חמישי 10-07: אתמול פתאום נהייתה לי קרחת קטנה מאחורי הראש. הבטיחו שיהיה דילול אז הנה זה בא. אז עדי סיפרה אותי קצר שלא יהיה כל כך בולט. חוצמזה הגיע הזמן ממילא כבר נראיתי פרא. אפילו התגלחתי. פתאום אני קולט שהשבוע בקושי אכלתי. כל פעם שניסיתי להכניס משהו זה עשה לי בחילה, אז די הפסקתי. המעקב אצל האחיות מראה שירדתי הרבה במשקל, וגם זה שיצאתי מההקרנה היום בכלל בלי ריבועים על הפנים מראה שהתכווצתי. לא טוב בכלל. מה שמבעס בכל העניין זה שאפילו שירדתי איזה 5 קילו, הבטן הקטנטונת שלי לא זזה מילימטר. נראה שגם אם הייתי מוריד עוד 5 (שאז היו מאשפזים אותי) זה לא היה מזיז לה. שיהיה. אני בן 42 מותר לי בטן קטנטונת לא?

אז עדי ואני נפגשנו היום עם הדיאטנית כדי לבנות לי תפריט שמבוסס על שייקים ואבקות מעשירות למיניהן. מתברר שצריך המון מזון כדי לספק את הגוף שלי. זה נשמע לי פתאום כל כך קשה להכניס את כל זה... כמעט כל מה שאני מכניס חוץ ממים עושה לי בחילה והרגשה לא טובה. אבל זה לגמרי מה שאני הולך לעשות, כי האלטרנטיבה לא קורצת לי בכלל. כנראה שאי אפשר להתפנק עם בא לי לא בא לי במצב הזה. זה גם מחליש אותי ועושה אותי פגיע יותר למחלות וגם פוגע בהצלחה של הטיפול. אני כל כך לא רגיל להכריח את הגוף שלי לפעול בניגוד לרצונו...

אפרופו אלטרנטיבה התקשר אלי היום גיל מהרפואה המשלימה כדי לשמוע איך אני, והוא ישלח לי הנחיות איך לעשות שייקים שהם גם בריאים. למשל לשים ממרח שקדיה בשייק נשמע לי טוב! מחליט לעשות ניסוי קטן. מנסה ללעוס שתי חמוציות, ואפילו הלעיסה כמעט גורמת לי להקיא.. טוב הבנתי את הרמז. עובר לנוזלים. אה כן, הייתי היום אצל הרופא והוא אמר שהגידול ממשיך להתכווץ. נשאר איזה רבע ממנו. אבל שבגלל שאני אשכנזי הוא מתכווץ לאט יותר. אם הייתי יוצא צפון אפריקה או סיני אז הוא בטח היה כמעט נעלם עד עכשיו. גידול גיזעני... אה, ואם הוא לא ייעלם עוד שלושה שבועות אז נעשה עוד שלושה סבבים (holy fuck!!). טוב אנחנו באופטימיות נכון?

מרגיש מאוד לא רוחני, מאוד לא במסע. לא מוצא זמן וכוח לקרוא, בלי מורה שיראה לי את הדרך. אבל אולי דווקא זה, אולי שחרור השליטה המדומה במסע הזה, זו הדרך... לקבל כל יום בשביל מה שהוא, בלי לשפוט את עצמי אם התקדמתי או לא, בלי לדחוף ובלי למשוך. פשוט להיות. יש ספר נפלא שקראתי בטיול הגדול לפני איזה 20 שנה ״הטאו של פו״. אפילו הקראתי ממנו לעדי כשנפגשנו לראשונה בנפאל :). אקנה אותו. ממש בא לי לקרוא אותו. הפשטות הזו של פו, קבלת הדברים כמו שהם, תמיד קסמו לי.

עדי חוזרת לבית החולים לאסוף אותי אחרי שאספה את הילדים ונוסעים הביתה. אני מרגיש לא טוב, נח באוטו. ולא טוב לי. נראה לי שהבטן פשוט רעבה ממש ובגלל זה היא כואבת. אבל אין תיאבון. אני כבר ממש רוצה להגיע הביתה לשתות איזה שייק לראות אם זה ירגיע. בדרך אביבי מתלוננת על איזו ילדה שהציקה לה ועדי מנסה להראות לה שגם היא עושה את זה לפעמים. מיד עולה בי ביקורתיות ואני אומר לעדי בכעס שזה לא משנה אם אביבי גם כן עושה את זה או לא, אלא צריך להתייחס למה שקרה. מגיעים הביתה ועדי כועסת עלי. מכינה לעצמה בהפגנתיות משהו לאכול במקום לדאוג לי. אני חצי גוסס ומלא רחמים עצמיים מכין לי שייק משקית של אבקה, מוסיף טחינה גולמית וחלבה. כשזה כמעט מוכן עדי מסננת לעברי אם אני צריך עזרה. יופי. כבר כמעט סיימתי ממילא. אני מצליח לגייס את מעט התבונה שעוד מרחפת לה בין הרחמים העצמיים לביקורת, ואומר לעדי שאני מצטער על מה שאמרתי לה קודם עם אביבי. אין לה מושג על מה אני מדבר בכלל. בום התפוצצה הבועה שניפחתי. היא לא כועסת ולא כלום. פשוט היתה רעבה אז הכינה לה משהו קטן לאכול. כמו פו הדב. ולא היה לה מושג על כל הדרמה שהתחוללה לי בראש. ואין ספק שאם הייתי מבקש ממנה להכין לי שייק והולך לשכב, היתה עושה את זה דבר ראשון, ומשקיעה בו את הנשמה שייצא טעים ומזין. פשוט חשבה שאני לא רעב. לפעמים אני ממש לא מסוגל להכיל את כל המזל הטוב שיש לי בחיים שהפגיש אותי עם השותפה הטובה ביותר שיכולתי לבקש. לא. גם בחלומות הפרועים ביותר שלי לא יכולתי להמציא אותה. כמו בפרסומת המעולה (!!) של רד ובר רפאלי:

דוחף את השייק בקושי, ומיד הוא מפיל אותי לשכב. רואה עם אביבי את ״ווילו והנסיכה״ (מקסים!!), ואחר כך קורא את ניסים אמון ״חכמת המזרח״, ומשתף כמה דפים עם חברים שנראה לי שיאהבו את זה. שימו לב למשפט השלישי:
"בגוף, גידול חריג נחשב סוג של מחלה" (אגב, מחקרים מראים שכנראה שיש לנו במהלך החיים הרבה גידולים, אפילו ממאירים, ורובם נעלמם מאליהם. יכול להיות שהקרקס שאנחנו עושים מאלה שאנחנו במקרה מאתרים קצת מוגזם...)