רביעי 23-07: המון זמן לא כתבתי. אולי יש לי פחות צורך בזה. אתמול היה הכימו, ובזמן ששכבתי במיטה מחובר היתה אזעקה. זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי לראות את החולים מדדים עם עמודי האינפוזיה שלהם ומצטופפים יחד בחדר המדרגות... האחות הגיעה מוקדם מהרגיל לעשות לי את הבדיקת דם ולא הסכימה לחכות אפילו 10 דקות שנעשה קצת דמיון מודרך או משהו. למרות זאת זה עבר בסדר יחסית. גרסיאלה הפסיכולוגית אפילו לא הספיקה להגיע. אבל שמחתי מאוד כשהיא הגיעה כי עלו לי בראש זכרונות מהילדות שאולי קצת שופכים אור על הפחד הזה שלי. אז דיברנו הרבה. זה קשור אולי לזריקות פניצילין שהייתי מקבל בטוסיק בגיל ארבע-חמש כי הייתי חולה הרבה. זה התקשר לי לחוסר שליטה, חוסר אונים, חוסר יכולת להחליט על עצמי או על הגוף שלי. אף פעם לא סבלתי את זה. אם היו מנסים לזרוק אותי לבריכה הייתי יכול להוציא למישהו עין. אם היו מרביצים לי הייתי מרביץ חזרה כמו אריה בכלוב (כמה שהצלחתי. עד שהתחלתי ללמוד קרב מגע :). אם היו מרביצים לי ולא הצלחתי להחזיר זו היתה בשבילי השפלה נוראית. חוסר שליטה במה עושים לגוף שלי תמיד שיגע אותי. אז לקח לי הרבה זמן להירגע מהזריקה. והאמת שהייתי חיוור וחלש במשך כל היום. נראה לי שבעיקר מנטלית.
כשחזרנו הביתה ההורים שלי היו שם לקבל את הילדים (כמו בכל יום שלישי), ואבא שלי עשה לי טיפול רפלקסולוגי. בניגוד לטיפולים הקודמים דיברנו הרבה. פתאום הוא נוגע לי בנקודה ברגל ואני קופץ. זו נקודה שמייצגת את הבטן התחתונה, ממש מעל האגן, באזור המעיים. זה האזור שבו שוכנת הרגש. אותו אזור שבתחילת הטיפולים התקשה לגמרי וכאב לי. אין ספק שמשהו שם חסום. אחרי הטיפול אני עוד מדבר עם אבא שלי המון והיה ממש כיף. על הילדות שלי, על איך היה ומה היה ומה אפשר ללמוד מזה. גיליתי שאני בעצם הרבה יותר דומה לו ממה שחשבתי. ושאת כל הנטיה שלי להתפתחות אישית קיבלתי ממנו, הרבה מהרגישות. אולי בגלל זה לא הערכתי אותו כשהייתי ילד. אולי הוא יותר מדי הזכיר לי את התכונות בי שפחות אהבתי... מצחיק, לא חשבתי על זה קודם בצורה הזו.

אבא שלי שואל אותי על הפוסט "רווחים" שכתבתי. כן, אני אומר. יצאה שם הרבה ביקורתיות. הוא אומר לי: "כן. אבל גם גם הרבה כעס. אתה יודע, יובל. אני חבר בוועדת ביקורת כלשהי. כל שנה אני כותב דוח ביקורת על כל הליקויים, הבעיות, ומה צריך ואפשר לתקן ולשפר. אבל אני לא כועס על אף אחד". זה מאיר לי חזק מאוד דבר חשוב מאוד. אצלי הביקורת הולכת יד ביד עם כעס. גם הביקות העצמית וגם הביקורת שלי כלפי אחרים. אף פעם לא חשבתי על האפשרות שביקורת יכולה להתקיים בלי כעס... מאוד מעניין. אני יודע שהרבה פעמים כשאני מאמין במשהו, חשוב לי מאוד לשכנע אחרים שיאמינו בו גם הם, שיפעלו כך גם הם. אני גם יודע שהמקור של זה הוא חוסר ביטחון שלי, וצורך אינסופי שלי לקבל חיזוק ואישור מאחרים שהדרך שלי היא הנכונה. למה לעזאזל אף פעם לא מספיק לי להאמין בדרך שלי? זה מביא אותי לבקר אחרים ובאמת אפילו לכעוס כשאני רואה אחרים עושים דברים שנתפשים בעיני כ"טעויות" שלהם. אני יכול באמת לראות איך זה יכול להיתפס כיהירות בעיני אחרים. זו יכולה להיות משימה מאוד מעניינת לעבוד עליה: להפריד את הביקורת מהכעס. אני בטוח שהחיים שלי יהיו הרבה יותר יפים אז. מרגיש שהתקדמתי המון במסע שלי, דווקא כשהורדתי לחץ.

השבוע נפרדתי מסיגל, טכנאית הקרינה שליוותה אותי יום יום בשבועות האחרונים בהקרנה היומית שלי. היא נוסעת לחופשה וכשתחזור כבר אהיה בריא 🙂
נשקלתי וראיתי שירדתי מתחת ל- 60 קילו. לא זוכר שהייתי במשקל כזה בחיי הבוגרים. זה היה קריאת אזעקה בשבילי להתחיל להכניס לגוף שלוש מנות של שייק / פחיות ביום, לא משנה כמה לא טוב זה עושה לי או כמה פעמים אני אצטרך להקיא את זה. יש לי עוד שבועיים של טיפולים לעבור ואני לא יכול לרדת עוד במשקל. אז התחלתי להכניס מה שצריך לגוף ואני מתחיל להתחזק. זה מאוד משמח כי יש לי עוד שבועיים להחזיק עד סוף הטיפולים ואני חייב להגיע כמו שצריך לקו הסיום. גם הופיע לי צפצוף חזק וקבוע באוזניים אז שלחו אותי לעשות בדיקת שמיעה. מסתבר שהכימו הזה גם פוגע בשמיעה על הדרך אז רוצים לבדוק שלא נגרם לי נזק. יצא שאני שומע טוב. לא יודע איך זה יכול להיות עם הרעש הנוראי הזה שיש לי בתוך הראש, אבל שיהיה.