שלישי 9-9: החלטנו מתחילת השנה שבכל ערב הכיור יהיה נקי מכלים (במקום כל יומיים כמו קודם). היום התורנות של אור (בת 12.5) והיא עומדת בה יפה. השאר משחקים בינתיים מחבואים בבית אחרי שהצלחנו לכבות את המסכים מוקדם היום. החלטנו שמעכשיו אין מסכים אחרי 18:00. אלוני (בן 4) עדיין מסתבך עם החוקים... עדי הולכת לאימון כדורשת בקבוצה חדשה של ״מאמאנט״ שהיא יזמה (כבוד!). אז אני לוקח את הילדים להתקלח, סיפורים והכל. עושה לאלוני ולאופק (שנה וחצי) מסאג' עם שמן זית + אקליפטוס, כי יש להם שעלת עכשיו. מאוד מקווה שלא אדבק מהם. זה מה שחסר לי... למרות שהם שניהם על אנטיביוטיקה ואמורים להיות לא מדבקים עכשיו.

הם לא מחוסנים. החיסון נגד שעלת הוא מהמסוכנים, וזו סתם מחלת ילדים לא נעימה, כמו חזרת או אבעבועות (שגם נגדן מחסנים היום משום מה). ופייר, החיסון בכלל לא מבטיח שלא יידבקו, אבל כן מבטיח שיוכלו לחלות במחלה יותר מפעם אחת, וגם שיצטרכו לחדש את החיסון בעתיד (איזה מין דיל זה??). בהחלט עדיף לי שאם צריך - יחלו פעם אחת ויתגברו על זה, כמו שאנחנו עשינו כשהיינו קטנים... אם את מישהו זה מעניין, אפשר לקרוא קצת על יעילות החיסונים השונים כאן: http://www.hisunim.com/

אחרי שכולם ישנים אני יורד לסלון עם נחישות לעשות משהו מועיל. המון זמן אני רוצה לכתוב פוסט, ואולי אשקיע קצת בלמצוא מוזיקה שאני אוהב ולארגן אותה וזה. אני שם לב כמה פרקטי שאני, ובודק מה בא לי. אז אני שם בטלויזיה הופעה של טייסטו, ופותח במרתון ״בליץ״ באייפד. יואו כמה בא לי לרקוד, להשתגע. אפילו טובי מעוצמת הרכות אמרה לי את זה. אמרה, ולא ידעה כמה היא צודקת. להוציא את הרגש דרך הגוף. אני מתאמן עכשיו על להקשיב מה בא לי באותו רגע, ולא לרוץ לעשות את מה ש״נכון״. זה מדהים כמה שאני מתוכנת לשקלל לתוך הרצון שלי את כל מה שצריך, את כל מה שמישהו רוצה שאני אעשה. הרבה פעמים עדי שואלת אותי מה בא לי לעשות, ואין לי מושג... אני מיד מנסה לנחש מה היא היתה רוצה לעשות. זה כאילו הרצון לרצות אחרים + לעשות מה שנכון ואחראי (= מועיל, יעיל, אפקטיבי) מחקו את הרצון החופשי שלי ואת שיקול הדעת מה אני באמת רוצה לעשות. הלו, גנבים! תחזירו לי את הרצון החופשי שלי! זה שכילד הייתי יודע יופי להגיד ״בא לי בא לי״. איפה זה נעלם? אני צריך עכשיו לפנות ערימות של זבל שמכסות אותו כדי לנסות למצוא אותו. איך מכניסים יותר ״בא לי״ לחיים שלי?

על זה בדיוק דיברתי היום עם גיא, המטפל שלי ב NLP ודמיון מודרך. על איך אני הופך להיות מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי בחיים שלי. כי אחרת של מי החיים האלה לעזאזל?? ולא להתבלבל - זה לא אומר שממחר לא אכפת לי מאף אחד. הרי ממילא יש לי רצון חזק שהאנשים שאני אוהב יהיו מאושרים. אז ברור שאני רוצה לעשות הרבה כדי שיהיה להם טוב ולא יהיה להם רע חלילה. אבל זה חייב לבוא מתוך ראייה של איפה אני בתוך כל זה. בלי לאבד את הפוקוס על מה שחשוב לי. אני רוצה לראות איך לשלב בחיים שלי מדיטציה, ספורט, זמן עם חברים, זמן עם עצמי לקרוא, לחשוב, לכתוב. זמן לפתח עוד דברים שאני אוהב ורוצה. לרכב יותר על אופניים למשל (שטח). ופתאום אני קולט שאני בעצם מחכה שאתחזק ואחזור לשגרה (עבודה, למשל) כדי בכלל להכניס את הדברים האלה לחיים שלי, אבל אין סיבה לחכות. הזמן הוא עכשיו. ואפשר להתחיל את זה עכשיו. לא מחר-כך. אז הנה אני כותב... ורואה-שומע טייסטו כי זה מה שבא לי (גם אם זה לא politically correct חח).

הלכתי לבקר את החבר׳ה בעבודה בשבוע שעבר כדי שלא ישכחו את הפרצוף שלי :). נדהמתי מהמפגש עם האנשים. כל כך הרבה אנשים ממש שמחו לראות אותי פתאום, שזה עשה לי חשק גדול לחזור כמה שיותר מהר. האמת שמבחינתי זה לא יהיה בכלל לחזור, אלא להגיע. להגיע לשם ממקום אחר מבחינתי. מקום של הרבה יותר שלווה, רגיעות, ורצון חזק לעשות את התפקיד שלי הכי טוב שאפשר ולא להתעסק במה שלא תורם לזה. אני יודע שאחזור לעבודה ממש בקרוב, עוד לא יודע מתי בדיוק.

