שני 07-07: זהו. התייאשתי סופית מלאכול. מחר נלך לקנות את האבקות האלה ואתחיל לשתות את התזונה שאני צריך. ביקרתי היום אצל דר׳ ויין במרפאת כאב. נתן לי כדור שמטפלים בעזרתו בחולים פסיכיאטרים, אבל גם התגלה שמאוד עוזר לבחילות. וגם סטרואידים שאני כבר יודע שעוזרים (נותנים לי אותם עם הכימו, ואז אני מרגיש טוב). אז עכשיו גם סטרואידים בכדורים. וגם קנאביס בטיפות, שאולי יעזור. לקחתי כדור אחד מהפסיכיאטרים אבל זה לא עזר. נראה בהמשך השבוע מה יעשו הסטרואידים. לקנאביס ייקח שבועיים להגיע. עד אז אלוהים גדול. בינתיים יש לי כל הזמן בחילה וכל דבר מוצק שאני שם בפה עושה לי לא טוב. נראה לי שאתחיל לשתות את התזונה שאני צריך עד שזה יסתדר. מרגיש חסר אנרגיה. מרוקן.

אני שוכב לי על הספה בחוץ ועדי מלטפת לי את הראש, ופתאום אופק (שנה וחצי) בא ומצטרף אליה ומלטף כל כך בעדינות... מדהים. איזה פלא הילד הזה. אני חושב הרבה פעמים איזה מזל שהסרטן בחר אותי ולא את אחד מהילדים או עדי.

מתקשרת האישה שפגשתי בבית חולים לפני שבועיים שהיתה איתי ב pet-CT והחלפנו טלפונים. היה לה פעם סרטן בשד, ועכשיו הוא פרץ שוב, בריאות ובכבד, עם גרורות... בודקים עכשיו אם היא יכולה להשתתף בניסוי של תרופה חדשה. השלב הזה שבו אין מה להפסיד ומנסים עליך תרופה חדשה נשמע מפחיד ממש. פתאום הרחמים העצמיים שלי נראים לי כל כך פתטיים. אוי אוי אוי, כואב לי פה וכואב לי שם. וממש לא נוח לי הטיפולים האלה שיש להם סיכויי הצלחה גבוהים. פרופורציות. היא מזכירה לי גם שאני צריך להיות אקטיבי, ולא לרבוץ יותר מדי. הסרטן אוהב אנשים שרובצים. אז מה נכון? להקשיב לגוף ולנוח כמה שאני צריך? להיות אקטיבי גם אם זה לא בא טוב?