ראשון 19-10: אני נפגש עם גיא, המטפל שלי בדימיון מודרך ו- NLP. סופסוף הצלחתי לעשות את השיעורים שהוא נתן לי. אני מעלה התפרצות כעס שהיתה לי אתמול על אלוני (4). כשהוא נכנס לאמבטיה עם אופק, מיד הוא חטף לו צעצוע. בדרך כלל התגובה שלי היא הצהרה ובקשה ("אסור לחטוף צעצועים. תחזיר לו את הצעצוע..."), ואז אולטימטום ("אני סופר עד שלוש. אם לא תיתן לו את הצעצוע עד אז אני אתן לו"). ברוב הפעמים זה מספיק. ואם לא - האולטימטום מבוצע באסרטיביות אבל בלי כעס. עובד כמו קסם. אבל הפעם הסבלנות-0 שלי גרמה לי לצעוק עליו להחזיר לאופק, ומיד לחטוף לו בכח את הצעצוע עם המון כח וכעס. ומיד הוא פורץ בבכי חזק ואמיתי, ועכשיו יש לי שני ילדים בוכים באמבטיה. רעיון גרוע. ואני יודע שכל פעם כזו מחזקת את ההתנהגות הזו. שזה נותן לו רווח עצום על ההתנהגות הזו שלו. אם הוא מסוגל בפעולה פשוטה להוציא אותי מדעתי ולהוציא ממני כאלה אמוציות, זה נותן לו הרבה כח. זה כמעט לא משאיר לו ברירה אלא לעשות את זה שוב אחר כך... ובעסה היא שאני יודע את זה באותו רגע שאני מתפרץ עליו. לזכותי ייאמר שבאותו רגע אני פשוט הולך משם ואומר לעדי להחליף אותי (בקשה מאוד לא נפוצה, בהתחשב בזה שכל אחד מאיתנו מתפקד מצויין כיחידה עצמאית לטיפול בילדים. ראו דוגמא בתשובה לשאלה "כמה מבוגרים צריך בשביל להחליף חיתול"). עדי לוקחת מיד, והילדים יצאו מהאמבטיה צוחקים ומאושרים. גיא משבח אותי ומציין כמה זה לא טריוויאלי לפעול בדרך אחרת ממה שאני רגיל. במקום להיכנס עם אלון עוד יותר ראש בראש, הצלחתי לנתק את עצמי מהסיטואציה, ממש לשלוף את עצמי משם פיזית, ולבקש עזרה במקום שאני לגמרי לא רגיל לבקש. זה מדהים כמה נזק אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו מתחפרים יותר ויותר בסיטואציה שלא משרתת אותנו. מתוך כבוד פגוע, גאווה ויוהרה. כמה טעויות על טעויות, כמה נזק שאנחנו יכולים לגרום. וכמה זה קל יותר אם אנחנו יודעים לשלוף את עצמנו החוצה ולעשות משהו אחר. כמה לא טריוויאלי... כמו דון קישוט ששלף את עצמו מהבור שנפל אליו, על ידי זה שתפשצאת עצמו משערות הראש שלו ומשך את עצמו למעלה... כל כך פשוט 🙂

אז גיא מלמד אותי טכניקה של חילופי כיסאות. אני מתאר את הסיטואציה בתור עצמי, בצורה מונחית. ואז עובר לכיסא (כביכול) של אלוני, ומספר את הסיפור מהזווית שלו. אני לגמרי נכנס לעניין. נראה לי שגם הקול והדיבור שלי נהיים ילדותיים. ופתאום זה כל כך הגיוני מבחינתו. כל כך הגיוני שממש לא מובן לו (לי) מה אבא רוצה ממנו. אחר כך אני בכיסא המשקיף. אני יוצא מזה מלא אהבה לאלוני, עם החלטה נחושה שאין מצב שהוא ישלם את מחיר הסבלנות שאני צריך לגדל מחדש.

