Uncategorized

Comments

לפני שנה וארבעה חודשים אמרו לי שיש לי סרטן. המחשבה הראשונה היתה שאם זה ממילא נגמר, אז אנחנו לוקחים את הילדים ונוסעים לטייל בעולם בקרוואן. התוכניות השתנו כשהתברר שאני אמור להבריא תוך כמה חודשים. ואכן כך היה. שנה אחרי סוף הטיפולים, החלטנו לקיים את הנבואה ולצאת לטיול מסביב לעולם.

ביום 31-10 נצא לגואה, טיסה בכיוון אחד, כדי לטייל בעולם ולחוות אותו וללמוד אותו ולראות אם יש צורות חיים שמתאימות לנו יותר מזו שכאן. אנחנו נכתוב בלוג, ואפילו עשינו וידאו שמספר על ההחלטה:

והנה פוסט שכתבנו (באנגלית):

http://therefaelis.com/cant-believe-im-doing-this/

 

מוזמנים להצטרף למסע שלנו 🙂

 

שנה טובה!

הרפאלים.

 

Comments

מתיישב לכתוב. הלב מלא, לא יודע אפילו איפה להתחיל. כל כך הרבה זמן לא כתבתי. לא יודע אפילו למי או למה אני כותב. ואם מישהו קורא בכלל. וזה גם לא משנה בכלל. מיליון מחשבות של מה אני צריך לעשות עכשיו מפציצות אותי: לאכול ארוחת ערב, לסדר, לעשות כלים, לחלק משלוחי מנות לשכנים, לנקות לסדר את המשרד ולחבר את המחשב של הבנות, להעלים את המזוודה של עדי שחוסמת את הכניסה לחדר כבר שבוע מאז שהיא חזרה מאמסטרדם, ועוד ועוד. אני מזיז את הכל הצידה ויושב לכתוב.

כששואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול אני אומר שאני רוצה לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים. לתרום לחיים שלהם משהו משמעותי. ועדיף הרבה אנשים. כמו ניסים אמון. כמו רובין שארמה. ופתאום היום הבריקה במוחי ההברקה ששניהם למדו המון שנים במנזרים וזה לפני שהם הלכו ללמד!! ומי אני ומה אני שאלמד אנשים. מה בכלל יש לי ללמד. ואז אני נזכר בביירון קייטי שבגיל ממש מאוחר (אפילו יותר משלי LOL) הגיעה פתאום למצוא את שיטת "העבודה" המופלאה שלה ופיתחה את אחד הכלים העוצמתיים שאני מכיר כדי שהאדם יכיר ויקבל את עצמו ואת הסביבה. וזה תוך כדי אישפוז במוסד פסיכיאטרי אחרי התמוטטות כללית. אז מה? אני מניח שיש לי מה להגיד כי לא מעט אנשים שואלים לדעתי, ונתרמים ממה שיש לי להגיד. מגיל מאוד צעיר בחרו בי לשפוט ולגשר, שאלו לדעתי והתחשבו בה. ובהרבה דברים יש לי דעה משלי, שהרבה פעמים שונה מהמקובל. שיהיה. אבל בשביל ללמד צריך לעשות מזה שיטה. לארוז את זה איכשהו. ואיך בכלל, ומי אני שאלמד אחרים, וזה.

עדי הלכה לטיפול אצל שירן, המטפלת האלופה שלה. דרך מדהימה עדי עשתה בעזרה של שירן. מתנה גדולה שפגשנו אותה (דרך עמותת "מנדלת הלב" הנהדרים). עוד מעט היא חוזרת (~21:00) ונוכל להיות סופסוף קצת ביחד. מטורף. יום חמישי, ובקושי נפגשנו השבוע. הצורך להיות כל היום במשרד (שעות העבודה מהבית לא נחשבות...), בעזרה של הפקקים הלוך וחזור, מביאים לזה שאני ממש בקושי בבית. זה מתחזק כמובן ע"י זה שאני לומד בימי שני עד 22:00 (ועובד יום קצר יותר), והיא מתאמנת בכדורשת בימי שלישי בערב. ופה פגישה עם חבר או חברה, ושם איזו פעילות, וחוצמזה אנחנו הרבה פעמים מתרסקים מעייפות בערב אחרי שמשכיבים את הקטנים. אז הסיכוי שנהיה שנינו באיזה מצב עירנות בשעה סבירה בערב הוא נמוך. אבל קבענו לנו דייט שבועי ונשבענו שלא דורסים אותו עם שום דבר בלי אישור של שני הצדדים :).

