22-9 שני: בוקר. אני יורד במדרגות כולי ישן עדיין ונכנס למטבח. עוד בכניסה למטבח אני מריח את הריח של חיתול עם קקי שהיה בפח מאתמול. מחשבה מתגנבת למח הישן לגמרי שלי: כמה פעמים אפשר להגיד לעדי לשים את החיתול עם הקיק בתוך שקית??! כשהייתי בטיפולים כל דבר היה עושה לי בחילה. אפילו ריח של אוכל. ובטח ריח של חיתול קקי. והסברתי וביקשתי.... ועדיין. למה זה כל כך קשה?? אחר כך אני תופש את עדי לשיחה. מסביר לה ברגוע שכשהיא עושה משהו אחרי שביקשתי כל כך ברור, זה מאכזב אותי מאוד. אני מבקש ממנה להסביר לי מה בדיוק היא חושבת כשהיא מחליטה לעשות הפוך ממה שביקשתי. הרי אני יודע שחשוב לה שיהיה לי טוב, וחשוב לה מה שאני מבקש. אז? היא מסבירה שפשוט היא נותנת לאופק לשים את החיתול בפח. הוא מאוד אוהב את זה. והיא חשבה שזה כבר לא כל כך חשוב לי. ״אני מים״, היא מסבירה. אני זורמת לאן שקל... קשה לי להתמיד ולשמור על חוקים לאורך זמן. אני צריכה תזכורת מפעם לפעם. ואללה, אני חושב. תזכורת זה לא כל כך נורא. יש הרבה יתרונות שנובעים ממה שהיא. סך הכל לא הייתי רוצה לחיות עם מישהי בדיוק כמוני, אה? נראה לי שלשנינו זה לא היה כיף... 

חבר מגיע לפני שש בבוקר לרוץ (לפני שהשמש חזקה. אני צריך להיחשף לשמש כמה שפחות. קיבלתי מספיק קרינה הקיץ...). אני כבר יכול לרוץ. לאט מאוד אמנם, אבל רץ. אנחנו מתארגנים ליציאה. אופק פתאום מתעורר ומתחיל להשתעל מאוד (עדיין יש לו שעלת). החבר מסתכל עלי ושואל אם עדיין רלוונטי שנצא. ברור! מה הקשר? ואם לא הייתי פה, מה עדי היתה עושה? קמה ומטפלת בזה נכון? אז היא תעשה אותו דבר גם אם אני פה ורוצה לצאת. 

הרבה פעמים אחרי הלידה, נשים מרגישות שיש להן זכות לצוות על הגבר לעשות דברים. התינוק הופך למכשיר שליטה, וכל דבר שקשור לילד הוא ״סיבה מוצדקת״ לדרוש מהגבר דרישות שונות. החל מציוויים שונים הקשורים בהחלפת חיתול, והידוע שבהם הוא: מוישה - מגבונים!. מה, לא ידעת כשהתיישבת להחליף חיתול שתצטרכי מגבונים? ואם לא הייתי פה מה היית עושה? כמה מבוגרים כבר צריך בשביל להחליף חיתול לתינוק??!... וממשיך ב ״איך אתה נוסע ל___ (טיול במדבר עם חברים / מילואים / קורס ויפאסנה...) ומשאיר אותי פה לבד עם תינוק. לדעתי כל אחד מבני הזוג צריך לדעת לתפקד בתור כח משימה עצמאי לגידול ילדים. רק זה מאפשר לכל אחד מההורים לשמור על שפיות מסויימת. ככה אפשר שאחד מהם יהיה אחראי על הילדים, והשני יכול לנוח / לקרוא / לצאת עם חברים / לסוע לסופש בצפון או בלונדון / לעשות דברים אחרים שהוא או היא אוהבים לעשות בלי ייסורי מצפון פולניים. אף פעם לא הבנתי איך להכריח את בן הזוג לוותר על רצונות וחלומות רק כדי שיהיה לי יותר נוח נחשב לזוגיות נורמאלית. 

מה שעוד יותר תמוה בעיני, זה השינוי שקורה ברגע שאחד מבני הזוג מודיע ״נמאס לי״. שומדבר בעולם האמיתי לא השתנה. התינוק עדיין צריך שיחליפו לו. אבל פתאום, יום אחד, כבר אף אחד לא בא בדרישות לבן הזוג. פתאום אף אחד לא חייב. פתאום זה בסדר לצאת עם חברים, לסוע, לגדל תחביבים... שבוע שבוע. כמו טבח. למען הסר ספק, אני מאמין שהחופש הזה צריך להיות לשני הצדדים. סימטרי.

אני חוזר לעבודה עוד שבועיים. לפני כן רק אני עושה משהו שרציתי לעשות המון זמן - קורס ויפאסנה. חשוב לי "לסכם" את כל מה שעברתי, את כל מה שהיה, ולראות איך אני לוקח את זה לחיים החדשים שאני רוצה לבנות לי. כי אם יש משהו שאני לא רוצה לעשות - זה לחזור לשיגרה. אני רוצה ללכת הלאה וקדימה, לא אחורה. והאמת שגם כשהגוף כבר בסדר, אני פתאום מרגיש מטענים רגשיים משתחררים. פתאום כעסים משום מקום. אני נוסע לקורס היום, והאמת שדווקא ביומיים האחרונים הגוף התחיל פתאום לעשות הצגות. מאוד מקווה שזה לא יפריע לי בקורס. מקווה לעשות פריצת דרך בעניין הזה של הכעס. ממש מספיק ודי.