שני 20-10: אני קם בבוקר בידיעה שהיום אני עושה בדיקת PET-CT. סריקה של כל הגוף, עם הזרקה של חומר ניגוד, יוד וחומר רדיואקטיבי. כצפוי, אני נהיה מאוד שקט ומסוגר. לא מדבר. לא רוצה לאכול כלום אפילו שאני יודע שיעברו עוד הרבה שעות עד שאוכל לאכול. עדי מתייעצת איתי לגבי פרוייקט-מיזם חדש שהיא רוצה להרים, וזה עוזר לי לחשוב על דברים אחרים. נוסעים לאסותא, ותוך כדי ההמתנה בתור אני מגייס לעזרתי את אושו ("Now-Here" All the Time) וזה קצת מנחם אותי להיזכר שכרגע אף אחד לא עושה לי כלום, ואסור לדאוג בגלל העתיד... שומע סביבי דיבורים שמלחיצים אותי אז אני מזמן את טייסטו (Tiësto - Adagio For Strings) כדי לעזור לי להתנתק מהרעש. לידנו אישה שגם כן מפחדת ממחטים. היא מבקשת מעדי שתיכנס איתה.. אבל יוצאת ומהללת את הרופאה שדקרה אותה והיא לא הרגישה כלום וזה. אני רוצה שהיא תעשה לי. רוצה לקחת גם כדור הרגעה שפעם עזר לי, אבל עד שמאשרים לי שהוא לא מפריע לבדיקה מגיעה אחות אחרת ואני כבר צריך להיכנס. אני מתבייש לבקש עוד זמן, ומתבייש לבקש שהרופאה הקוסמת תעשה לי את זה, ומתחרט על זה מיד אחר כך... אני מבקש לשכב. הדקירה קשה לי ואני מועך לעדי את היד (יעברו עוד ימים עד שהסימנים יעברו). גם אחרי שהצינורית ביד זה כואב ממש ומשגע אותי. מכונה מזריקה לי חומר וזה עושה תחושה מוזרה ביד. כמו ניאו שנוגע במראה ואז כספית זוחלת ומקפיאה לו את היד. אחר כך זה עוד יותר מורגש. אני יושב בחדר המתנה עם הרדיואקטיבים האחרים ומנסה לא לחשוב על הצינורית שתקועה לי ביד. מנסה להתנתק ולדמיין את החוף בתאילנד, בהצלחה חלקית. מפוצץ את האוזניים עם טייסטו. בוהה בטלויזיה שיש שם שמציגה איזה סרט פחד-בדיוני-מסתורין לא ברור בכלל. רק לא לחשוב. אחרי חצי שעה אני נרגע קצת ומצליח לקרוא קצת. קורא בספר ״הרשימה״ של יובל אברמוביץ׳. ספר מדהים. על איך הוא הכין רשימה של חלומות שלו כשהיה בן 16, הגשים אותם תוך שנתיים, ומאז הוא כותב רשימות כאלה ומגשים אותן. כולל דברים מופרעים והזויים... וגם מלמד אחרים איך לחיות את החלומות שלהם. מקסים. אז מה זה אומר עלי? איך אני מגשים את החלומות שלי? מה הרשימה שלי בכלל? ואיך הרשימה שלי קשורה לתפיסה שלי של מה נכון ומה צריך, וזמן וכסף ושאר התירוצים שלי לא לחיות את החיים שאני רוצה? טוב, לפחות נרשמתי ללימודי ערב בקורס ל״טרילותרפיה״ של ניסים אמון. זה בהחלט צעד גדול (ואמיץ) בכיוון. אני מקווה שזה יהיה תזכורת שבועית בשבילי לאיך לנווט את החיים שלי בעצמי ולא להקשיב לאמונות התפלות שאני מאמין בהן, שגורסות שצריך לעשות את מה שצריך וזהו זה. זה שטויות. זה נכון שמידי פעם אני יודע לעשות משהו שונה בשביל עצמי. כמו הויפאסנה הזו (שלא יצאה משהו בכלל מבחינתי), כמו שנסעתי לדרום אמריקה לטרקים ולקרנבל אחרי שפיטרו אותי ממודו של דב מורן (יחד עם עוד 100 איש) והשארתי את עדי עם שתי ילדות קטנות בבית. אז נכון. מפעם לפעם באה לי הג׳ננה ואני עושה משהו חריג. אבל ככה ביום יום אני חי לי מיום ליום, מפזר את ימי לרוח כאילו היו קונפטי. כאילו שזו החזרה הגנרלית לחיים שלי ולא הדבר האמיתי. אז מה, לגדל משפחה למופת זה לא הגשמה עצמית מספיקה? אז זהו. שבשבילי זה לא. וזה שיש לי תינוק בן שנה וחצי זה לא תירוץ לא להתקדם לפחות לקראת החלומות שלי. אבל כמו שיובל אברמוביץ אומר, קודם כל צריך לרשום את החלומות האלה. על דף. לא יודע אם זה קונקרטי מספיק, אבל החלום הראשון שלי הוא לחיות בשלווה. להצליח להישאר בסנטר, באמצע שלי, בלי קשר למה קורה מסביב. יופי. עכשיו רק נשאר להבין איך עושים את זה... יובל - רעיונות?
אני נשאר שם בחדר איזה שעתיים, וכל 10 דקות קם לשתות עוד כוס של יוד רדיואקביטי. לבריאות. בסוף קוראים לי ואני עובר למכונה של הבדיקה. מזריקים לי שוב חומר ניגוד, והמכונה עושה את מה שהיא צריכה. עד שמוציאים לי את הזה מהיד כמעט פורחת לי הנשמה. צריך לחכות עוד שעה עד שהדיסק יהיה מוכן, אז אני נשכב לי על ספה בחדר המתנה ריק ושם את הראש על הברכיים של עדי. עדי דואגת להכל. בסוף נוסעים חזרה הביתה. אני אוכל משהו והולך לישון. ישן המון וחולם על רשימות של חלומות...