פורים. איזה מין חג זה. המון שמחה, חגיגות, מצווה לשתות ולחגוג ולהשתכר. המון יצירתיות. אבל השנה אני מרגיש מאוד מנותק מזה. לא מרגיש לחגוג. משהו עצוב עצוב. מין תקופה כזו, אני אומר לעצמי. ככה זה. מין שנת חורף שאחריה יבוא האביב. כמו הרכבת הרים שיורדת, בסוף בטוח שתעלה שוב (אם לא תיגמר הנסיעה פתאום). אז אין מה לדאוג. ככה זה עכשיו וזהו זה. אז כולם חוגגים ומסיבות ותחפושות ונפצים ואני לא בא לי כלום מזה עכשיו. מתרכז בלמלא את החובות שלי בבית, בעבודה. לא מוצא אנרגיה אפילו לעשות ספורט, או לכתוב, או לקרוא, או לעשות מדיטציה. פתאום דפיקה בדלת, והשכנה מביאה משלוח מנות. ובפנים, בין האוזני המן והממתקים - הפתעה. קופסא טונה!

כמו סרדינים בקופסא אנחנו חיים, אני ממהר ממקום למקום ובחזרה, לא מספיק להיות עם הילדים, מגיע לערב גמור חסר סבלנות ואין לי כח כשאלוני מתחיל להתעכב באמבטיה לא מקשיב מה אני מבקש ממנו מציק לאופק וזה וזה.

Comments

22-9 שני: בוקר. אני יורד במדרגות כולי ישן עדיין ונכנס למטבח. עוד בכניסה למטבח אני מריח את הריח של חיתול עם קקי שהיה בפח מאתמול. מחשבה מתגנבת למח הישן לגמרי שלי: כמה פעמים אפשר להגיד לעדי לשים את החיתול עם הקיק בתוך שקית??! כשהייתי בטיפולים כל דבר היה עושה לי בחילה. אפילו ריח של אוכל. ובטח ריח של חיתול קקי. והסברתי וביקשתי.... ועדיין. למה זה כל כך קשה?? אחר כך אני תופש את עדי לשיחה. מסביר לה ברגוע שכשהיא עושה משהו אחרי שביקשתי כל כך ברור, זה מאכזב אותי מאוד. אני מבקש ממנה להסביר לי מה בדיוק היא חושבת כשהיא מחליטה לעשות הפוך ממה שביקשתי. הרי אני יודע שחשוב לה שיהיה לי טוב, וחשוב לה מה שאני מבקש. אז? היא מסבירה שפשוט היא נותנת לאופק לשים את החיתול בפח. הוא מאוד אוהב את זה. והיא חשבה שזה כבר לא כל כך חשוב לי. ״אני מים״, היא מסבירה. אני זורמת לאן שקל... קשה לי להתמיד ולשמור על חוקים לאורך זמן. אני צריכה תזכורת מפעם לפעם. ואללה, אני חושב. תזכורת זה לא כל כך נורא. יש הרבה יתרונות שנובעים ממה שהיא. סך הכל לא הייתי רוצה לחיות עם מישהי בדיוק כמוני, אה? נראה לי שלשנינו זה לא היה כיף... 

חבר מגיע לפני שש בבוקר לרוץ (לפני שהשמש חזקה. אני צריך להיחשף לשמש כמה שפחות. קיבלתי מספיק קרינה הקיץ...). אני כבר יכול לרוץ. לאט מאוד אמנם, אבל רץ. אנחנו מתארגנים ליציאה. אופק פתאום מתעורר ומתחיל להשתעל מאוד (עדיין יש לו שעלת). החבר מסתכל עלי ושואל אם עדיין רלוונטי שנצא. ברור! מה הקשר? ואם לא הייתי פה, מה עדי היתה עושה? קמה ומטפלת בזה נכון? אז היא תעשה אותו דבר גם אם אני פה ורוצה לצאת. 

