רביעי 23-07: המון זמן לא כתבתי. אולי יש לי פחות צורך בזה. אתמול היה הכימו, ובזמן ששכבתי במיטה מחובר היתה אזעקה. זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי לראות את החולים מדדים עם עמודי האינפוזיה שלהם ומצטופפים יחד בחדר המדרגות... האחות הגיעה מוקדם מהרגיל לעשות לי את הבדיקת דם ולא הסכימה לחכות אפילו 10 דקות שנעשה קצת דמיון מודרך או משהו. למרות זאת זה עבר בסדר יחסית. גרסיאלה הפסיכולוגית אפילו לא הספיקה להגיע. אבל שמחתי מאוד כשהיא הגיעה כי עלו לי בראש זכרונות מהילדות שאולי קצת שופכים אור על הפחד הזה שלי. אז דיברנו הרבה. זה קשור אולי לזריקות פניצילין שהייתי מקבל בטוסיק בגיל ארבע-חמש כי הייתי חולה הרבה. זה התקשר לי לחוסר שליטה, חוסר אונים, חוסר יכולת להחליט על עצמי או על הגוף שלי. אף פעם לא סבלתי את זה. אם היו מנסים לזרוק אותי לבריכה הייתי יכול להוציא למישהו עין. אם היו מרביצים לי הייתי מרביץ חזרה כמו אריה בכלוב (כמה שהצלחתי. עד שהתחלתי ללמוד קרב מגע :). אם היו מרביצים לי ולא הצלחתי להחזיר זו היתה בשבילי השפלה נוראית. חוסר שליטה במה עושים לגוף שלי תמיד שיגע אותי. אז לקח לי הרבה זמן להירגע מהזריקה. והאמת שהייתי חיוור וחלש במשך כל היום. נראה לי שבעיקר מנטלית.
כשחזרנו הביתה ההורים שלי היו שם לקבל את הילדים (כמו בכל יום שלישי), ואבא שלי עשה לי טיפול רפלקסולוגי. בניגוד לטיפולים הקודמים דיברנו הרבה. פתאום הוא נוגע לי בנקודה ברגל ואני קופץ. זו נקודה שמייצגת את הבטן התחתונה, ממש מעל האגן, באזור המעיים. זה האזור שבו שוכנת הרגש. אותו אזור שבתחילת הטיפולים התקשה לגמרי וכאב לי. אין ספק שמשהו שם חסום. אחרי הטיפול אני עוד מדבר עם אבא שלי המון והיה ממש כיף. על הילדות שלי, על איך היה ומה היה ומה אפשר ללמוד מזה. גיליתי שאני בעצם הרבה יותר דומה לו ממה שחשבתי. ושאת כל הנטיה שלי להתפתחות אישית קיבלתי ממנו, הרבה מהרגישות. אולי בגלל זה לא הערכתי אותו כשהייתי ילד. אולי הוא יותר מדי הזכיר לי את התכונות בי שפחות אהבתי... מצחיק, לא חשבתי על זה קודם בצורה הזו.

אבא שלי שואל אותי על הפוסט "רווחים" שכתבתי. כן, אני אומר. יצאה שם הרבה ביקורתיות. הוא אומר לי: "כן. אבל גם גם הרבה כעס. אתה יודע, יובל. אני חבר בוועדת ביקורת כלשהי. כל שנה אני כותב דוח ביקורת על כל הליקויים, הבעיות, ומה צריך ואפשר לתקן ולשפר. אבל אני לא כועס על אף אחד". זה מאיר לי חזק מאוד דבר חשוב מאוד. אצלי הביקורת הולכת יד ביד עם כעס. גם הביקות העצמית וגם הביקורת שלי כלפי אחרים. אף פעם לא חשבתי על האפשרות שביקורת יכולה להתקיים בלי כעס... מאוד מעניין. אני יודע שהרבה פעמים כשאני מאמין במשהו, חשוב לי מאוד לשכנע אחרים שיאמינו בו גם הם, שיפעלו כך גם הם. אני גם יודע שהמקור של זה הוא חוסר ביטחון שלי, וצורך אינסופי שלי לקבל חיזוק ואישור מאחרים שהדרך שלי היא הנכונה. למה לעזאזל אף פעם לא מספיק לי להאמין בדרך שלי? זה מביא אותי לבקר אחרים ובאמת אפילו לכעוס כשאני רואה אחרים עושים דברים שנתפשים בעיני כ"טעויות" שלהם. אני יכול באמת לראות איך זה יכול להיתפס כיהירות בעיני אחרים. זו יכולה להיות משימה מאוד מעניינת לעבוד עליה: להפריד את הביקורת מהכעס. אני בטוח שהחיים שלי יהיו הרבה יותר יפים אז. מרגיש שהתקדמתי המון במסע שלי, דווקא כשהורדתי לחץ.

