34. אזעקה, ופרץ בלתי נשלט של אקטואליה

המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...

רוצה לקרוא מהתחלה? הפרק הראשון:  1. רקע, הקדמה וזה.

רביעי 09-07: היתה אתמול בלילה אזעקה אצלנו בכפר סבא. הילדים ישנו. עד שהתלבטנו מה לעשות היא נגמרה. אמרו אזעקת שווא. אבל אחר כך היו פתאום שני בומים איפה שהוא. ממש לא ברור לי הקטע הזה של ההבלגה. כשיורים עליך אתה משיב אש, לא ככה? למקור הירי. ואם מקור הירי הוא לב עזה, אז מפזרים פלאיירים שמודיעים לתושבים להתפנות, ואז מיישרים את השטח. נראה כמה פופולארי יהיה אז החמאס שליט עזה.

ומהצד השני - זכותם לחיות במדינה משלהם, ולא תחת כיבוש. זכותם לנהל את חייהם. אבל זה לא מוריד מזכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על עצמה. אני מנסה לתאר לי מה היה קורה אם ממקסיקו, מלב עיר, היו יורים על לוס אנג׳לס... מעניין איזה איפוק היה הצבא האמריקאי נוקט אז, וכמה זמן זה היה נמשך. ניחוש שלי - ממש קצר.

זה מדהים איזה כבוד כולם נותנים לשוטר אמריקאי. כל מי שהיה יותר מיומיים בארהב יודע שאם שוטר אמריקאי עוצר את הרכב שלך, אתה עונה תשובות קצרות, עינייניות, ורק על מה שהוא שאל. כל דבר אחר יכול בקלות להסתיים בתחנת המשטרה... כמה זה שונה מהזלזול שנהוג פה בשוטרים. מהצעקות שאנשים מרגישים בנוח לצעוק על שוטרים. מקללות והשפלות שהן מנת חלקם של שוטרים. נדמה שכל זב חוטם במדינה ומחוצה לה הוא בעל הבית יותר מאותם אוכפי חוק וסדר. ואותם סרטי וידאו מזעזעים שבהם ילדים מקניטים חיילים, מקללים אותם ומתגרים בהם בכוונה, בעוד מישהו מצלם מהצד לראות אם החייל יישבר. והוא לא. הוראות זה הוראות. עדיין לא סיכנו את חייו...

אני זוכר עוד מהסדיר, שהיינו בעזה ומולנו חבורת צעירים שזורקים עלינו אבנים. עומדת חבורת חיילים חמושים, והם זורקים עלינו אבנים. ויודעים שלא יקרה להם כלום. מעניין אם קרה פעם שמישהו זרק אבן (או כל דבר אחר) בגלוי, באמצע הרחוב, על חייל אמריקאי, והלך אחר כך הביתה על הרגליים שלו. אני זוכר את חוסר האונים. אסור להגיב. אלה ההוראות.

ואפילו אז בתור נער בן 20, לא הבנתי מה בכלל אנחנו עושים שם ולמה שלא תהיה להם מדינה. פייר, עד היום אני לא מבין אבל לא ניכנס לזה. אבל זה לא אומר שאפשר להפקיר את החיילים עם הוראות מגומגמות. אגב, זה נכון באותה מידה בעיני גם לטיפול בהפרות סדר של קיצונים שרצים ברחובות לעשות לינץ׳ בערבים, או לגבי החרדים, או כל אחד אחר שחושב שהוא יכול לקחת את החוק בידיים.זה בכלל לא משנה.

אני משוכנע שאם אחינו הפלסטינאים היו משקיעים את זמנם בבניית מערכת חינוך ובתי ציבור ופיתוח התיירות (החופים בעזה מדהימים!!) במקום בחפירת מנהרות תופת, ובחינוך ילדיהם ליזמות וחלוציות במקום חינוך לשינאה וקיפוח, עזה יכלה עכשיו להיות פינת חמד.

מי שמכיר את הסרט המעולה (!) "כנופיות ניו יורק" יודע איך נראתה ניו יורק בשנת 1846 (לפי סקורסזה כמובן):

WIKI - ג'וליאני כראש העיר ניו יורק: "תחת הנהגתו את העיר, ירדו מעשי הפשיעה הכללית ב-57%, מקרי הרצח ב-65% והעיר אף הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית. במלחמתו בפשע, הסתמך ג'וליאני על תאוריית החלונות השבורים. יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות ה"אפס סובלנות" האגרסיבית שלו... ". אז זה אמנם היה איזה 140 שנה אחרי זמנו של הסרט, ויש המון ביקורת ומתנגדים וזה, אבל הפואנטה ברורה. אפס סובלנות לאלימות.

ובמעבר חד - שתיתי אתמול פחית של ״אנשור״ שזה כל התזונה שהגוף צריך. דרש מאמץ אבל הצלחתי לשמור את זה בפנים. בבוקר הגיע חבר ועשינו הליכה (בניגוד לריצות ארוכות ארוכות שבדרך כלל היינו עושים). אפילו זה גמר אותי. לקחתי בבוקר את הסטרואידים החדשים שרשמו לי, ובהמשך היום התחושה הכללית השתפרה. ניסיתי אפילו קנאביס בטיפות (כשיש חברים לא צריך לחכות שבועיים שהספק יתקשר אליך :), אבל אפילו זה לא עזר לי לאכול. נעלה את המינון מחר ונראה. אחותי היתה פה עם הילדים אחהצ והיה ממש כיף. אפילו לא ישנתי היום בצהריים, שזה חריג מאוד בזמן האחרון. סימן טוב. אני משתדל לדחוף את עצמי קצת יותר לכיוון של עשייה, במקום רביצה כל פעם שלא נוח לי. נראה לי שזה עושה לי הרבה יותר טוב. בסוף נמצא את האיזון. פעם. בסוף גם יהיה שלום. אולי.