הרבה פעמים אחרי הלידה, נשים מרגישות שיש להן זכות לצוות על הגבר לעשות דברים. התינוק הופך למכשיר שליטה, וכל דבר שקשור לילד הוא ״סיבה מוצדקת״ לדרוש מהגבר דרישות שונות. החל מציוויים שונים הקשורים בהחלפת חיתול, והידוע שבהם הוא: מוישה - מגבונים!. מה, לא ידעת כשהתיישבת להחליף חיתול שתצטרכי מגבונים? ואם לא הייתי פה מה היית עושה? כמה מבוגרים כבר צריך בשביל להחליף חיתול לתינוק??!... וממשיך ב ״איך אתה נוסע ל___ (טיול במדבר עם חברים / מילואים / קורס ויפאסנה...) ומשאיר אותי פה לבד עם תינוק. לדעתי כל אחד מבני הזוג צריך לדעת לתפקד בתור כח משימה עצמאי לגידול ילדים. רק זה מאפשר לכל אחד מההורים לשמור על שפיות מסויימת. ככה אפשר שאחד מהם יהיה אחראי על הילדים, והשני יכול לנוח / לקרוא / לצאת עם חברים / לסוע לסופש בצפון או בלונדון / לעשות דברים אחרים שהוא או היא אוהבים לעשות בלי ייסורי מצפון פולניים. אף פעם לא הבנתי איך להכריח את בן הזוג לוותר על רצונות וחלומות רק כדי שיהיה לי יותר נוח נחשב לזוגיות נורמאלית. 

מה שעוד יותר תמוה בעיני, זה השינוי שקורה ברגע שאחד מבני הזוג מודיע ״נמאס לי״. שומדבר בעולם האמיתי לא השתנה. התינוק עדיין צריך שיחליפו לו. אבל פתאום, יום אחד, כבר אף אחד לא בא בדרישות לבן הזוג. פתאום אף אחד לא חייב. פתאום זה בסדר לצאת עם חברים, לסוע, לגדל תחביבים... שבוע שבוע. כמו טבח. למען הסר ספק, אני מאמין שהחופש הזה צריך להיות לשני הצדדים. סימטרי.

אני חוזר לעבודה עוד שבועיים. לפני כן רק אני עושה משהו שרציתי לעשות המון זמן - קורס ויפאסנה. חשוב לי "לסכם" את כל מה שעברתי, את כל מה שהיה, ולראות איך אני לוקח את זה לחיים החדשים שאני רוצה לבנות לי. כי אם יש משהו שאני לא רוצה לעשות - זה לחזור לשיגרה. אני רוצה ללכת הלאה וקדימה, לא אחורה. והאמת שגם כשהגוף כבר בסדר, אני פתאום מרגיש מטענים רגשיים משתחררים. פתאום כעסים משום מקום. אני נוסע לקורס היום, והאמת שדווקא ביומיים האחרונים הגוף התחיל פתאום לעשות הצגות. מאוד מקווה שזה לא יפריע לי בקורס. מקווה לעשות פריצת דרך בעניין הזה של הכעס. ממש מספיק ודי.

Comments

רביעי 20.8:

כבר עברו שבועיים מאז הטיפול האחרון. ועדיין אני לא מצליח לאכול כלום. עד מתי??? אני לא יכול כבר עם השייקים האלה. אני רק חושב על האנשור בא לי להקיא. לא מיצינו את הקטע? לא מספיק ודי? ועדיין חוש הטעם לא חזר אז להכל יש טעם לא משהו (במקרה הטוב).

אבל יש לי יותר כח, ואפילו עשיתי הליכת בוקר עם חבר שהגיע אלי לכפר סבא ב- 5:30 מרחובות (!) ואחר כך חזר כדי להסיע את הילדים לקייטנות :). היה יופי. ואני כבר ער רוב היום, משתדל להסתובב. והמרגש הכללי יותר טוב. לפחות אני לא מקיא כל יום כמו בסוף הטיפולים... נו אז סך הכל משתפר. אבל ממש לא בקצב שהייתי רוצה... מה לעשות. כמו שאמרנו, You can't rush the miracle man...

ומה עם המסע? ואללה. המח שלי עכשיו די במצב כפית. בעיקר מחכה שיעבור. ראיתי את כל משפחת זגורי, ועכשיו מסיים את הבורר. עדי אומרת שאני אצא ערס בסוף... קצת קראתי ספרים ששלחו החבר׳ה מהעבודה (״איש הקוביה״ - ספר מטורף!!! תודה יוני!) אבל בעיקר כפית. אבל נראה לי שהדבר החשוב זה ההשלמה. זה מה שיש עכשיו. המח במצב מוגבל משהו. עסוק בעיקר בחלומות על אוכל מוצק. היה לי חלום שאני הולך באיזו עיר עתיקה ומכל עבר יש מאפיות עסליות כאלה כמו שאני אוהב, ובכולן יש סמבוסק... התעוררתי והרגשתי שאני יכול להרוג בשביל לאכול סמבוסק... אז אני לא בא לעצמי בטענות על הפעילות המוחית המוגבלת משהו שלי בימים אלה :).

