את המפלצת להילחם בה אבל היא מתחבאת. שאני מבולבל בין כל השיטות והאפשרויות והמטפלים ומה לעזאזל לעשות קודם??. לקרוא ספר או ללכת למטפל מבין מיליון השיטות שאני שוקל (ושוב קופץ לו נושא ה- $$ כמובן), מדיטציה, ספורט, תזונה... ואני כל כך עייף בזמן האחרון שאני ישן המון וגם ככה אין לי המון זמן לעשות את כל זה. ואני בלחץ שאולי תיכף אני אבריא ולא התקדמתי במסע שלי ומה יהיה. וכן, אני יודע שכל זה לא מקדם אותי...

גיל מסתכל עלי, נראה משועשע, ומסביר לי שאני מנסה לנהל את החיפוש בעזרת השכל. והרי זה חיפוש מסוג אחר. שלא יעזור לי להאיץ ולהלחיץ ולהילחץ. הדרך היחידה שזה יבוא זה אם אצליח להירגע בתוך זה, לתת פעם אחת לרגש לנהל אותי. לזרום עם זה ולהרגיש מה טוב לי ולעשות את זה. "אתה מנסה לעלות למקום של העגלון, לנהוג את העגלה ולהרביץ לסוסים". הוא אומר. - ואללה. במקום ליהנות מהדרך. כשהייתי קטן היתה לי בחדר גלוית פרסומת לסוזוקי שרואים בה רוכב על אופנוע כבד שמשכיב אותו הצידה, וכתוב "לא משנה לאן אתה רוצה להגיע, העיקר שתיהנה מהדרך". תמיד ראיתי בזה משמעות גדולה. אז הנה, שכחתי ליהנות מהדרך. ונזכרתי. תודה גיל. אני נשכב על מיטת הטיפולים והוא מתרגל איתי טכניקה של נשימות, ואז עושה דימיון מודרך. באיזה שהוא שלב אני מאבד אותו ונרדם-הוזה רואה כל מיני דברים עוצמתיים, אבל כשאני קם אני לא זוכר הרבה חוץ מזה שכנראה הייתי על הר באיזה מקדש כנראה.

עדי ואביבי ואלוני אוספים אותי, ואנחנו נוסעים לאכול במסעדת קינג-ג'ורג'. שתי ארוחות מספיקות לכולנו, בטח עם המעט שאני אוכל עכשיו. עוד לא הבנתי אם כשהבטן כואבת לי היא רוצה שלא אוכל בכלל, או שאולי היא רעבה וצריך לתת לה משהו קטן. אני מרגיש לא משהו והולך לישון מיד כשמגיעים הביתה (כמו בכל יום כמעט. אני מתעייף ממש מהר עכשיו).

מה למדתי היום: אני צריך להירגע ולבטוח בדרך שתוביל אותי. המסע שלי לא יסתיים כשאחלים. הוא יסתיים רק כשלא אהיה כאן יותר (בעוד חמישים שנה כמובן :). אין לאן להגיע, אין מה להילחץ. זה לא פרוייקט עם לוחות-זמנים. אסור לדחוק בקסמים לקרות. כמו שאמר מקס בנסיכה הקסומה:
"Don't rush me sonny. You rush a miracle man , you get rotten miracles".
או כמו שמסכם את זה הכי טוב הכיתוב באותיות הזהב על הכריכה של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה: No Panic