29. גידול, חצי גידול

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

מחפשים משקה במקום מיםשישי 04-07: קם מוקדם עם כאב ראש נוראי. כל החיים אני שותה רק מים, אבל עכשיו שום מים לא טעימים לי, ולא שתיתי מספיק אתמול. להכל יש טעם לוואי כזה, בדיוק כמו שאמרו שיהיה. חייב למצוא משהו שיהיה לי טעים לשתות. חבר מגיע אלי כדי לרוץ. קפה בשבילו ותה בשבילי. אני מתפתה לטעום עוגיה ומיד מתחרט על זה. הבטן זועמת. מאתמול בבוקר לא אכלתי. לא יכול להכניס כלום. ברור לי שכדאי לי מאוד להתחיל לאכול בקרוב. הייתי אתמול אצל הרופא סוף סוף, והוא אמר שהגידול מגיב טוב לטיפול. שבערך חצי ממנו כבר נעלם. האמת, קיויתי לשמוע שכולו נעלם ואפשר לקצר את הטיפול. אבל לא באמת חשבתי שזה מה שיהיה.

יוצאים להליכה מוקדם, אני עם הכובע וקרם הגנה. אנחנו מדברים על ביטוי רגשות וחופש. הוא ממליץ לי לקרוא את ״הצעקה הראשונית״ ולתרגל את זה. להציף את הרגשות הכלואים, להגיע אל האירועים בילדות שלי שבהם כאב לי מדי, עד כדי שהמח מנתק מגע מאותו אירוע. סוגר אותו. המקומות האלה מגנים עלינו, אבל גם סוגרים את הגישה לרגש העמוק. שלא ניפגע. שלא יכאב.

אני משתף אותו בחשש שלי שאם אשתחרר מכל ה״צריך״ למיניהם, אולי לא ארצה לעבוד במשרד, ומאיפה תבוא הפרנסה וכל זה. הוא מזכיר לי שיחה שהיתה לנו, שבה יעצתי לו קודם כל לעשות את הדבר הנכון עבורו, בלי לתת לפחדים כאלה לעצור אותו. טוב, יותר קל להגיד למישהו אחר מה לעשות, לא ככה?...

אולי אם לא אשא את כל העולם על הכתפיים, הוא פשוט יתחיל להסתדר בעצמו יותר טוב? אני כבר רואה דוגמא חיה לזה עם מה שקורה בבית. שיחררתי לגמרי שליטה על מה שקורה בבית. מי הולכים לאיזה קיטנה, איך הם מגיעים לשם, ועוד מיליון עניינים שתמיד היה נדמה לי שאם אני לא אארגן אותם הם יתפרקו. ועכשיו אני מרוכז בעיקר בלנוח ולהבריא, והפלא ופלא הכל מתנהל מצויין. כמובן תודות לזה שעדי מנהלת את הכל ביד רמה. אבל מעניין, כמה מתוך המאמץ שהשקעתי קודם בכלל היה הכרחי? אולי כל כך התרגלתי לסטטוס שאני נמצא בו, שאני משקיע את כל המאמץ כדי לשמר אותו. הבית שלנו, בית הספר הדמוקרטי, משפחתון יקר. ואני בכלל רוצה לגור שנה בתאילנד על החוף, לראות את הילדים רצים ערומים, ללמד אותם בעצמי מה שהם צריכים לחיים. לשתות שייק פירות. או בהודו, או אפריקה. מה אני צריך את כל החפצים האלה, כרטיסי האשראי, ערימות התשלומים? בונגלו ממוזג על החוף ואני מאושר. או קראוון. אנחנו עוד נעשה את זה. זה ברור לי לגמרי. זה לא חלום, זו תוכנית. אבל למה לא עכשיו? למה לא אחרי שהסרטן הזה עוזב אותי? ושוב עולה הפחד מה יהיה אם אעז... אני מניח שאם הייתי מתרכז בלעשות מה שנכון לי ולהיות מאושר, כולם סביבי גם היו מאושרים יותר.