השבוע נפרדתי מסיגל, טכנאית הקרינה שליוותה אותי יום יום בשבועות האחרונים בהקרנה היומית שלי. היא נוסעת לחופשה וכשתחזור כבר אהיה בריא 🙂
נשקלתי וראיתי שירדתי מתחת ל- 60 קילו. לא זוכר שהייתי במשקל כזה בחיי הבוגרים. זה היה קריאת אזעקה בשבילי להתחיל להכניס לגוף שלוש מנות של שייק / פחיות ביום, לא משנה כמה לא טוב זה עושה לי או כמה פעמים אני אצטרך להקיא את זה. יש לי עוד שבועיים של טיפולים לעבור ואני לא יכול לרדת עוד במשקל. אז התחלתי להכניס מה שצריך לגוף ואני מתחיל להתחזק. זה מאוד משמח כי יש לי עוד שבועיים להחזיק עד סוף הטיפולים ואני חייב להגיע כמו שצריך לקו הסיום. גם הופיע לי צפצוף חזק וקבוע באוזניים אז שלחו אותי לעשות בדיקת שמיעה. מסתבר שהכימו הזה גם פוגע בשמיעה על הדרך אז רוצים לבדוק שלא נגרם לי נזק. יצא שאני שומע טוב. לא יודע איך זה יכול להיות עם הרעש הנוראי הזה שיש לי בתוך הראש, אבל שיהיה.

שלישי 29-07: היום היה הכימו האחרון. הפעם האחרונה שמזריקים לי רעל לגוף שלי. טוב, חומר מרפא לפי החשיבה החיובית. אני לא יכול להימנע מהמחשבה שיכולתי לפתור את זה בדרכים טבעיות, בלי להרעיל ולשרוף את הגוף. אבל זו מחשבה מסוכנת כי הגוף עלול לתת לי הזדמנות לבדוק את זה... וזה לא בא לי טוב. אבדוק את זה על שאר האתגרים הפיזיים שאולי עוד יגיעו לי בחיים, או לא. סופר לאחור. עוד 5 הקרנות. זה אפילו נכנס על יד אחת. וואו. ואז, ביום רביעי הבא, אני נפגש עם הרופא שלי (שיחזור סופסוף מחו"ל), שיגיד לי שהסרטן נעלם ואני אדם חופשי ובריא. אבל רק שלושה חודשים אחר כך יעשו לי בדיקה מקיפה כדי לוודא שאין עוד כלום.

