שבת, 1.11: מתעורר ביקיצה טבעית שעדי פרגנה לי, אבל עדיין כועס על הויכוח שהיה לנו אתמול. משהו טפשי על חלוקת הנטל ביננו. אור הלכה אתמול לאיזו בת מצווה של ילד (נער?) מהכיתה שלה, אז עדי הציעה שאחד מאיתנו ייקח את אביב ל"זמן איכות". פעם היינו עושים את זה כל שבוע, אבל כבר הרבה זמן שאנחנו לא מקיימים את זה, לצערי. יערה, הסופר-יועצת המיתולוגית של בית הספר הדמוקרטי, אמרה לנו שזה הדבר הכי חשוב שהורה יכול לעשות. אני הכי מסכים בעולם. אם אין לי שעה אחת בשבוע להיות עם כל אחד מהילדים שלי בנפרד, אני צריך לבדוק טוב טוב איפה אני משקיע את הזמן ומה לעזאזל יכול להיות יותר חשוב מזה. תירוצים תמיד יש בשפע...
בכל מקרה, התנדבתי בשמחה לצאת עם אביב. לארוחת הערב הגענו עדי ואני שפוכים, אבל רציתי בכל זאת לקיים את הפגישה עם אביב. אז תוך כדי הארוחה עדי שואלת "מה, אז גם היום אני צריכה להשכיב את הקטנים? לא מספיק עשיתי את זה כל השבוע? אתה יודע מה, אולי אני אשכיב אותם משך השבוע, ואתה בסוף השבוע?". עכשיו, כל מי שהורה יודע, שלהשכיב את הילדים זה הדבר המעייף ביותר בעולם. אחרי שאני מסיים אמבטיות ומקריא סיפורי לילה טוב אני כל כך עייף, שמה שנשאר לי זה לזחול למיטה בדרך כלל. בטח ביום שאני כל כך שפוך כבר בארוחת הערב. אבל אני יודע שגם עדי עייפה, אז אני לוקח את אופק למעלה וקורא לאלון. אלון רץ במעלה המדרגות, עוקף אותנו ונעמד בראש המדרגות, חוסם לנו את המעבר. כשאנחנו מתקרבים הוא שולח רגל כדי לבעוט באופק. אני עוצר אותו, אבל המחשבה מה היה עלול לקרות אם לא הייתי שם מזעזעת אותי ואני מתפרץ על אלון, שפורץ בבכי. אני מקלח את אופק וכשאלון נרגע הוא מצטרף. אופק משפריץ מים על אלון והוא מתרגז עליו, אז אני מוציא את אופק מהאמבטיה (בכי גדול, בכי גדול). מלביש אותו, קורא לו את "איה, אי, אח, אאוץ' ואווה" (הוא כבר אומר את השמות שלהם!), ומשכיב אותו לישון. מוציא גם את אלון, מלביש, סיפור, ולישון. בינתיים כבר הספקתי להודיע לאביב שאנחנו לא יוצאים היום, כי לא יהיה כל כך נעים להיות בחברתי היום. שתצא עם אמא. אז הן קופצות ל"חנות נוחות" וקונות קצת פינוקים ורואות סרט בבית. אני מזמן ישן... כשעדי באה לישון אנחנו מתווכחים על מה שהיה, ושאר הלילה נראה יותר כמו סיוט מאשר שינה.

אני מרגיש מאוד כפוי-טובה לעדי על ההתמודדות המדהימה שלה בחודשים האחרונים. היא לקחה הכל על עצמה כמו סופרמן. האמת, שהדימוי הכי טוב לזה זה מה שאמר לי בועז יפת, המטפל הסיני שאני פוגש דרך עמותת "מנדלת הלב" המדהימים, שעוזרים לחולי סרטן ומשפחותיהם (הם מארגנים לנו עכשיו גם נופש שהשיגו מכל מיני תורמים!!). כשהייתי אצלו השבוע הסכמתי שיעשה לי דיקור (!!!). הוא שם לי שלוש מחטים (של ילדים אמנם), ואכן, כמו שהבטיח, רק באחת מהן הרגשתי משהו לשבריר שניה. ואז סיפר לי שיש בי כח מאוד חזק של צמיחה ועשייה. שזה לפי הסינים עץ. שהסינים מדמים את הטיפוס שלי לאישה שעולה בהר, נושאת על כתפיה המון ילדים ומקוששת עצים בדרך. וכשאנשי הכפר מציעים לה לנוח היא לא מבינה על מה הם מדברים... אבל את הכח העצום של העץ שלי מגבילה המון מתכת שיש בי. המתכת חונקת את העץ. לא נותנת לו לגדול חופשי, ויוצרת המון תסכול. היא כבדה, מושכת למטה. עם המתכת גדל עץ ברוש. בלעדיה - אקליפטוס... איזה כח עצום צריכה המתכת בשביל לרסן את כל העץ הזה... ובגלל זה גם קשה לי כל כך עם מחטים. המתכת שלהן מתנגשת במתכת שלי. וגם לוקחת לי את השליטה, שאני צריך בתור עץ ומתכת. מהמם. בקושי דיברתי איתו בכלל, ואיזה יופי הוא רואה. אני מרותק מהסיפור וכמעט מצליח לשכוח שיש לי עדיין שלוש מחטים בתוך הגוף. בררר...

