שבת 05-07: אתמול פרסמתי את הפוסט, והראיתי אותו לעדי לפני הפרסום. עדי התפוצצה מיד. לקח לי את כל השבת כדי להבין מה הבעיה. ניגשתי למסע הזה שלי עם חרב שלופה, מוכן לכל דבר, בהחלטה ללכת עד הסוף ולעשות מה שצריך. אבל כל כך הייתי עסוק בזה, שהתעלמתי קצת ממה שקורה מסביב. עם עדי, עם הילדים. הייתי כמו אורח בבית, מנותק. נתתי להכל להתנהל מעצמו (שזה אולי טוב), אבל לקחתי את זה לקיצוניות. מין סגפנות כזו, הסתגרות. וזה לא יכול לעבוד ככה. בטח לא בבית שאני חלק כל כך חשוב בו. אולי אם הייתי מסוג האבות שחוזרים מהעבודה ונזרקים על הספה לנוח (שמעתי שיש דברים כאלה) זה יכול היה לעבוד. אבל אני הכי רחוק מזה שיש. כל החיים, למרות העבודה בהייטק ומוסכמות מסויימות, דאגתי להיות בבית לפני 19:00, להכין לילדים ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה או זמן איכות עם הבנות. המון פעמים מיד כשהגעתי מהעבודה עדי הלכה לנוח וטיפלתי לבד בכולם. כשכולם ישנו הערתי את עדי כדי שנהיה קצת ביחד.

ופתאום, יום בהיר אחד, אני לא נוקף אצבע. ולא מדובר בזמן שאני מרגיש לא טוב, או ישן או נח. זה הכל סבבה. אבל גם בזמנים שיש לי כח ואני מרגיש יופי אני לא מעורב. זה כבר ממש מוזר בנוף של הבית שלנו. בעיקר אני חושב שזה גרם לעדי להרגיש הכי לבד בעולם. שהשותף והחבר הכי טוב שלה נעלם פתאום. יותר גרוע מנעלם. נמצא ולא נמצא. וזה אפילו לא שהיא צריכה עזרה בדברים. זה הריחוק הזה שגזרתי על עצמי כדי כביכול להתרכז במסע. הלכתי לקצה. נתתי לראש לנהל את העניין במקום לזרום ולראות מה ייצא מזה ולאן אגיע. נלחצתי וחשבתי שיש לי זמן מוגבל, ומשימה לבצע, הר לכבוש... ולא הבנתי שזה מסע בלי סוף. שהדרך היחידה היא לתת לזרם לקחת אותי.

יש סיפור שאני מאוד אוהב: יום אחד בודהא ישב והתבונן בבריכה, שמפל אדיר נשפך אליה בשצף קצף. פתאום ראה איש זקן נכנס לשחות בבריכה, ומתקרב למפל. צעק אליו בודהא שייזהר, המפל חזק ויטביע אותו אם יתקרב עוד. הזקן לא שמע כמובן בגלל הרעש האיום של המים הנופלים. מיד אחר כך התקרב הזקן יותר מדי והמפל הטביע אותו. ישב בודהא שעה ארוכה וקונן על הזקן. פתאום צץ הזקן בבריכה, ושחה לו להנאתו החוצה. רץ אליו בודהא ושאל אותו: איך נשארת בחיים? איך לא טבעת במפל? אמר לו הזקן: אה, פשוט נתתי לו לקחת אותי למטה, ובגלל שלא נאבקתי בו, יצאתי מצידו השני. (זה מה שאני זוכר מהסיפור. לא הנוסח המקורי).

בדיוק כמו שגיל אמר לי, אני חייב להרפות את האחיזה של השכל ולתת לרגש להוביל אותי. יופי. איך לעזאזל עושים את זה?... מה שבטוח, אין מצב שאני מתנתק עכשיו מהבית, ממה שקורה. זה בסדר לעשות פחות, לנוח כמה שצריך. זה בכלל לא משנה כמה אעשה. בדיוק כמה שיתאים ויזרום. אבל לא לקפוץ לקיצוניות, בלי החלטות שכליות דרסטיות. המחשבה הראשונה שעולה היא חרטה. שהשארתי את עדי ככה לבד עם כל ההתמודדות הזו. אבל תכלס, לא נראה לי שזה יכול היה להיות אחרת. גם זה חלק מהדרך. וכל הכבוד לי שעצרתי לבדוק, לתקן כיוון. כמו שניסים אמון אומר - הכל בסדר :).