בזמן האחרון יום שלישי בא לי לא משהו, כי זה היום של הכימותרפיה. ומילא שמפוצצים לי את הגוף ברעלים קוטלי-תאים ותרופות-נגד וסטרואידים, הכי גרוע שזה בזריקה. אז גם הבוקר הגיעה גרסיאלה הפסיכולוגית בשמונה בבוקר (!!) למיטה שלי באשפוז-יום,ועשתה לי דימיון מודרך שמקפיא את היד, ושלחה אותי לחוף שלי בתאילנד שאליו אני בורח בדימיון כשצריך מפלט. עבר בסדר גמור. יחסית. לא נראה לי שאני ומחטים נהיה אי פעם חברים טובים כמו שניבאו כמה וכמה, אבל לפחות לא יסובב לי משהו במוח כל פעם.

המון שואלים אותנו מה אפשר לעזור. האמת אנחנו פשוט לא יודעים. כל כך רגילים להסתדר לבד, לקחת את הכל על הכתפיים... עד שאנחנו לא יודעים לבקש עזרה. חיינו שלוש שנים ביפן, וילדנו שם שתי בנות, ולא היתה חסרה לנו עזרה. ללידה הראשונה הגיעה אמנם אמא של עדי, ואבא שלי הגיע לשניה. אבל לא היה חסר לנו שאין את זה ביומיום. להיפך. היה מין חופש כזה לגור שם. בלי עצות, בלי אירועים משפחתיים (פתאום יש זמן לטייל בסופש). אף אחד לא מכתיב לך את הלוז. וים של דברים מרתקים ומדהימים לראות, לחוות, להריח לטעום לשמוע. בכל מקום יש הפתעה, יש משהו מיוחד. אה, ואין דאגות כלכליות. רק משתדלים לחסוך קצת לאחר כך. הרבה פעמים אנחנו שואלים למה חזרנו בכלל. שאלה טובה.

אז הקרובים מציעים עזרה במה שהם יכולים. ההורים שלי פירגנו לנו עוזרת שתנקה את הבית כל שבוע, וגם מתייצבים פה כל יום שלישי מוקדם בבוקר כדי לשלוח את הילדים למסגרות, ולאסוף אותם ולהאכיל אותם בסביבות 13:00. ודליה אמא של עדי מגיעה אלינו (באוטובוסים!!) כל מתי שאנחנו צריכים - בדיקה אחרי הצהריים, פגישה עם רופא, או סתם אם בא לנו לצאת. אחותי ״אימצה״ את אור, שישנה אצלם כי הקייטנה שלה רחוקה מכאן אבל קרובה אליה. , ובהמשך אביבי תצטרף אל אור ויילכו למחזור השני של הקייטנה, שגם אותו אחותי פירגנה לנו... אז כבר שבועיים שבקושי ראינו את אור. מוזר נורא. פתאום בית עם שלושה ילדים מרגיש ריק... וגם רונה המטפלת של אופק, שקראה את הבלוג והזמינה אותנו לקייטנה שהיא עושה באוגוסט באהבה... ומה אבקש לך עוד?...

מגיעים הביתה ואני רץ למעלה סוגר את דלת השירותים ומקיא. נשכב לנוח, מתעורר ומקיא שוב. בקושי יש מה. מים בעיקר, וגם בקושי. מצליח לא להקיא רק כשאני שוכב אז אני נשאר לשכב המון זמן, נרדם ומתעורר חליפות. כשאני קם יש אצלנו משפחה של חברים טובים עם הילדה שלהם. אני מרגיש רע כל כך שאני נשפך שם על הספה ולא זז. בודק מרחק למקום הקרוב שאפשר להקיא בו. מדברים קצת (גם דיבור מעייף אותי... לאן הגענו), והם מעמידים ארוחת ערב לתפארת. הכל נראה כל כך טעים, אבל אני ממש על הקצה ולא בא לי שהילדים יראו אותי מקיא. מספיק שאני נראה כמו צל של עצמי גם ככה. אני ממש מקווה שמחר יהיה יום חדש, ושכדורי הסטרואידים שנתנו לי היום יעזרו. לא כיף...