שישי 11-07: אז אתמול אחרי ששתיתי את השייק ההוא הבטן כאבה לי מאוד והמון זמן. נחתי, קראתי, ניסיתי לישון. מתקשרת חברה טובה ושואלת אם אפשר לבוא לבקר (שעה נסיעה ממנה אלי). לוקח שתי טיפות שמן קנאביס מסוג אחר מהפעם הקודמת, וקובע איתה לעוד שעתיים. עדי מסיימת להשכיב את כולם והיא מתמוטטת למיטה עם הבגדים ואני מחבק אותה חזק...

זמן קצר אחר כך היא מגיעה, ומדברים שעות לתוך הלילה. על ייעוד, הגשמה עצמית. אני מאמין שהייעוד שלי הוא לשתף עם אחרים שיעורים שלמדתי בחיים. על אהבה, זוגיות, מיניות, הורות, יחסים, מודעות עצמית ועוד ועוד. אני מעלה שוב את החשש שאם אתמקד בייעוד שלי ואעסוק רק בו לא אצליח להתפרנס ממנו. היא מספרת לי סיפור יפה על מלחין מפורסם, שעבד למחייתו כנהג מונית. ודווקא העובדה שלא התפרנס מהייעוד שלו איפשרה לו לעשות את זה בלי להיות כבול לאילוצים חיצוניים, שיקולים כלכליים וזה. מאוד מעניין. אף פעם לא חשבתי על היתרון של לא להפוך את הייעוד למקור פרנסה. זה נכון מאוד, שברגע שמורה כלשהו נסמך על ההוראה כמקור פרנסה, הוא כבר לא חופשי לעשות כרצונו. מיד נכנסים שיקולים של פופולאריות, של מה יביא יותר הכנסה. אין מה לעשות. וזה נכון גם למלחין, זמר, וכל אומן שהוא בעצם. יש סוג של סתירה בין הרצון להגיע לביטוי עצמי מלא, לבין הצורך להתפרנס. הצורך להתפרנס יכול להכתיב למשל פשרות עם גורמים מסחריים למיניהם שמעורבים בהכרח בתהליך: מפיק, מוציא לאור וכו. מעניין מאוד. ונכון מאוד.

אני חושב הרבה על הייעוד שלי והרצון ללכת לקראתו. אבל אין לי ספק שבכל מקום שבו אני נמצא אני כבר מגשים את הייעוד שלי. בפועל זה מה שקורה ממילא. קולגות לעבודה הופכים לחברים תוך כדי ארוחות צהריים או הפסקת קפה באיזה מרפסת, ופתאום תמיד מקום העבודה נהיה הרבה יותר מעבודה. זה קרה בכל מקום שעבדתי בו. ועם חברים ממילא יש לי שיחות ארוכות לתוך הלילה או תוך כדי ריצות ארוכות, ולא פעם אמרו לי שהשיחות איתי השפיעו על החלטות קריטיות בחיים שלהם. אז מה הלחץ? מה הפאניקה? אולי כי אני מסתכל על ניסים אמון ורובין שארמה ואומר: וואו. אני רוצה להיות כמוהם. מי אמר שזה טוב לי בכלל?

ושלא תהיה שום טעות - אני מאוד מאוד אוהב את מה שאני עושה בהייטק - מנהל מוצר. זה תפקיד שכאילו המציאו בשבילי. מין שילוב של יצירתיות ודימיון ועיצוב והמון חופש ליצור ולהשפיע, פסיכולוגיה של אנשים ושאיפה מתמדת להבין מה הם רוצים, המון תקשורת יומיומית עם כל הגורמים בחברה בערך (פיתוח ובדיקות, סטודיו ועיצוב, שיווק ומכירות, לקוחות ותמיכה, הנהלה, כתיבה טכנית... שכחתי מישהו? טוב הקטע ברור). זה תפקיד שאיפשר לנו לגור ביפן לשלוש שנים, ומאפשר לי היום לבחור לעבוד כמעט בכל מקום בעולם שאבחר בו. העבודה הקודמת שלי היתה אפילו בחברה וירטואלית, שכל עובד בה גר במקום אחר בעולם. אנשים גויסו בהתאם לכישורים שלהם, ולא בהתאם למרחק שלהם מהמשרד... ניהלתי שם צוות שכלל אנשי פיתוח מספרד, ארגנטינה, ברזיל, ובלהרוס, והיה איש מכירות בארה״ב, איש תמיכה אוסטרלי, והיזמים היו הולנדי וישראלי (שגר בתאילנד). נשמע כמו התחלה של בדיחה? תוך שישה חודשים הרמנו אתר למופת. עבדתי מהלפטופ ביחידת המשרד שיש לנו כחלק מהבית, מבתי קפה, מהים. מאיפה שבא לי. כל התקשורת בסקייפ, מסמכי גוגל. הכל אונליין. כל יום בשתיים הילדים היו באים מהמסגרות, והיינו יושבים לאכול כולנו יחד. ואז הייתי חוזר לעבוד עד שש כזה. נפלאות ההיטק המודרני :).

כל מה שאני שותה חוץ ממים עושה לי לא טוב בבטן. ישר רוצה להקיא. הדופק שלי מיד עולה, וחייב לשכב כדי לא להקיא. אבל כמו שאמרה האחות בבילינסון: ״מה זאת אומרת עושה לך להקיא? אתה מקיא או לא? (רוב הפעמים לא) - אז תאכל! אם אתה לא רוצה שנאשפז אותך״. טוב, זה די חד משמעי. אני גם כבר כל כך חלש שזה באמת לא יוכל להימשך עוד הרבה. הדיאטנית אמרה לי לפני שהכל התחיל שהאתגר העיקרי שלי בזמן הקרוב הולך להיות לאכול מספיק. זה נשמע לי הזוי בזמנו. זה נראה מאוד אמיתי עכשיו. פשוט אין לי מושג איך אני מצליח לדחוף פנימה את כל הקלוריות והחלבונים שאני צריך בזמן הקרוב. מרגיש כמו אסיר שמאכילים אותו בכפייה.

באים חברים לארוחת ערב. אני לא אוכל כלום. עדי הכינה לי במיוחד פנה-קוטה שאני הכי אוהב בעולם. טועם כפית ומיד מתחרט על זה. נראה לי שעדי שכחה לשים סוכר! זה לא טעים. אני מסתכל על הילדים טורפים את זה ומבין שנדפק לי חוש הטעם לגמרי. בדיוק כמו שאמרו שיהיה. נשכב לי בסלון על הפוף לנוח והחברים ועדי מצטרפים. הילדים מתחרים בינהם במשחק ווי בינתיים. אחרי שהם הולכים אני מכין לי שייק מאבקה, שותה ונשכב לעכל. כמו נחש. מצליח לדחוף אחר כך גם פחית אנשור (נוזל שאמור לספק הכל לגוף, אבל צריך איזה ארבעה כאלה ביום כדי שיספיק לי). טוב, נראה לי שהכנסתי איזה 600 קלוריות. מתוך 1500 שזה מינימום. התחלה טובה.