הייתי אצל הרופא לביקורת נוספת, והכל נראה תקין. שאלתי את האחות איך יכול להיות שעדיין אני לא יכול לאכול, להרגיש טעמים וזה. היא הסתכלה עלי במבט משועשע ושאלה אותי אם אני קולט איזה כמות עצומה של חלקים בגוף שלי הוא צריך עכשיו לגדל מחדש... ובטח שזה לוקח זמן. זה לא צינון או כאב ראש שעובר. טוב, כשמציגים את זה ככה זה עושה המון שכל. לגבי הצפצוף באוזן, הרופא אמר בנון-שלאנט שאולי זה יעבור, ואולי לא. נחכה חודשיים ונראה. טוב, יש רשימה ארוכה של מתנות יותר גרועות שאפשר לקבל מהטיפולים האלה. בקיצור, החלק הכי חשוב שאני צריך לגדל עכשיו זה את הסבלנות, ואת ההבנה שזה באמת הולך לקחת זמן. לא בכאילו.

ובענייני סבלנות, זה באמת חלק שניזוק קשות. הלכנו לים עם הילדים לא מזמן. עדי שיחקה עם כולם והעסיקה אותם, ואני קראתי לי עיתון בצל (אסור לי שמש. היתה לי מספיק קרינה...). פתאום אלוני (בן 4) בא והעיף חול על המגבת. אמרתי לו להפסיק. עשה את זה שוב. מיד התרתחתי והרחקתי אותו משם. הוא התחיל להשתולל, ומפה לשם קיפלנו את כולם והלכנו הביתה... בדרך אמרתי לעדי שאנחנו צריכים לדבר על מה לעשות כשאלוני עושה הפוך ממה שאומרים לו. התשובה של עדי היתה קצרה: "תשאיר את זה לי". ואללה, סטרטאפ!. קיבלתי את הרעיון המהפכני בשמחה. באמת יש לי עכשיו אפס סבלנות לילדים, בניגוד מוחלט למה שהיה קודם. אז אולי כדאי שפשוט אירגע ואשאיר לעדי את כל ענייני הפיקוח, משמעת וזה. זה ממש לא זמן טוב עכשיו לסדרות חינוך מבחינתי. מה שיפה זה, שהצלחתי לשחרר את השליטה.

מחר אנחנו נוסעים לסופ"ש ארוך לצפון לאיזה מקום שהזמנו עוד לפני שכל הסיפור הזה התחיל. לא היה ברור אם אוכל בכלל לבוא אבל עכשיו אני מספיק חזק בשביל הנסיעה. לא יודע עוד אם יהיה לי כח להשתתף בפעילויות, אבל מקסימום אנוח לי. אין לי כוונה לדחוק בעצמי לעשות יותר ממה שנכון כרגע. שיהיה סופ"ש מעולה!

 

Comments

חמישי 07-08: היום שאחרי. אתמול היתה לנו פגישה אצל הרופא כדי שיגיד לי אם הגידול נעלם. התעוררתי בשלוש בבוקר ולא יכולתי לישון. עד שנכנסנו לרופא הייתי כל כך במתח שלא יכולתי לנשום. הוא הסתכל עם הסיב האופטי הזה שלו, ואישר שהגידול נעלם. יצאנו, התקשרתי להורים ולכמה חברים, ונסענו הביתה. הייתי מותש. הקלה עצומה, אבל יותר מהכל רציתי לישון. הגענו הביתה, ודליה אמא של עדי היתה עם אלוני (שבדיוק נגמר לו הגן השבוע) ונפלתי לישון.

התעוררתי אחר הצהריים. בזמן שישנתי שליח הביא חבילה מהחבר׳ה בסירס. אנשים שאני עובד איתם, שכל אחד הלך קנה משהו מעצמו. ספר שהוא אוהב, דיסק, ערכת קפה (לציון הפסקות קפה עם דיונים על עניינים ברומו של עולם :), תמונה ועוד דברים כל מיני דברים שכל אחד שלח משהו וכתב ברכה אישית. מאוד התרגשתי. הספקתי לעבוד שם רק איזה שישה חודשים עד שהסיפור הזה התחיל, ומרוב שהיה חשוב לי להוכיח את עצמי הספקתי לעשות שם לא מעט טעויות ביחסי אנוש... אז זה היה מאוד משמעותי בשבילי. התרגשתי ממש. אם הייתי יכול בטח היתה גם יורדת דמעה. אבל עוד לא... ילד גדול לא בוכה (עדיין).