נמאס לי. לגמרי. מיציתי את הקטע של להיות חולה, לכל החיים נראה לי. ממש מספיק. חי מהשייקים-חלבון ומאנשור. הצלחתי לא לרדת עוד במשקל וזה הישג גדול. גם הבדיקות דם בסדר, הרבה יותר טוב ממה שהיה יכול להיות בשלב הזה. התחזיות הפסימיות גרסו שאני עלול עכשיו כבר להיות מאושפז, ובמצב הרבה יותר גרוע. כולם מתפלאים לראות אותי עוד חיוני ואנרגטי. אז מה אם אני מתעייף נורא מהר. זה כנראה היה מפתיע אם לא. אמנם הצוואר שלי כבר לגמרי שרוף מההקרנות, כמו איזה תייר מתלהב באילת. שרוף כואב מגרד ומתחיל להתקלף. האחות רצתה לתת לי משחה לצוואר עם סטרואידים, אבל מהר נזכרה שאני לא מתלהב מתרופות והחליפה את זה במשחה נגד כוויות + יעצה לי לשים קורנפלור על הצוואר - זה עובד יופי! מרגיע את העור ואת הגירוד. חוצמזה אני כל הזמן מורח את הצוואר בקרמים למיניהם. עדיין הצפצוף החזק באוזן. נראה שהוא רק מתגבר. הרופא אומר שזה כנראה יעבור. בינתיים אין נזק לשמיעה. הבחילות נהיות יותר קשות ורפלקס ההקאה מופעל מכל דבר. ניסיתי את כל התרופות אבל קצת כל פעם. האחות אומרת שאם אקח כמות משוגעת של כמה סוגי כדורים כל יום, זה יכול להקל. אני כבר מעדיף לחכות שזה ייגמר מאשר אפילו לנסות לדחוף לגוף שלי חומרים, שרשימת תופעות הלוואי האפשריות שלהן מזעזעות בחומרתן. מזל שלא קראתי את זו של הכימו... בטח הייתי בורח שבית החולים בצעקות. זה מאתגר להצליח להכניס לגוף את מה שאני צריך כדי לא לרדת עוד במשקל (שזה שלוש כוסות שייק חלבון וכוס אחת של אנשור ביום. מגוחך יחסית למה שהייתי אוכל קודם...). אפילו הליכה אני בקושי עושה. מקסימום סיבוב עם הכלבה. אסור לי להיחשף לשמש (כי הצוואר שרוף והפנים רגישים מאוד), אז הזמן האפשרי שלי לספורט מוגבל, והכח מועט. אבל זה הרבה יותר טוב מלהיות בבית חולים, או שלא יהיה לי כח לאכול בעצמי (כמו שניבאו כמה תחזיות פסימיות). אתמול הגיעו האחיות המקסימות שלי. חשבנו לצאת להתאוורר "יציאת מבוגרים" אבל הייתי לא משהו אז הן החליפו את זה ב"יציאת בנות", חטפו את עדי מהבית והלכו למסעדה (ממילא לא כיף לי במסעדה עכשיו חחח. אפילו אם יש שם מרק אני לא אוכל כי גם זה יכול להפיל אותי לשעתיים של עיכול כמו נחש שבלע ארנבת). היה להן נפלא. סגרו את המסעדה :).   Well, i'm still standing, ואתמול אפילו רדפתי כל הלילה אחרי יתושה מאל-קעידה שסירבה להיחשף, ותקפה נמוך, בהסוואה, ורק בחושך. אפילו אל-תוש לא עזר. בסוף עדי הגיעה, איתרה אותה (לא הצלחתי!) והרגה אותה במכה ראשונה. אשת חייל מי ימצא.

ממש בתחילת הסיפור של הסרטן התקשר אלי חבר שעבדתי איתו בהייטק לפני איזה 18 שנה (omg!!) והכיר לי את העמותה ״מנדלת הלב״, שנותנת טיפולים משלימים בחינם לחולי סרטן ומשפחותיהם. מדהים. המוני מתנדבים בכל מיני מקומות, שפשוט תורמים את הכישורים שלהם והזמן והיכולות שלהם למטרה הזו. יש עוד תקווה לעולם... אז עדי נפגשה כבר פעמיים עם מטפלת רגשית בשם שירן שחר מטעם העמותה, והיה לה נפלא. יוצא, שאני מקבל המון תמיכה ותשומת לב וחיזוקים וחיבוקים בסיפור הזה, אבל עדי נשארה קצת לבד להתמודד עם כל זה. והיא נפגשה גם עם רפלקסולוגית בשם מיכל גרבינר מטעם העמותה והיה לה מצויין.

אני נפגשתי עם גיא מסד (מהעמותה) שהוא מטפל בדימיון מודרך ו- NLP. גיא אומר לי שזה מעניין שנסתמה לי האוזן, ושואל מה קרה בחצי שנה שלפני שהגידול הופיע. מה היה שם שלא רציתי לשמוע. אכן, זה מציף לי אירועים חזקים שלא רציתי לשמוע. שהיתה לי פרשנות מאוד מחמירה לגביהם. הוא לוקח אותי לאותן סיטואציות, ומנחה אותי לראות אותן בלי השיפוטיות, ולהגיב שוב לאותן סיטואציות ממקום נקי. מדהים איך זה נראה אחרת. אנחנו ניגשים ככה גם לעניינים אחרים שמעסיקים אותי. גיא אומר לי שאני צריך לדבר כאילו שהסרטן כבר הולך. לא להגיד ״אני חולה בסרטן״, אלא ״אני מבריא מסרטן״. מוצא חן בעיני. נמשיך להיפגש.

אני מדבר בטלפון עם חברה שמטפלת בתטא הילינג, ניצה יניב. והיא שואלת איך בלוטות הלימפה שלי. מה זה אומר? אני שואל. נפיחות ברגליים, למשל. איך היא ידעה... ועוד דרך הטלפון... תטא. היא מנחה אותי לבדוק איך אני בפרידות. איך אני בלסגור מערכות יחסים למשל. לוודא שאני מוכן להיפרד מהסרטן הזה. וואלה. באמת אני לא משהו בפרידות. אז אני עובד על זה. ובאמת באמת שהספיק לי החרא הזה. מספיק להרגיש לא טוב, מספיק בחילות לכל החיים היו לי. מספיק עם השייקים חלבון והאנשור, מספיק עם הבטן שמקרקרת אבל כועסת על כל דבר... עד כאן הגיע לי. הבנתי את הקטע. זמן להיפרד. אנחנו קובעים לדבר בהמשך.

