שלישי 29-07: היום היה הכימו האחרון. הפעם האחרונה שמזריקים לי רעל לגוף שלי. טוב, חומר מרפא לפי החשיבה החיובית. אני לא יכול להימנע מהמחשבה שיכולתי לפתור את זה בדרכים טבעיות, בלי להרעיל ולשרוף את הגוף. אבל זו מחשבה מסוכנת כי הגוף עלול לתת לי הזדמנות לבדוק את זה... וזה לא בא לי טוב. אבדוק את זה על שאר האתגרים הפיזיים שאולי עוד יגיעו לי בחיים, או לא. סופר לאחור. עוד 5 הקרנות. זה אפילו נכנס על יד אחת. וואו. ואז, ביום רביעי הבא, אני נפגש עם הרופא שלי (שיחזור סופסוף מחו"ל), שיגיד לי שהסרטן נעלם ואני אדם חופשי ובריא. אבל רק שלושה חודשים אחר כך יעשו לי בדיקה מקיפה כדי לוודא שאין עוד כלום.

נמאס לי. לגמרי. מיציתי את הקטע של להיות חולה, לכל החיים נראה לי. ממש מספיק. חי מהשייקים-חלבון ומאנשור. הצלחתי לא לרדת עוד במשקל וזה הישג גדול. גם הבדיקות דם בסדר, הרבה יותר טוב ממה שהיה יכול להיות בשלב הזה. התחזיות הפסימיות גרסו שאני עלול עכשיו כבר להיות מאושפז, ובמצב הרבה יותר גרוע. כולם מתפלאים לראות אותי עוד חיוני ואנרגטי. אז מה אם אני מתעייף נורא מהר. זה כנראה היה מפתיע אם לא. אמנם הצוואר שלי כבר לגמרי שרוף מההקרנות, כמו איזה תייר מתלהב באילת. שרוף כואב מגרד ומתחיל להתקלף. האחות רצתה לתת לי משחה לצוואר עם סטרואידים, אבל מהר נזכרה שאני לא מתלהב מתרופות והחליפה את זה במשחה נגד כוויות + יעצה לי לשים קורנפלור על הצוואר - זה עובד יופי! מרגיע את העור ואת הגירוד. חוצמזה אני כל הזמן מורח את הצוואר בקרמים למיניהם. עדיין הצפצוף החזק באוזן. נראה שהוא רק מתגבר. הרופא אומר שזה כנראה יעבור. בינתיים אין נזק לשמיעה. הבחילות נהיות יותר קשות ורפלקס ההקאה מופעל מכל דבר. ניסיתי את כל התרופות אבל קצת כל פעם. האחות אומרת שאם אקח כמות משוגעת של כמה סוגי כדורים כל יום, זה יכול להקל. אני כבר מעדיף לחכות שזה ייגמר מאשר אפילו לנסות לדחוף לגוף שלי חומרים, שרשימת תופעות הלוואי האפשריות שלהן מזעזעות בחומרתן. מזל שלא קראתי את זו של הכימו... בטח הייתי בורח שבית החולים בצעקות. זה מאתגר להצליח להכניס לגוף את מה שאני צריך כדי לא לרדת עוד במשקל (שזה שלוש כוסות שייק חלבון וכוס אחת של אנשור ביום. מגוחך יחסית למה שהייתי אוכל קודם...). אפילו הליכה אני בקושי עושה. מקסימום סיבוב עם הכלבה. אסור לי להיחשף לשמש (כי הצוואר שרוף והפנים רגישים מאוד), אז הזמן האפשרי שלי לספורט מוגבל, והכח מועט. אבל זה הרבה יותר טוב מלהיות בבית חולים, או שלא יהיה לי כח לאכול בעצמי (כמו שניבאו כמה תחזיות פסימיות). אתמול הגיעו האחיות המקסימות שלי. חשבנו לצאת להתאוורר "יציאת מבוגרים" אבל הייתי לא משהו אז הן החליפו את זה ב"יציאת בנות", חטפו את עדי מהבית והלכו למסעדה (ממילא לא כיף לי במסעדה עכשיו חחח. אפילו אם יש שם מרק אני לא אוכל כי גם זה יכול להפיל אותי לשעתיים של עיכול כמו נחש שבלע ארנבת). היה להן נפלא. סגרו את המסעדה :).   Well, i'm still standing, ואתמול אפילו רדפתי כל הלילה אחרי יתושה מאל-קעידה שסירבה להיחשף, ותקפה נמוך, בהסוואה, ורק בחושך. אפילו אל-תוש לא עזר. בסוף עדי הגיעה, איתרה אותה (לא הצלחתי!) והרגה אותה במכה ראשונה. אשת חייל מי ימצא.

