ראשון 20-07: היום יום הנישואין שלנו. 14 שנות נישואין אנחנו חוגגים היום. והפעם באווירה קצת פחות חגיגית. אלון חבר שלי טוב מגיע כמו כל יום ראשון להיות איתי, אבל אני מרגיש לא משהו אז חותכים הביתה כמעט בלי לבלות יחד. עדי עושה סידורים וסופר ונוסעת להביא את דליה כדי לשמור על הילדים. אז אנחנו אפילו נחים צהריים. קמים לאט ועדי עושה לנו קריקטורות מצחיקות באייפון שלה. היום אני מרגיש פחות טוב. בחילה חזקה אז אני בקושי מנסה לשתות מזון.

אנחנו גרים בשכונה ותיקה (קפלן), שזה מה שאיפשר לנו בכלל לקנות את הבית. השכנים נהדרים ואיכפתיים. אבל יש פה בשכונה מנהג כזה שכשמישהו מגיע עם האוטו לבקר מישהו אחר או לאסוף אותו, קודם כל הוא נותן כמה צפירות. ככה לבשר על בואו. ואם לא יוצאים לקבל את פניו תוך כמה שניות, מגיע סט צפירות נוסף. וזה בדיוק מתחת לחלון שלי, ומשגע אותי. מפריע לי לנוח. אז אני הולך לדבר עם השכנים לבקש שיעזרו לי להפחית את הצפירות פה ברחוב ובאותה הזדמנות מספר להם על הסרטן והכל. הם בהלם ומבטיחים לעזור לי בזה. שכנה אחרת שאני מספר לה מתנדבת להביא לי סיר של דיסה, אבל עדי כבר הכינה לי אז אני שומר את ההזמנה לפעם אחרת. וגם מספרת על נפלאות הכורכום (כפית בכוס מים) - שזה בדיוק (!) מה שאמרה הנטורופתית. פשש יודעות דבר או שניים הסבתות.

שותה את הדייסה שעדי הכינה לי מסובין שיבולת שועל עם המון מים (כמו שהמליץ גיל הסיני). זה יורד טוב בגרון, ואפילו לא מגעיל בטעם. יש לי תחושת שובע קלה ששכחתי כבר איך היא מרגישה. מסתובב ומתארגן ליציאה.
עדי ואני יוצאים היום לכבוד יום הנישואין אז עדי מקלחת ומשכיבה את הילדים. אני שותה עוד שייק חלבון, וזה מתברר כיותר מדי. הכל יוצא החוצה... לעזאזל עד שהכנסתי את זה. כנראה שאני באמת חייב לנוח אחרי כל מזון, וזה לא סתם פינוק.

רציתי ליסוע עם עדי לתל אביב להסתובב בטיילת לנשום את הים, אבל אני די חלש אז נוסעים פה קרוב לפארק של כפר סבא... נחמד שם מאוד. עושים טיול רגלי. הפארק מקסים ורומנטי, ואנחנו מברכים על כל הטוב שקיבלנו ב-14 השנים האלה יחד. על הילדים המדהימים שלנו, על הבית, על משפחה וחברים שאוהבים בלי גבול, על הבריאות שיש, והכי הרבה אחד על השני, שלא יכולנו לדמיין בן-זוג יותר ראוי לחיות איתו את החיים האלה.

עוד לפני שעשינו סיבוב אחד אני מתעייף ויושבים לנוח. עדי אומרת לי שהפוסט הקודם שלי היה מאוד ביקורתי, ונראה כאילו התחברתי למסר שהיה לי שם קודם, לפני הסרטן, והוצאתי אותו.
עכשיו אתה כותב הרבה יותר רגוע, מקבל. זה נכון מאוד. בעצמי הרגשתי בזה. שאלה גדולה איך לשמור על הרגישות הזו גם אחרי שיחזרו אלי הכוחות שלי. חוזרים לאוטו. רציתי לקחת את עדי למסעדה (אולי יהיה להם מרק), אבל אני גמור, רוצה הביתה.

יום נישואין שמח, בייבי.

* כשנפגשנו עדי ואני בארץ, שנה וחצי אחרי הפגישה הראשונה שלנו בנפאל, עדי אספה אותי על האופנוע ג'אווה שלה מהרכבת בתל אביב. שאלה "לאן"?. אמרתי "לים". זה היה יום מופלא וקסום שאחריו לא נפרדנו. עד עצם היום הזה.