אז עדי, למרות שהיא בעיקר מים, מצאה בעצמה המון עץ כדי לסחוב ארבעה ילדים + בן זוג חולה + עבודה + בית חודשים ארוכים במעלה ההר, תוך כדי החופש הגדול... אבל איכשהו אני כל כך עסוק עכשיו בלפנות לי זמן ומקום לדברים שאני רוצה, שאני פשוט לא מצליח להכיר לה תודה על כל המאמץ הזה. ואני מסתכל על התקופה שלפני כן, שבה לדעתי נשאתי ברוב העול (למרות שלפי בועז זו המהות שלי...), ועכשיו אני מחפש איזון. "שוויון בנטל", כמו שאומרים הרבה לאחרונה. אולי זה זמן גרוע לעשות את השינוי הזה.

אני מראה לעדי את הפוסט והיא כועסת על זה שאני מראה רק צד אחד. אז בהחלט צריך להוסיף פה שאני לא חושב שהמצב כרגע מאוזן. עדי קמה עם הילדים בבוקר, מארגנת אותם, אוספת אותם באחת ונמצאת איתם עד הערב (וכל הורה יודע שהרבה יותר קל להיות בעבודה מאשר לנהל ארבעה ילדים על חוגיהם, חבריהם ומריבותיהם). ורוב הימים גם משכיבה אותם לישון. זה בהחלט לא איך שאני רוצה לראות את התפקיד שלי כאבא, וזה נכון שכרגע רוב העומס נופל על עדי. אני בהחלט רוצה למצוא את האמצע. ונכון גם שאתמול לא אמרתי לעדי שיהיה לי קשה להשכיב את הבנים ולצאת עם אביב אחר כך. סתם כעסתי לי בשקט כי דברים לא הסתדרו כמו שרציתי.

התחלתי השבוע גם ללמוד טרילותרפיה אצל ניסים אמון. בגדול הוא אומר, שבכל אחד מאיתנו יש שלושה אנשים: הראש, הרגש, והאמצע (שזה אני האמיתי, כמו שנולדתי). עשינו תהליך מצויין של להגדיר איפה אנחנו היום ולאן אנחנו רוצים להגיע. אחר כך ניסים רצה להדגים את השיטה, וביקש מתנדב. כמובן מיד קפצתי, ומצאתי את עצמי שעה וחצי מול ניסים, 1 על 1 (חוץ מכל הכיתה כמובן, בקטנה), בטיפול אישי. וואו. ניסים דיבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד (הראש שלי, הרגש שלי, ואני) וביררנו את הקונפליקטים בינהם, הכעסים ההדדיים, הפחדים... מדהים. מן הסתם אני לא מצפה לתרופות-קסם שפותרות לי את כל הבעיות במפגש אחד (ראה ערך הויכוח מאתמול), אבל אני בהחלט רואה פה התחלה של משהו טוב.

חוצמזה, קיבלתי בשבוע שעבר תשובות משמחות מהבדיקה שעשיתי, וכל הגוף שלי נקי מתאים סרטניים. הייתי מאוד אופטימי לפני הבדיקה. אבל ככל שזה התקרב, והציפיה לתשובה התארכה, התחלתי להילחץ ולדמיין מה אם... אז זו היתה הקלה גדולה לקרוא שהכל בסדר. הייתי השבוע גם בביקורת אצל הרופא, ולשמחתי הוא אמר שצריך רק ביקורת ויזואלית (עם סיב אופטי) פעם בחודשיים. ובדיקת CT עוד שנה, וגם אז בלי חומר ניגוד... איזו הקלה עצומה שלא אצטרך להתמודד עם עוד מחטים בזמן הקרוב. אבל מאכזב קצת שתוך זמן כל כך קצר הצלחתי לאבל פרופורציות ולריב עם עדי על דברים כל כך טפשיים. מסתבר שהחיים יותר חזקים. ובכל רגע נתון, הבעיה הכי גדולה שאנחנו מתמודדים איתה נראית לנו גדולה, גם אם החיים שלנו דבש וקינמון. וכשהיא נפתרת, מיד תופסת את מקומה הבעיה הבאה בתור, קטנה ככל שתהיה, והופכת להיות הבעיה הגדולה. זה כמו ארגון טרור. תוריד את הראש, מיד יבוא אחר במקומו...