ממש בתחילת הסיפור של הסרטן התקשר אלי חבר שעבדתי איתו בהייטק לפני איזה 18 שנה (omg!!) והכיר לי את העמותה ״מנדלת הלב״, שנותנת טיפולים משלימים בחינם לחולי סרטן ומשפחותיהם. מדהים. המוני מתנדבים בכל מיני מקומות, שפשוט תורמים את הכישורים שלהם והזמן והיכולות שלהם למטרה הזו. יש עוד תקווה לעולם... אז עדי נפגשה כבר פעמיים עם מטפלת רגשית בשם שירן שחר מטעם העמותה, והיה לה נפלא. יוצא, שאני מקבל המון תמיכה ותשומת לב וחיזוקים וחיבוקים בסיפור הזה, אבל עדי נשארה קצת לבד להתמודד עם כל זה. והיא נפגשה גם עם רפלקסולוגית בשם מיכל גרבינר מטעם העמותה והיה לה מצויין.

אני נפגשתי עם גיא מסד (מהעמותה) שהוא מטפל בדימיון מודרך ו- NLP. גיא אומר לי שזה מעניין שנסתמה לי האוזן, ושואל מה קרה בחצי שנה שלפני שהגידול הופיע. מה היה שם שלא רציתי לשמוע. אכן, זה מציף לי אירועים חזקים שלא רציתי לשמוע. שהיתה לי פרשנות מאוד מחמירה לגביהם. הוא לוקח אותי לאותן סיטואציות, ומנחה אותי לראות אותן בלי השיפוטיות, ולהגיב שוב לאותן סיטואציות ממקום נקי. מדהים איך זה נראה אחרת. אנחנו ניגשים ככה גם לעניינים אחרים שמעסיקים אותי. גיא אומר לי שאני צריך לדבר כאילו שהסרטן כבר הולך. לא להגיד ״אני חולה בסרטן״, אלא ״אני מבריא מסרטן״. מוצא חן בעיני. נמשיך להיפגש.

אני מדבר בטלפון עם חברה שמטפלת בתטא הילינג, ניצה יניב. והיא שואלת איך בלוטות הלימפה שלי. מה זה אומר? אני שואל. נפיחות ברגליים, למשל. איך היא ידעה... ועוד דרך הטלפון... תטא. היא מנחה אותי לבדוק איך אני בפרידות. איך אני בלסגור מערכות יחסים למשל. לוודא שאני מוכן להיפרד מהסרטן הזה. וואלה. באמת אני לא משהו בפרידות. אז אני עובד על זה. ובאמת באמת שהספיק לי החרא הזה. מספיק להרגיש לא טוב, מספיק בחילות לכל החיים היו לי. מספיק עם השייקים חלבון והאנשור, מספיק עם הבטן שמקרקרת אבל כועסת על כל דבר... עד כאן הגיע לי. הבנתי את הקטע. זמן להיפרד. אנחנו קובעים לדבר בהמשך.

יש לי הרבה פחות חשק עכשיו לכתוב, לקרוא, ללמוד. המוח קטן לגודל של אפונה. יש לי כח רק לשחק באייפד בליץ... סופר את הימים. אבל מרגיש מאוד מחובר, מאוד בסיסי. מאוד פשוט, כמו פו הדב. לא מתעסק בשאלות קשות, לא בעבר ולא בעתיד ולא בדאגות ואפילו לא בביקורת או בשיפוטיות... ואפילו לא במה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. רוצה פשוט להיות.