אני רוצה לחגוג את סיום הטיפולים, אז אנחנו מחליטים לקחת את אלוני איתנו אחרי שנשים את אופק במשפחתון ולסוע לים מוקדם בבוקר לפני שיהיה חם (ממילא אסור לי שמש בכלל עכשיו. כל הצוואר שלי שרוף מההקרנות). עדי מארגנת את הילדים והכל, ואני עושה שייק פירות במקום השייק חלבון כדי לנסות להרגיש נורמאלי. אופק שותה ממנו בשמחה אז אני יודע שהוא טעים. אני שותה קצת יותר מקודם (כי עכשיו אני בריא, לא?). התוצאה היא שהבטן שלי מיד מתמרדת ונפטרת מהעודף... טוב, מה אני מצפה, שזה פשוט ייעלם? כמו שאמר לי מישהו: מה אתה רוצה, חודשיים עכשיו ניסית להרוג את הגוף שלך... לגמרי. אין רעלים כאלה אפילו בנסיכה הקסומה. אז אני נשאר לנוח קצת ולוקח כדור נגד בחילות (לא עוזר) ובסוף נוסעים לים.

אני מתיישב בצל ועדי ואלוני הולכים לים, משחקים בכדור, ועדי מלמדת אותו לעשות שנורקל (אלוני רוצה להיות צוללן. וכבאי. ונהג טרקטור). ממש כיף לראות אותם. כל כך כיף, שגם כשאני מרגיש שהספיק לי אני לא אומר. התוצאה היא שאני בקושי מצליח להגיע חזרה לאוטו... רעיון גרוע.

בבית אני נשכב לנוח אבל שוב מקיא. טוב, נראה לי שכדאי שאפנים את זה שהגוף שלי עוד לא מעודכן בזה שהטיפולים הסתיימו. ושאקנה עוד כדורים נגד בחילות. כמו שאמרו מראש, האפקט מצטבר. עכשיו אני עם מקסימום רעל בגוף ונזק מההקרנות, וכדאי שאקח את זה לאט. הצפצוף באוזניים עדיין חזק וכל הזמן (בלילה זה רעש אימים). אני מקווה לקבל את האוזניים שלי בחזרה בקרוב...

טוב, אני מניח שאני צריך להיות אסיר תודה לרפואה המערבית שמצאה את השיטות שהביאו להיעלמות הגוש. אבל פייר, אני לא יכול להימנע מלחשוב האם זה בכלל היה הכרחי. יש הוכחות שבמשך החיים שלנו יש לנו הרבה גידולים ממאירים שנעלמים לבד (אמר לי את זה רופא מומחה). אבל שום רופא שמגלה גידול לא יגיד לך שזה אולי ייעלם, נכון? לא ממש מחכים כדי לראות. מיד חותכים, מרעילים, שורפים.

חבר טוב הביא לי את הסרט המעולה ״מזלגות במקום סכינים״ - סרט מעולה!!! מראה איך שינוי תזונתי (לאכול את האוכל במזלג - מהצומח, ולא מעובד) יכול למנוע את הצורך בסכיני מנתחים (סרטן, מחלות לב ועוד ועוד). אני מחכה כבר להראות אותו לעדי. וגם לעשות שינוי תזונתי גדול כשאתחיל לאכול שוב. ממש מחכה לזה. אולי אפילו אתחיל לבשל (!!) אם עדי לא תזרום איתי בשינוי הזה... כבר צילמתי כמה מתכונים של בישול הודי.

חבר שלח לי את השיר המקסים והכל כך רלוונטי הזה:
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם,
כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם...

ממש ככה זה מרגיש.

Comments

סיום הטיפולים - עם המסיכהשלישי 05-08: היום היה הטיפול האחרון. הקרנה. סוג של מסיבת סיום. אפילו נתנו לי את המסיכה מתנה. סיימתי 35 הקרנות (כל יום, ראשון עד חמישי) ושבעה טיפולי כימו - אחד כל שבוע. בשעה טובה. מחר ב 9:15 אני אצל הרופא כדי שיסתכל ויגיד לי שהטיפול הצליח, ושאני יכול ללכת הביתה. מחכה כבר לשמוע את הבשורות הטובות. מחר הוא רק יסתכל ויזואלית (עם סיב אופטי) ויגיד שהגידול נעלם. אני לא יכול לחשוב או להכיל אפשרות אחרת. הימים האחרונים היו לי קשים מאוד. הקאות, חולשה מטורפת, תחושה כללית נאחס. כמו סבתא בן והתחושה ה"פיכסית" שלה בסדרה "בון" שאני כבר יודע אותה בעל פה בזכות הבנות. רק בעוד שלושה חודשים אעשה בדיקה מקיפה לראות שהטיפול הצליח ואני נקי.