יש לי הרבה פחות חשק עכשיו לכתוב, לקרוא, ללמוד. המוח קטן לגודל של אפונה. יש לי כח רק לשחק באייפד בליץ... סופר את הימים. אבל מרגיש מאוד מחובר, מאוד בסיסי. מאוד פשוט, כמו פו הדב. לא מתעסק בשאלות קשות, לא בעבר ולא בעתיד ולא בדאגות ואפילו לא בביקורת או בשיפוטיות... ואפילו לא במה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. רוצה פשוט להיות.

שלישי 9-9: החלטנו מתחילת השנה שבכל ערב הכיור יהיה נקי מכלים (במקום כל יומיים כמו קודם). היום התורנות של אור (בת 12.5) והיא עומדת בה יפה. השאר משחקים בינתיים מחבואים בבית אחרי שהצלחנו לכבות את המסכים מוקדם היום. החלטנו שמעכשיו אין מסכים אחרי 18:00. אלוני (בן 4) עדיין מסתבך עם החוקים... עדי הולכת לאימון כדורשת בקבוצה חדשה של ״מאמאנט״ שהיא יזמה (כבוד!). אז אני לוקח את הילדים להתקלח, סיפורים והכל. עושה לאלוני ולאופק (שנה וחצי) מסאג' עם שמן זית + אקליפטוס, כי יש להם שעלת עכשיו. מאוד מקווה שלא אדבק מהם. זה מה שחסר לי... למרות שהם שניהם על אנטיביוטיקה ואמורים להיות לא מדבקים עכשיו.

הם לא מחוסנים. החיסון נגד שעלת הוא מהמסוכנים, וזו סתם מחלת ילדים לא נעימה, כמו חזרת או אבעבועות (שגם נגדן מחסנים היום משום מה). ופייר, החיסון בכלל לא מבטיח שלא יידבקו, אבל כן מבטיח שיוכלו לחלות במחלה יותר מפעם אחת, וגם שיצטרכו לחדש את החיסון בעתיד (איזה מין דיל זה??). בהחלט עדיף לי שאם צריך - יחלו פעם אחת ויתגברו על זה, כמו שאנחנו עשינו כשהיינו קטנים... אם את מישהו זה מעניין, אפשר לקרוא קצת על יעילות החיסונים השונים כאן: http://www.hisunim.com/

אחרי שכולם ישנים אני יורד לסלון עם נחישות לעשות משהו מועיל. המון זמן אני רוצה לכתוב פוסט, ואולי אשקיע קצת בלמצוא מוזיקה שאני אוהב ולארגן אותה וזה. אני שם לב כמה פרקטי שאני, ובודק מה בא לי. אז אני שם בטלויזיה הופעה של טייסטו, ופותח במרתון ״בליץ״ באייפד. יואו כמה בא לי לרקוד, להשתגע. אפילו טובי מעוצמת הרכות אמרה לי את זה. אמרה, ולא ידעה כמה היא צודקת. להוציא את הרגש דרך הגוף. אני מתאמן עכשיו על להקשיב מה בא לי באותו רגע, ולא לרוץ לעשות את מה ש״נכון״. זה מדהים כמה שאני מתוכנת לשקלל לתוך הרצון שלי את כל מה שצריך, את כל מה שמישהו רוצה שאני אעשה. הרבה פעמים עדי שואלת אותי מה בא לי לעשות, ואין לי מושג... אני מיד מנסה לנחש מה היא היתה רוצה לעשות. זה כאילו הרצון לרצות אחרים + לעשות מה שנכון ואחראי (= מועיל, יעיל, אפקטיבי) מחקו את הרצון החופשי שלי ואת שיקול הדעת מה אני באמת רוצה לעשות. הלו, גנבים! תחזירו לי את הרצון החופשי שלי! זה שכילד הייתי יודע יופי להגיד ״בא לי בא לי״. איפה זה נעלם? אני צריך עכשיו לפנות ערימות של זבל שמכסות אותו כדי לנסות למצוא אותו. איך מכניסים יותר ״בא לי״ לחיים שלי?