הנה קטע שכתב אסף עובד, שמתאר את העץ. כל קשר אלי מקרי בהחלט כמובן...:

"כאשר אלמנט העץ מאוזן הדבר הבולט ביותר הוא התפתחות וגדילה, אנשים אלו הם אסרטיביים ויוזמים. הם בעלי תוכניות ומטרות ברורות אך הם מצליחים לגלות גמישות על מנת לעקוף מכשולים. תכנון, ראייה קדימה וביצוע זה המוטו של אלמנט העץ. ביסוד העץ קיימת העוצמה האלימה הדרושה לכל ההתחלה, עוצמה זו כאשר היא מדוכאת או לא מאוזנת יכולה להפוך בקלות לתסכול, זעם או דיכאון. היא יכולה להתבטא ביאוש והרמת ידיים או בנטייה לאלימות. לאו דווקא אלימות מתוך רצון לפגוע, אלא יותר הזזה הצידה של כל דבר המפריע להתקדם למטרה. כאשר התוכניות של העץ לא מתקדמות הוא מרגיש חסום ומוגבל. הקושי הגדול להרגיש מוגבל מתבטא באישיותם ומכוון את חייהם – כאשר אדם כזה נכנס למסגרת חדשה הוא מייד מנסה ללמוד את הגבולות והחוקים, מי מחזיק בכוח? מי אחראי על האושר שלי? מידע זה נותן אשלייה של שליטה והבנה של הסיטואציה. לאנשים "עציים" קיימת כמעט תמיד בעייה עם סמכות - קל יותר להיות מורה מאשר להיות תלמיד, מפקד מאשר חייל, עצמאי מאשר שכיר.

השהות עם אלמנט העץ יכולה לקדם ולפתח או להפוך למריבה בלתי נגמרת בעיקר כאשר העץ הוא כוחני. לאלמנט זה יש נטייה להיות אסרטיבי, בטוח בעצמו, וחסר סבלנות לסביבה. הנושאים המרכזיים שאנשים בייסוד זה מתעסקים בהם הם: גבולות – שימת גבולות, פריצת גבולות, בדיקה שלהם, פחד מפניהם, או צורך נואש להם. לעץ חשוב להיות צודק, וחשוב לו שיכירו בצידקתו, בניגוד לאלמנט האש לדוגמא שם, לאחר ויכוח יש צורך לבדוק האם אוהבים אותי, ויכוח עם העץ מסתיים בבדיקה האם הצד השני מבין שאני צודק. העץ חייב לגדול ולהתפתח מבחינה אישית, שכן עצירה במקום לעץ פרושה תקיעות ומוות. כאשר האלמנט מאוזן – אנשים מיסוד זה בטוחים בעצמם, בעלי אינטואיציה חזקה, ראייה ברורה של דרכם בחיים, בתוספת הסבלנות לתת לדרך זו להתממש. הם עצמאיים וחזקים אך יכולים להביע את אישיותם והיצירתיות שהם ניחנים בה בדרך רגועה ובהרמוניה עם סביבתם. אנשים מטיפוס העץ הם אתלטיים במבנה גופם ופעילות גופנית נוטה לשחרר את הלחץ הטבוע בהם, והיא בריאה להם מן הצד הנפשי יותר מליסודות אחרים. העונה המיוחסת להם היא האביב שהאנרגיה שלו היא אותה אנרגיה פורצת ורבים מן האנשים מיסוד זה פורחים ונעשים יצירתיים בתקופה זו...

אנשי העץ מצטיינים במקצועות הקשורים לניהול ולהובלת פרוייקטים. הם יכולים להיות מפקדים מצויינים, הם בעלי יצירתיות הנועדה לפתור בעיות... מי ייתן ואלמנט העץ ישגשג וישמש אותנו בשמירה על האש הבוערת, מי ייתן ולא יחסרו בו מים שישמרו על גמישותו."