אני לא מחשיב את עצמי לאדם מאמין. מצד שני, מאמין במה? באיש עם זקן לבן שיושב על ענן ומחכה שנדבר אליו? אני כן מאמין שמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העולם הוא פסיק מהאמת. שיש המון הרבה יותר ממה שמדענים ורופאים יודעים. שיש חוכמה בעולם הזה שגדולה בהרבה ממה שכתוב בספרים. אז אולי אני כן מאמין במשהו.

אז אני מזמין את כל מי שרוצה לכוון למחר בבוקר את האנרגיות הטובות, ברכות, תפילות, טיפול מרחוק או כישוף מצידי, כדי שיהיו בשורות טובות. אני נותן אישור מראש לכל מי שרוצה לעזור בעניין הזה לעשות כל סוג של טקס, ברכה ולא יודע מה שנראה לכם שיכול לעזור.

מצחיק, שלפני הטיפולים לא רציתי לעלות יותר מדי במשקל, כדי שלא אסיים את הטיפולים עם עודף. אני שוקל 57.7 שזה כמו שהייתי ביסודי אולי. אין לי שום זיכרון מתי הייתי באיזור הזה בכלל. בגלל הבחילות וההקאות לא הצלחתי לשתות את השייקים שלי מסודר בזמן האחרון. יאללה, נגמר. מחר ונגמר. מתחילים לשקם את ההריסות.

ומילה קטנה על עזרה: הרבה אנשים אמרו לנו לאורך הדרך שישמחו לעזור בכל מה שאנחנו צריכים, בכל שעה וכולי. עבורנו, רוב הזמן לא ידענו בכלל מה אנחנו צריכים. ואפילו כשהיינו צריכים, המח מצטמצם לאפשרויות שאנחנו כבר מכירים. מה שהכי עזר זה כשמשפחה וחברים חשבו לבד מה יכול לעזור, ובאו והציעו עזרה קונקרטית. כמו אלון שפשוט הודיע לי שלפחות יום אחד בשבוע הוא יסיע אותי לטיפולים (ולא עזב עד שקבענו :). וחבר נוסף. זה כבר פינה לעדי יומיים לנשום, לעבוד, או לנוח. או ההורים שהודיעו לנו שישלחו מנקה של חברת ניקיון כל שבוע, ויהיו אצלנו יום בשבוע (וכמובן ממלאים את המקפיא באוכל לכל השבוע), ואבא שלי שבכל הזדמנות התנדב להגיע (שעה נסיעה כל כיוון!) כדי לעשות לי רפלקסולוגיה. או אחותי שהתנדבה לארח את הבנות אצלה כמעט כל הקיץ + קייטנות וכל מה שצריך... ודליה אמא של עדי שהיתה אצלנו המון ימים כל פעם שרק היה צריך, ומושי אבא של עדי שקנה לנו מאוורר תקרה (בלי להגיד לנו בכלל) ופשוט הגיע והתקין אותו - הציל אותי המאוורר הזה. או רונה המקסימה, בעלת המשפחתון החמה והאוהבת של אופק הקטן שלנו, שהודיעה שתשמח לפרגן לנו את הקייטנה שלו. ולא נזכיר אפילו עזרה כספית שהסכמתי לקבל כדי לא לדאוג בגלל כסף בזמן הטיפולים... ועוד ועוד. קצרה היריעה. הקיצר אין מילים.

עשיתי טיפול תטא הילינג עם חברה בשם ניצה יניב, שהיא מייסדת מרכז "ניצת הלב". כשניצה שמעה על העניין מיד הציעה לטפל בי  (כפרה עליך ניצה!), ואחד הדברים שעלו הכי חזק זה שאני צריך לשחרר את הראש מלנסות לשלוט בכל הדברים, בכל החיים שלי. אז הנה, לפחות השליטה של הראש בגוף השתחררה. אם עד עכשיו הראש תמיד אמר לגוף שלי מה לעשות, החזיק אותו קצר ובשליטה, וציווה עליו על ימין ועל שמאל לעשות דברים, בין שנעימים לו ובין שלא, אז עכשיו הגוף מחליט לבד... למה יש לו כח ולמה לא, מה בא לו ומה לא. ואולי באמת התהליך הזה שבו הגוף נחלש כל כך היה הכרחי כדי שאסכים להרפות... הנה גוף, תעשה מה שאתה רוצה. ממילא אתה לא שואל אותי. אני מאוד מקווה שכשאקח חזרה את השליטה עליו (בקרוב מאוד), אזכור את השיעור הזה ואזכור גם לתת לגוף את מה שהוא צריך בלי שהוא יצטרך לצעוק. מרגוע, עונג, שלווה, שקט, פעילות גופנית שמשמחת אותי (ולא כי צריך), ועוד ועוד. רק הרגש עדיין כלוא. לפחות העצב. עדיין תחת שליטה של הראש. יש שם סתימה רצינית שנצטרך לפתוח בהמשך. התחלתי לעבוד גם על זה עם ניצה. בכל מקרה, הכעס וביקורת שלי הצטמצמו לאפס. אין לי כעס או ביקורת כלפי כלום בעולם ואף אחד. למיטב ידיעתי. רק המון אהבה והערכה לכל האנשים הנפלאים שעוזרים לי לאורך כל הדרך.

