חמישי 17-07: קם ומרגיש לא טוב. אנחנו מחפשים משלבת שתלווה את אור בשנה הבאה בבית הספר, אז מועמדת מגיעה אלינו לפגישה. אני מתאמץ לאסוף את עצמי ולהיות מרוכז, לשאול את השאלות הנכונות ולבדוק את כל מה שחשוב לי במשלבת. זו אחת ההחלטות החשובות, שתקבע במידה רבה איך תיראה כל השנה הבאה עבור אור. הפגישה טובה, ורק בסוף אני נזכר שמרוב תשישות שכחתי להציג את עצמי.

עדי ניהלה את כל החיפוש עד עכשיו, תוך כדי כל הדברים: פרסום מודעות, סינון קורות חיים, קביעת ראיונות. אשת חייל כבר אמרתי? אז שווה להגיד שוב. באמת אני לא יודע איך הייתי עובר את התקופה הזו בלי התמיכה המוחלטת של עדי. פשוט לקחה בעלות על כל מה שקורה בבית. אפילו תשלום החשבונות ומעקב אחרי המצב בבנקים שלא נגיע לחריגה מהמסגרות. ולוחצת על לקוחות שחייבים לה כסף על עבודות שעשתה לשלם. זה פשוט לא ייאומן מוסר התשלומים הנמוך בארץ. לקוחות גדולים, מכובדים, מרשים לעצמם לעכב תשלומים חודשים ארוכים בהבטחות שווא חוזרות ונשנות שהצ'קים בדרך. בדואר. טוב היום אני שולח. לא, המזכירה שמטפלת בזה יצאה לחופש. עוד שבוע זה סגור. וכשהצ'קים סוף סוף מגיעים, אחרי אינסוף טלפונים מיילים הודעות והבטחות, הם פרוסים לכמה תשלומים שהתחשק לו, והסך הכל שלהם הוא רק חצי מהסכום... נו באמת.

נוסעים להקרנות, חוזרים, ואני מתרסק לנוח. כל היום לא הצלחתי לשתות שום מזון. זה פשוט לא ייאומן כמה שהגוף שלי חלש עכשיו. מעולם לא הרגשתי אותו כל כך רפוי, כמעט רופס. אני כל כך רגיל להחזיק את עצמי חזק, זקוף, יציב. פתאום אני שוכב שעות ארוכות, מתעייף מהליכה קצרה. אני כבר ממש ממש מתגעגע לגוף שלי. רוצה לקבל אותו חזרה. שמי שגנב לי אותו יחזיר מיד. פתאום אני כל כך מתגעגע לשגרה שהיתה לי כשהיו לי חיים נורמאליים. לא יכול לחכות לחזור לשם. סופר את הימים עד סוף הטיפולים. אני ממש לא יודע מה אעשה אם הדוקטור יגיד לי שצריך עוד שלושה שבועות. הייתי אומר שאני לא מסוגל לזה, אבל ברור שכן, אז אני לא אומר... וברור לי שלא צריך לחשוב על זה אלא רק חשיבה חיובית וכל החרטא. משגע אותי שאנשים אומרים לי לחשוב חיובי. מה, אני לא יודע שזה חשוב? מה אני אעשה? זה מה שאני חושב עכשיו וזהו זה. אם קשה למישהו לשמוע שלא ידבר איתי. גם ככה אני בקושי מדבר עכשיו. אפילו זה מעייף אותי...
הבלוג הזה נהיה פתאום איזה בריכה של דמעות ורחמים עצמיים וזה ממש לא הסיבה שרציתי לכתוב אותו. מרגיש פתאום שאין לי לא מסר ולא זבבירים אלא כולי מרוכז באיך לדחוף עוד איזה דיסה או שייק או את האנשור המגעיל הזה. והבטן שמקרקרת מרעב, אבל מתנגדת לכל דבר שנכנס... זה מדהים כמה שהעולם מצטמצם עכשיו. אבל גם זה סבבה. כותב כי בא לי, מה שבא לי.

זה פשוט לא ייאומן כמה שהדברים הכי פשוטים הם לא ברורים מאליהם. לקום בבוקר עם הרבה כח (ולרוץ כמה קילומטרים ככה בשביל לפתוח את הבוקר טוב), לאכול ארוחת בוקר, ללכת לעבודה לפגוש אנשים, לדבר להמציא וליצור יחד דברים חדשים, לאכול צהריים במסעדת "קיוטו" עם חברים, או סתם לעשות הפסקת קפה קטנה יחד. זה מדהים כמה ביקורת היתה לי כלפי השיגרה הזו, שעכשיו אני כל כך מתגעגע אליה. אני מבין היום שהקונץ הוא לא דווקא לשנות את השיגרה, אלא להוסיף לה את הדברים שחשובים לי. לוודא שיש להם מקום. בתחילת הטיפולים חששתי שאם יסתיימו הטיפולים בלי שאסיים את המסע שלי "אשאב" חזרה לשיגרה בלי ללמוד את השיעור. היום אני מבין שהדרך היחידה עבורי היא להצליח להמשיך את המסע תוך כדי השיגרה. זה מצחיק לדבר על שיגרה בימים אלה של אזעקות וטילים וכניסה קרקעית לעזה וחברים שגויסו למילואים. אבל עכשיו אני כל כך טרוד בדברים הבסיסיים שאני בקושי מצליח לעקוב מה קורה... כמו שכתבה לאה גולדברג: "לבל יהא עלי יומי הרגל"... אם את זה אצליח ללמוד מהסיבוב הזה שקיבלו החיים שלי - דייני.

עדי לוקחת את אלון (4) ואופק (שנה וחצי) לפעילות שאירגנה העירייה לקיץ (שאפו לעיריית כפר סבא!). לא פשוט להסתובב עם שניהם במקומות עם הרבה אנשים. היא מתגברת על הקושי שלה וקובעת עם עוד אימהות מהגן + משפחתון של הילדים להיפגש שם, וזה מקל עליה את התמרון בין שניהם. כולם (אפילו עדי 🙂 חוזרים מרוצים.