יום רביעי 21-05: אני קם עם כאב ראש משתק ונדיר. מפעם לפעם עדיין קופצים הזכרונות מאתמול, ואני מרגיש איך הם שורפים לי תאי מוח. כמו קצר חשמלי בתוך הראש. אני מודיע שלא אגיע לעבודה. אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מבן דב. זה גידול ממאיר. צריך להגיע לבית החולים מחר, יסבירו הכל. יושב עם עדי עם הספה במרפסת, מעכלים את הבשורה. וואו. אז זה היום שבו משתנים לך לפתע פתאום החיים. תמיד תהיתי איך הוא מרגיש. אז ככה.
יושבים חושבים מה זה אומר. ומה אם יש לי עוד שנה? מה נעשה? זה ברור, אני אומר. נעשה את הטיול קרוואן שתמיד רצינו עם הילדים. לאן ניסע? ניו-זילנד? ארצות הברית? אירופה? אולי הודו?. "היה לי ברור שזה מה שתרצה לעשות", עדי אומרת. "פשוט לא ידעתי אם תרצה שנבוא איתך...". לא, זה לא ייאומן, האישה הזאת. אין דברים כאלה. אפילו בתור תסריט זה היה נשמע מופרע מדי. אין אישה בעולם שמסוגלת לאהוב כל כך ובאמת, שהיא תוכל להגיד דבר כזה ולהתכוון אליו. חוץ מעדי, כנראה. היא כרגע גילתה שיש לי סרטן, והמחשבה היחידה שיש לה היא איך אוכל להגשים את החלומות והרצונות שלי. אהבה טהורה נטולת אגו. אין לי ספק שזר לא יבין זאת. דברים כאלה יש רק באגדות ילדים, ואנחנו הרי מזמן הפסקנו להאמין באגדות. אפילו לכתוב את זה מרגיש לא אמיתי... אני מתאושש מההלם, מחבק חזק. נראה לך באמת שאם יש לי שנה לחיות ארצה לטייל בלעדיכם?!!. אמנם זה נכון שכבר ארזתי לי פעם תיק ונסעתי לשישה שבועות לדרום אמריקה ועדי נשארה עם שתי הבנות הקטנות (אז). אבל זה בטוח לא מה שאני רוצה לעשות אם יש לי רק שנה לחיות...
ככה אנחנו יושבים על הספה ומפליגים במחשבות על טיולים, סקרנים מה נלמד מחר, אבל מוכנים לכל דבר. אני ממש שמח פתאום על כל הביטוחים שיש לי. בזמנו, כשהסוכנת שכנעה אותי לעשות אותם, זה נשמע לי הזוי לגמרי. למה לי לעזאזל לעשות "ביטוח מחלות קשות" אם לא הייתי 32 שנה אצל רופא? אפילו אקמול אני לא לוקח. מה זה השטויות האלה, עדיף למלא לוטו, יש יותר סיכוי לראות את הכסף חזרה... בכל זאת עשיתי. שיהיה. פתאום עכשיו כל הביטוחי חיים, בריאות, והשד יודע מה שכל חודש אני משלם עליהם הון, פתאום כל כך שמחתי עליהם!. "טוב, אם אני אמות אז תימחק המשכנתא, תקבלי את הביטוח חיים וזה, ותשדרגי למודל חדש יותר... " (המתרגם: הכוונה לשידרוג בן-הזוג).