נפגשתי השבוע שוב עם גיא מסד מהעמותה המדהימה "מנדלת הלב" שמסייעת בהתנדבות לחולי סרטן ומשפחותיהם. גם עכשיו הוא הפתיע אותי בכמה הוא חד, כמה מדוייק הוא רואה ואיזה יופי הוא יודע להוביל אותי פנימה אל מתסרי הנפש כדי למצוא ולפרק את החסימות, להבין מה אני רוצה ומה חשוב לי באמת, ומה אני הולך לעשות עם זה... בשלב שבו אני עוצם עיניים כבר הייתי חלש מדי ועשיתי את זה בשכיבה על הרצפה... גם עדי היתה בטיפול רפלקסולוגי נוסף אצל מיכל גרבינר מהעמותה והיה לה מעולה. אז באמת המון תודה למתנדבים של "מנדלת הלב" שתורמים מהכשורים שלהם כדי להקל עלינו. ממש כל הכבוד. יש עוד תקווה לעולם 🙂

 

 

Comments

photo 1ראשון 20-07: היום יום הנישואין שלנו. 14 שנות נישואין אנחנו חוגגים היום. והפעם באווירה קצת פחות חגיגית. אלון חבר שלי טוב מגיע כמו כל יום ראשון להיות איתי, אבל אני מרגיש לא משהו אז חותכים הביתה כמעט בלי לבלות יחד. עדי עושה סידורים וסופר ונוסעת להביא את דליה כדי לשמור על הילדים. אז אנחנו אפילו נחים צהריים. קמים לאט ועדי עושה לנו קריקטורות מצחיקות באייפון שלה. היום אני מרגיש פחות טוב. בחילה חזקה אז אני בקושי מנסה לשתות מזון.

 

אנחנו גרים בשכונה ותיקה (קפלן), שזה מה שאיפשר לנו בכלל לקנות את הבית. השכנים נהדרים ואיכפתיים. אבל יש פה בשכונה מנהג כזה שכשמישהו מגיע עם האוטו לבקר מישהו אחר או לאסוף אותו, קודם כל הוא נותן כמה צפירות. photo 4ככה לבשר על בואו. ואם לא יוצאים לקבל את פניו תוך כמה שניות, מגיע סט צפירות נוסף. וזה בדיוק מתחת לחלון שלי, ומשגע אותי. מפריע לי לנוח. אז אני הולך לדבר עם השכנים לבקש שיעזרו לי להפחית את הצפירות פה ברחוב ובאותה הזדמנות מספר להם על הסרטן והכל. הם בהלם ומבטיחים לעזור לי בזה. שכנה אחרת שאני מספר לה מתנדבת להביא לי סיר של דיסה, אבל עדי כבר הכינה לי אז אני שומר את ההזמנה לפעם אחרת. וגם מספרת על נפלאות הכורכום (כפית בכוס מים) - שזה בדיוק (!) מה שאמרה הנטורופתית. פשש יודעות דבר או שניים הסבתות.

 

 

photo 2שותה את הדייסה שעדי הכינה לי מסובין שיבולת שועל עם המון מים (כמו שהמליץ גיל הסיני). זה יורד טוב בגרון, ואפילו לא מגעיל בטעם. יש לי תחושת שובע קלה ששכחתי כבר איך היא מרגישה. מסתובב ומתארגן ליציאה.
עדי ואני יוצאים היום לכבוד יום הנישואין אז עדי מקלחת ומשכיבה את הילדים. אני שותה עוד שייק חלבון, וזה מתברר כיותר מדי. הכל יוצא החוצה... לעזאזל עד שהכנסתי את זה. כנראה שאני באמת חייב לנוח אחרי כל מזון, וזה לא סתם פינוק.

