רביעי 20.8:

כבר עברו שבועיים מאז הטיפול האחרון. ועדיין אני לא מצליח לאכול כלום. עד מתי??? אני לא יכול כבר עם השייקים האלה. אני רק חושב על האנשור בא לי להקיא. לא מיצינו את הקטע? לא מספיק ודי? ועדיין חוש הטעם לא חזר אז להכל יש טעם לא משהו (במקרה הטוב).

אבל יש לי יותר כח, ואפילו עשיתי הליכת בוקר עם חבר שהגיע אלי לכפר סבא ב- 5:30 מרחובות (!) ואחר כך חזר כדי להסיע את הילדים לקייטנות :). היה יופי. ואני כבר ער רוב היום, משתדל להסתובב. והמרגש הכללי יותר טוב. לפחות אני לא מקיא כל יום כמו בסוף הטיפולים... נו אז סך הכל משתפר. אבל ממש לא בקצב שהייתי רוצה... מה לעשות. כמו שאמרנו, You can't rush the miracle man...

ומה עם המסע? ואללה. המח שלי עכשיו די במצב כפית. בעיקר מחכה שיעבור. ראיתי את כל משפחת זגורי, ועכשיו מסיים את הבורר. עדי אומרת שאני אצא ערס בסוף... קצת קראתי ספרים ששלחו החבר׳ה מהעבודה (״איש הקוביה״ - ספר מטורף!!! תודה יוני!) אבל בעיקר כפית. אבל נראה לי שהדבר החשוב זה ההשלמה. זה מה שיש עכשיו. המח במצב מוגבל משהו. עסוק בעיקר בחלומות על אוכל מוצק. היה לי חלום שאני הולך באיזו עיר עתיקה ומכל עבר יש מאפיות עסליות כאלה כמו שאני אוהב, ובכולן יש סמבוסק... התעוררתי והרגשתי שאני יכול להרוג בשביל לאכול סמבוסק... אז אני לא בא לעצמי בטענות על הפעילות המוחית המוגבלת משהו שלי בימים אלה :).

הייתי אצל הרופא לביקורת נוספת, והכל נראה תקין. שאלתי את האחות איך יכול להיות שעדיין אני לא יכול לאכול, להרגיש טעמים וזה. היא הסתכלה עלי במבט משועשע ושאלה אותי אם אני קולט איזה כמות עצומה של חלקים בגוף שלי הוא צריך עכשיו לגדל מחדש... ובטח שזה לוקח זמן. זה לא צינון או כאב ראש שעובר. טוב, כשמציגים את זה ככה זה עושה המון שכל. לגבי הצפצוף באוזן, הרופא אמר בנון-שלאנט שאולי זה יעבור, ואולי לא. נחכה חודשיים ונראה. טוב, יש רשימה ארוכה של מתנות יותר גרועות שאפשר לקבל מהטיפולים האלה. בקיצור, החלק הכי חשוב שאני צריך לגדל עכשיו זה את הסבלנות, ואת ההבנה שזה באמת הולך לקחת זמן. לא בכאילו.

ובענייני סבלנות, זה באמת חלק שניזוק קשות. הלכנו לים עם הילדים לא מזמן. עדי שיחקה עם כולם והעסיקה אותם, ואני קראתי לי עיתון בצל (אסור לי שמש. היתה לי מספיק קרינה...). פתאום אלוני (בן 4) בא והעיף חול על המגבת. אמרתי לו להפסיק. עשה את זה שוב. מיד התרתחתי והרחקתי אותו משם. הוא התחיל להשתולל, ומפה לשם קיפלנו את כולם והלכנו הביתה... בדרך אמרתי לעדי שאנחנו צריכים לדבר על מה לעשות כשאלוני עושה הפוך ממה שאומרים לו. התשובה של עדי היתה קצרה: "תשאיר את זה לי". ואללה, סטרטאפ!. קיבלתי את הרעיון המהפכני בשמחה. באמת יש לי עכשיו אפס סבלנות לילדים, בניגוד מוחלט למה שהיה קודם. אז אולי כדאי שפשוט אירגע ואשאיר לעדי את כל ענייני הפיקוח, משמעת וזה. זה ממש לא זמן טוב עכשיו לסדרות חינוך מבחינתי. מה שיפה זה, שהצלחתי לשחרר את השליטה.

מחר אנחנו נוסעים לסופ"ש ארוך לצפון לאיזה מקום שהזמנו עוד לפני שכל הסיפור הזה התחיל. לא היה ברור אם אוכל בכלל לבוא אבל עכשיו אני מספיק חזק בשביל הנסיעה. לא יודע עוד אם יהיה לי כח להשתתף בפעילויות, אבל מקסימום אנוח לי. אין לי כוונה לדחוק בעצמי לעשות יותר ממה שנכון כרגע. שיהיה סופ"ש מעולה!