חמישי 22-05: בבית החולים אנחנו מקבלים את הבשורות הקשות באמת.בוטל הטיול. אין קראוון. לא ניו-זילנד ולא כבשים. אפילו לא עז.

כמה חודשים טיפולים ואני כמו חדש, כנראה. אפילו לא צריך ניתוח. רק זריקה קטנה (של כימו), וזה חולף. טוב, וגם הקרנות, ועוד כמה כימו. אבל לא נהיה קטנוניים.

קובעים בדיקת MRI דחופה למוצאי שבת, ו- PET-CT ליום חמישי הבא. מתלבטים מה ואיך לספר לבנות. בכל זאת הן בנות 12 ו- 11. מתאמים עמדה, ויושבים איתן לשיחה. עדי מסבירה להן שיש לי איזה פצע בתוך האף, איזה תאים רעים שצריך לחסל. ושאני הולך לטפל בזה בקרוב, ואולי זה יעשה אותי עייף וזה. הן מקשיבות בחצי אוזן. ואז עדי מוסיפה שזה ייקח כמה חודשים, והן מזדקפות ונדהמות. מבינות שזה לא איזה פלסטר וזה עובר. אבל זה מתקבל בהבנה. לא אמרנו להן שזה סרטן.