שבת 19-07: מתעורר כשאופק צועק לנו מהלול שלו שנוציא אותו. ישנתי מספיק אז אני מתנדב לקום ונותן לעדי להמשיך לישון. לפחות יום אחד בשבוע שתקום כמו בן אדם. לאלוני ברח פיפי אז אני מקלח אותו זריז, ומכין לי שייק פירות. אלון ואופק מתלהבים מהשייק פירות שלי ושותים המון. יופי של מנהג - הלוואי שאמשיך כך כל יום בחיי. ראיתי את הסרט ״מזלגות במקום סכינים״ וזה עשה לי סוויץ בחשיבה על אוכל בתור המקור לבעיות רפואיות, ובתור התרופה להן. סרט מדהים. מומלץ מומלץ. לו ראיתי אותו לפני כן בטח הייתי מנסה לרפא את הסרטן בעזרת שינוי תזונתי. לפחות נותן לזה צ׳אנס. אני לוקח את אופק בעגלה ואלון על אופניים. שם את הכובע הגדול שלי ויוצא לדרך. כרגיל, אני צריך לחזור הביתה פעמיים- שלוש כי שכחתי משהו... אומרים שהטיפולים עלולים לפגוע בזיכרון, אבל במקרה שלי נראה לי שאין לאן להידרדר... מפה אפשר רק לעלות :). קיצור הולכים לגן משחקים קצת רחוק, כי יש שם צינור כמו של סמי הכבאי שאלוני מאוד אוהב לגלוש עליו. אופק מטפס לבד בסולם גדול, ואני משגיח מאחורה אם פתאום ייפול. כשהוא נתקע אני מכוון קצת, תומך בצעד הבא. אחרי כמה פעמים הוא מטפס לבד במקצועיות. מדהים אותי כמה פעמים אני שומע בגן המשחקים הורים אומרים לילדים שלהם שהם לא יכולים, שזה מסוכן, שהם ייפלו, שזה קשה מדי, שייזהרו, ועוד ועוד ועוד. זה כואב לי באוזן לשמוע את זה. אחר כך משלמים סכומי עתק לפסיכולוגים כדי לשקם את הביטחון העצמי של הילדים. למה לא להגיד לילד שהוא יכול? לבוא לעזור לו קצת איפה שקשה? לבוא להשגיח למקרה שייפול במקום לצעוק עליו ״תיזהר! אתה תיפול!״. נבואות הזעם האלה... כן אני יודע שזו הביקורתיות שמדברת מגרוני. זה שאנחנו עושים אחרת לא אומר שאחרים טועים. Fuck it. זה מה יש. נראה לי שכשאצליח להעלים את הביקורתיות לא יישאר ממני יותר כלום... איעלם לאבק.

חוצמזה זה גם מדהים אותי כמות הפעמים שהורים מעירים לילדים שלהם על כל מיני דברים. נראה שתפקיד ההורה המודרני הוא לנקץ (מלשון ניקוץ. הצקה חוזרת ונשנית) לילדים שלהם ללא הרף. להעיר על בערך כל מה שהם עושים, ולכוון כל פעולה קצת ימינה או קצת שמאלה. כאילו שום דבר שהילד עושה לא ממש במקום. לא ממש בסדר. אני ממש משוכנע ששלומו הנפשי והגופני של הילד ושל סביבותיו לא היה נפגע אם היו מוותרים על 80% מההכוונות האלה. טוב, בעצם יש גם כמה דברים שהיינו מרוויחים תוך כדי. בוא נראה. הילד היה לומד שאם כבר אבא או אמא אומרים משהו, כנראה זה חשוב. כי הם לא אומרים סתם. ההורה היה מרוויח הרבה זמן פנוי ושקט נפשי במקום לבלות את עיקר זמנו בלנסח את ההערה הבאה. אולי אפשר היה אפילו לנהל שיחה בזמן הזה. הילד היה מוצא את עצמו מפעיל הרבה יותר שיקול דעת, מחפש בעצמו פיתרונות לבעיות (במקום לקבל אותם דחופים לגרון מהורה שלו), ומן הסתם גם היה הרבה יותר שלם ושמח בפתרונות שמצא. הילד גם היה לומד לבוא לבקש עזרה כשהוא באמת צריך ולא מסתדר לבד (במקום לבכות בחוסר אונים כמו שרוב הילדים המנוקצים עושים).

ואפרופו התבכיינות. יש תרופה פשוטה להתבכיינות. להוכיח לילד שזה לא עובד. ילד עושה משהו רק כל עוד הוא חושב שזה ישרת אותו. אם מוכיחים לילד באופן עקבי (!) שזה לא עובד, הוא מפסיק! הפלא ופלא. זה נכון כמעט לכל דבר. מדהים אותי לראות הורים גוערים בילדים על זה שהם מתבכיינים, או צועקים, או מבקשים שוב ושוב, או משתטחים על הרצפה (וכו וכו), ואחר כך נותנים להם בדיוק את מה שהם רצו! איך זה יכול להיות? למה שהילד אי פעם יפסיק להתנהג ככה אם זה עובד כל כך טוב?... מופלא בעיני.