הרבה קרה מתחילת ספטמבר. הילדים נכנסו למסגרות סוף סוף (למרות שהקטנים הפתיעו עם השעלת :(. התחלנו שינוי תזונתי רציני מאוד, ואנחנו אוכלים עכשיו מאוד בריא. המון ירקות ופירות ותבשילים ומרקים מדהימים שעדי מכינה (כולל מתכונים חדשים!!). וגם ניהול תקציב מסודר ומוקפד עם טבלה חכמה שהכנתי כדי לעקוב בזמן אמת על כמה יצא וכמה נשאר והכל (Google docs כמובן :). ובכלל אנחנו באיזה גל חזק של שינוי, ניקוי, סדר וניקיון. משהו פנימי, שחיכה כבר המון זמן. ועדי מובילה את כל השינויים האלה ביד רמה. אשת חייל כבר אמרנו? אני מוצא שככל שאניממתחזק, גם הביקורת והכעס חוזרים... ואני לא אוהב את זה בכלל. אין מצב שאני שוכח את השיעור הזה שלמדתי וחוזר להרגלים הישנים כאילו לא קרה כלום. המחיר היה יקר מדי, באלוהים. וחוצמזה שמי שלא לומד פעם ראשונה, מקבל מועד ב׳ לא? יותר קל להפנים את המסר בפעם הראשונה. ואני רואה פתאום, שברגע שמשהו נראה לי לא בסדר, זה מאפיל על כל הדברים האחרים הנפלאים שקורים בבית. כל התהליכים והשינויים נעלמים פתאום, ואני רואה רק את זה שעדי לא הכינה לילדים צהריים באחד הימים, למרות שזה מאוד חשוב לי לקיים ארוחות מסודרות, ולשבת יחד. איזה שיגעון זה לכעוס עליה על מה שהיא לא! הרי יש כל כך הרבה מה להעריך! כל כך הרבה על מה להודות יום יום! כל כך הרבה עבודה והשקעה שהיא עושה כל הזמן! כל כך הרבה אנרגיה וכוחות. מה, זה מובן מאליו? ואם חס ושלום הי היתה בדיכאון, ולא מתפקדת, הרי הייתי מתפלל שהיא תעשה עשירית ממה שהיא עושה היום. אז מה אם לדעתי אפשר לעשות חלק מהדברים אחרת? זה בסדר שעל כל דבר יש לי דיעה. זה לא אומר שאני חייב להביע אותה אם זה לא מספיק חשוב, ובטח לא אומר שאני יכול לכעוס על כך שזה לא נעשה בדרך שלי. כמו עם הקופסאות אוכל למטבח. יש לנו מיליון קופסאות , ומיליון אחר של מכסים שלא מתאימים להן. אז אני רוצה לקנות קופסאות מסוג אחד, עם מכסה בגודל אחיד. אבל במקום להציע את זה, אני פשוט אומר שאני אקנה את הקופסאות. ועדי מרגישה שאפילו קופסאות למטבח אסור לה לקנות... משוגע. אז נראה לי שאני צריך לשחרר את השיגעון-שליטה שלי, ומהר. פשוט לא שווה לי להתעסק בזה בכלל. אני צריך לכוון את האנרגיות האלה אל עצמי, כדי לשפר את החיים שלי ולהכניס להם יותר דברים שאני אוהב. וקופסאות מטבח זה לא אחד מהם... אני מוצא שאני מבזבז המון זמן ואנרגיה על מחשבות-סרק על שטויות שמטרידות אותי, אבל שום דבר קונסטרוקטיבי.

ובקשר להחלמה שלי, אז התיאבון חזר, ואני מצליח לאכול די הרבה דברים, למרות שעדיין קשה לי לאכול דברים יבשים (לחם, מאפה) אז אני שם הכל בתוך מרק... בלוטות הרוק עוד לא לגמרי חזרו כנראה, אבל בהחלט בכיוון. הטעמים גם מתחילים לחזור, ואתמול לראשונה הרגשתי מתוק מזה כמה חודשים ארוכים! הסתובבתי בבית וטעמתי כל מיני דברים, כמו ילד... פתאום הדבש מתוק ולא סתם משחה צמיגית. שוקולד נהיה אכיל (עוד לא מדהים...) ולא מרגיש כאילו אני אוכל חמאה. והיין טעים ולא חמוץ :). קיצר, החיים שלי דבש. נראה לי שממש בקרוב אוכל ליהנות ממה שאני אוכל כמו פעם... מאוד משמח. השיער מאחורי הראש (ובפנים) עוד לא צומח אבל אין לחץ, ועדיין יש כל מיני תופעות כמו פצעים בפה וזה אבל בקטנה. הצפצוץ באוזן עדיין חזק, לא השתפר בכלל (אולי החמיר). אבל אם בסוף זה מה שיישאר לי אחרי ההתעללות הקשה שהעברתי את הגוף, דיינו. אם לא יעבור עוד חודש- חודשיים נראה מה אפשר לעשות (אם בכלל אפשר). אה, ולמרות שאני כבר אוכל יפה, המשקל עוד לא עולה בכלל. זה משהו שעוד צריך לפתור. אה, וגם הופיע לי כאב חד בזרוע ובכתף. אני ממש מקווה שזה בגלל השכיבה הממושכת על הספה, ולא פגיעה בשריר כתוצאה מהירידה במשקל. נחכה עוד כמה ימים נראה מה קורה עם זה. זהו. סך הכל אין תלונות. בקושי חודש עבר מהטיפול האחרון, ואני כבר במקום אחר לגמרי.

השיר "מתוק מתוק":