רציתי ליסוע עם עדי לתל אביב להסתובב בטיילת לנשום את הים, אבל אני די חלש אז נוסעים פה קרוב לפארק של כפר סבא... נחמד שם מאוד. עושים טיול רגלי. הפארק מקסים ורומנטי, ואנחנו מברכים על כל הטוב שקיבלנו ב-14 השנים האלה יחד. על הילדים המדהימים שלנו, על הבית, על משפחה וחברים שאוהבים בלי גבול, על הבריאות שיש, והכי הרבה אחד על השני, שלא יכולנו לדמיין בן-זוג יותר ראוי לחיות איתו את החיים האלה.

photo 3עוד לפני שעשינו סיבוב אחד אני מתעייף ויושבים לנוח. עדי אומרת לי שהפוסט הקודם שלי היה מאוד ביקורתי, ונראה כאילו התחברתי למסר שהיה לי שם קודם, לפני הסרטן, והוצאתי אותו.
עכשיו אתה כותב הרבה יותר רגוע, מקבל. זה נכון מאוד. בעצמי הרגשתי בזה. שאלה גדולה איך לשמור על הרגישות הזו גם אחרי שיחזרו אלי הכוחות שלי. חוזרים לאוטו. רציתי לקחת את עדי למסעדה (אולי יהיה להם מרק), אבל אני גמור, רוצה הביתה.

יום נישואין שמח, בייבי.

photo 5

* כשנפגשנו עדי ואני בארץ, שנה וחצי אחרי הפגישה הראשונה שלנו בנפאל, עדי אספה אותי על האופנוע ג'אווה שלה מהרכבת בתל אביב. שאלה "לאן"?. אמרתי "לים". זה היה יום מופלא וקסום שאחריו לא נפרדנו. עד עצם היום הזה.

 

Comments

20140714-225629-82589416.jpgשני 14-07: לא כתבתי המון זמן. איזה שלושה ימים. סך הכל היה בסדר. שיחררתי קצת את הלחץ שהייתי בו לדחוף קלוריות, והכנסתי המון שייקים של פירות שדווקא (בניגוד לכל השאר), יורדים בקלות ולא עושים לי כאב בטן. אז התחזקתי מאוד בסופש וגם ההרגשה השתפרה מאוד. את ול אפילו הלכתי עם עדי והילדים לקניון ערים אחרי הצהריים והילדים שיחקו שם בגן משחקים נפלא שיש שם, והסתובבנו קצת וזה. בניגוד למה שחשבתי, די מהר נגמר לי הכח ונשכבתי שם על ספסל לנוח. גם טוב. הבוקר עשיתי שוב שייק פירות אבל שמתי יותר מדי שקדים טחונים וזה היה מר מדי ויצא כמו שנכנס... נעלם לי לגמי הטעם המתוק, אבל המר והחמוץ דווקא חזקים. אז גלידת סורבט לימון ממש חמוצה לי וחסרת טעם. ואשכולית עם דבש מרה מאוד (קודם אכלתי אותה גם בלי דבש). גם המלוח די נעלם, אז מרק עוף טחון ממש תפל בעיני. שיגעון. לא יכל להיות הפוך??

כבר איזה שבועיים לא אכלתי משהו מוצק. וגם בנוזלים אני מצליח להכניס הרבה פחות ממה שאני אמור. זה עושה אותי לפעמים מאוד רעב, ומתוסכל. בשישי באו חברים לארוחת ערב, והיא בשלנית-על. היה קוסקוס מטורף שרק הסתכלתי עליו... שבת המשפחה שלי הגיעה אלינו וכמובן פתחו שולחן גדול. ואני שותה לי. טוב, גם זה יעבור. אשלים את האוכל אחרי שייגמר, אינשאללה מהר 🙂

אפרופו המשפחה שלי, היינו היום אצל הפסיכולוגית של בילינסון שמלווה אותנו מההתחלה. העליתי את הנושא של המשפחה, ועלו לי כל מיני דברים. בדרך חזור דיברנו על זה ועדי הראתה לי כמה שאני רואה את העולם דרך הצינור הצר של הביקורתיות. איך שכל מה שעלה הוא בראש שלי. זה הכל מגיע מהביקורת העצמית שלי, שמשליכה על אחרים.

אחרי שבשבת נהיו לי קרחות גדולות מאחורי הראש, עדי ניסתה לגלח לי את המאחורה של הראש ואלון ניסה לעזור לה, אבל זה נראה נורא. בסוף אביבי אישרה לי לעשות תספורת מארינס. אז נכנסתי לקניון G למספרה מפונפנת ועשיתי תספורת (לא שילמתי על תספורת מאז החתונה שלי). הוא עבד עלי המון זמן אבל יצא יופי.