למדנו את השיעור הזה ממורה מופלאה בשם נוגה מאירי. כשאור היתה בת 5 היה לנו המון כעס עליה. הייתי אומר לה לעשות דבר פשוט, ללכת לצחצח שיניים, והיא היתה עושה שני צעדים לכיוון ומיד מתעסקת במשהו אחר. אומר לה שוב. ושוב חוזר אותו סיפור. ושוב, ושוב. הסוף אפילו הסבלנות שלי נגמרה (ויש הרבה), ואני בסוף אומר בקול חזק יותר. ושוב ושוב. בסוף צועק, ואפילו מתפרץ. בערך פעם ביום הייתי ממש מאבד את העשתונות וצורח. כן, גם לי די קשה לדמיין את עצמי ככה. והמבט המפוחד בעיניים שלה... בסוף הבנתי שאבא מפחיד. זה היה בלתי נתפס. עוד לא ידענו אז מה זה Add, ובטח לא מה זה Pdd. חיפשנו עזרה ומצאנו את נוגה מאירי. לא ידענו אפילו מאיפה להתחיל, אז התחלנו מלטפל בהתארגנות של הבוקר. כל בוקר אותו סיפור. עד שהילדות היו בגנים שלהן הנשמה היתה פורחת לנו, וכבר היינו סחוטים רגשית. אז התחלנו מההשכמה. כל בוקר אחד מאיתנו היה הולך להעיר את הבנות. בהתחלה בחיבוקים נישוקים קוצי מוצי. אחר כך בנו-כבר צריך לקום כמה פעמים כבר אמרתי. אחר כך בכעס, ואפילו צעקות. לפחות חצי שעה. נוגה שומעת את זה ושואלת: תגידו, מה אתם רוצים? כל בוקר יש להן הופעה חינם! למה שהן יוותרו על זה? גם עדינות, גם דרמה - אתם ההופעה שלהן! בום. וואלה. למה באמת שהן תוותרנה על זה? טוב זה הגיוני מאוד. אבל מה כבר אפשר לעשות אחרת?. אז נוגה לימדה אותנו. שלושה-ארבעה שבועות אחר כך הבנות כבר היו קמות לבד עם שעון מעורר, מתארגנות קומפלט לבד (!!!) ומתיישבות לארוחת בוקר בזמן. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין שזה יכול להיות. מכל פגישה איתה יצאנו עם כלי חדש ועוצמתי בטירוף. אבל הגדול מכולם היה השיעור שנקרא ״רווחים״. סיכום מנהלים: כל דבר שהילד עושה (נכון גם לגבי מבוגרים אגב!) הוא עושה כי הוא מרוויח מזה משהו או מצפה להרוויח מזה משהו. אם יידע שכנראה לא ירוויח מזה כלום - לא יעשה את זה. אה כן, צעקות וכעס של ההורה זה גם סוג של רווח :)...

מעניין אם ככה מה הרווח שלי מהסרטן הזה. טוב, יש המון. מלא אנשים דואגים לי ורוצים לעזור לי, קיבלתי פסק זמן מהשיגרה שהיתה לי. קיבלתי הזדמנות להסתכל על החיים בפרספקטיבה מיוחדת, שלא מניחה שהם ברורים מאליהם. כלום כמעט לא ברור מאליו עכשיו. ולהעריך את מה שיש. או יס. להעריך כל דבר ודבר שיש. אפילו את הגוף שמתפקד ממש יפה בהתחשב במה שאני עושה לו ומבריא את עצמו, את הילדים שלוקחים ממש יפה את זה שאני שוכב כל כך הרבה ועושה כל כך מעט, את עדי שאין מילים לתאר, את ההורים שלי שנרתמו לגמרי לעזור ונראה שכל היום רק חושבים מה עוד אפשר לעשות. הם הגיעו לפה אתמול במיוחד, הביאו אוכל, אבא שלי עשה לי טיפול רפלקסולוגיה, ונסעו. ואחותי שהתנדבה לארח את הבנות אצלה כמעט כל החופש... היו ימים שמאוד שימח אותי שאור לא היתה בבית כדי לראות אותי. ואמא של עדי שמגיעה לשמור על הילדים מתי שרק צריך, ועוד ועוד חברים שהביאו ספר, שלחו דיסק, הציעו ונתנו טיפולים, תפילות, ברכות. באמת בורכתי. ואולי ובעיקר למדתי שזה ממש טפשי לתת לדאגה להשתלט לי על החיים. שהמחיר פשוט עלול להיות כבד מדי. והמחיר הוא לא הסרטן, אלא אובדן שמחת החיים עצמה. אז בהחלט הגיע הזמן שלי לגרוף את הרווחים אלה וליישם אותם בחיים האמיתיים שלי. אם בהתחלה פחדתי לחזור לשיגרה, עכשיו אין דבר שאני מתגעגע אליו יותר...

את שאר היום אני מבלה בעיקר במנוחה, ואפילו מספר את טייני הכלבה עם מכונת תספורת, עם חפיפה נגד פרעושים והכל. הכן כלבתך לקייץ. בערב דוחף שייק פירות עם טחינה, אבקת חלבון, צמחים סיניים שגיל נתן לי וקצת ירקות (מלפפון ואבוקדו). הטעם שלו מידרדר מרגע לדודלי. אלון ואופק טורפים את כל שאר השייק פירות הנקי שהשארתי להם. איזה כיף. מיד אחר כך נשכב לעכל, הדופק עולה והבטן צועקת. מחכה שעתיים ודוחף גם פחית אנשור, להשלמת התזונה. אפילו שאמרו לי מראש, לא הייתי יכול לדמיין שאכילה תהיה כזה סיוט בשבילי. פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי לא נהנה מאוכל...