על זה בדיוק דיברתי היום עם גיא, המטפל שלי ב NLP ודמיון מודרך. על איך אני הופך להיות מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי בחיים שלי. כי אחרת של מי החיים האלה לעזאזל?? ולא להתבלבל - זה לא אומר שממחר לא אכפת לי מאף אחד. הרי ממילא יש לי רצון חזק שהאנשים שאני אוהב יהיו מאושרים. אז ברור שאני רוצה לעשות הרבה כדי שיהיה להם טוב ולא יהיה להם רע חלילה. אבל זה חייב לבוא מתוך ראייה של איפה אני בתוך כל זה. בלי לאבד את הפוקוס על מה שחשוב לי. אני רוצה לראות איך לשלב בחיים שלי מדיטציה, ספורט, זמן עם חברים, זמן עם עצמי לקרוא, לחשוב, לכתוב. זמן לפתח עוד דברים שאני אוהב ורוצה. לרכב יותר על אופניים למשל (שטח). ופתאום אני קולט שאני בעצם מחכה שאתחזק ואחזור לשגרה (עבודה, למשל) כדי בכלל להכניס את הדברים האלה לחיים שלי, אבל אין סיבה לחכות. הזמן הוא עכשיו. ואפשר להתחיל את זה עכשיו. לא מחר-כך. אז הנה אני כותב... ורואה-שומע טייסטו כי זה מה שבא לי (גם אם זה לא politically correct חח).

הלכתי לבקר את החבר׳ה בעבודה בשבוע שעבר כדי שלא ישכחו את הפרצוף שלי :). נדהמתי מהמפגש עם האנשים. כל כך הרבה אנשים ממש שמחו לראות אותי פתאום, שזה עשה לי חשק גדול לחזור כמה שיותר מהר. האמת שמבחינתי זה לא יהיה בכלל לחזור, אלא להגיע. להגיע לשם ממקום אחר מבחינתי. מקום של הרבה יותר שלווה, רגיעות, ורצון חזק לעשות את התפקיד שלי הכי טוב שאפשר ולא להתעסק במה שלא תורם לזה. אני יודע שאחזור לעבודה ממש בקרוב, עוד לא יודע מתי בדיוק.

הרבה קרה מתחילת ספטמבר. הילדים נכנסו למסגרות סוף סוף (למרות שהקטנים הפתיעו עם השעלת :(. התחלנו שינוי תזונתי רציני מאוד, ואנחנו אוכלים עכשיו מאוד בריא. המון ירקות ופירות ותבשילים ומרקים מדהימים שעדי מכינה (כולל מתכונים חדשים!!). וגם ניהול תקציב מסודר ומוקפד עם טבלה חכמה שהכנתי כדי לעקוב בזמן אמת על כמה יצא וכמה נשאר והכל (Google docs כמובן :). ובכלל אנחנו באיזה גל חזק של שינוי, ניקוי, סדר וניקיון. משהו פנימי, שחיכה כבר המון זמן. ועדי מובילה את כל השינויים האלה ביד רמה. אשת חייל כבר אמרנו? אני מוצא שככל שאניממתחזק, גם הביקורת והכעס חוזרים... ואני לא אוהב את זה בכלל. אין מצב שאני שוכח את השיעור הזה שלמדתי וחוזר להרגלים הישנים כאילו לא קרה כלום. המחיר היה יקר מדי, באלוהים. וחוצמזה שמי שלא לומד פעם ראשונה, מקבל מועד ב׳ לא? יותר קל להפנים את המסר בפעם הראשונה. ואני רואה פתאום, שברגע שמשהו נראה לי לא בסדר, זה מאפיל על כל הדברים האחרים הנפלאים שקורים בבית. כל התהליכים והשינויים נעלמים פתאום, ואני רואה רק את זה שעדי לא הכינה לילדים צהריים באחד הימים, למרות שזה מאוד חשוב לי לקיים ארוחות מסודרות, ולשבת יחד. איזה שיגעון זה לכעוס עליה על מה שהיא לא! הרי יש כל כך הרבה מה להעריך! כל כך הרבה על מה להודות יום יום! כל כך הרבה עבודה והשקעה שהיא עושה כל הזמן! כל כך הרבה אנרגיה וכוחות. מה, זה מובן מאליו? ואם חס ושלום הי היתה בדיכאון, ולא מתפקדת, הרי הייתי מתפלל שהיא תעשה עשירית ממה שהיא עושה היום. אז מה אם לדעתי אפשר לעשות חלק מהדברים אחרת? זה בסדר שעל כל דבר יש לי דיעה. זה לא אומר שאני חייב להביע אותה אם זה לא מספיק חשוב, ובטח לא אומר שאני יכול לכעוס על כך שזה לא נעשה בדרך שלי. כמו עם הקופסאות אוכל למטבח. יש לנו מיליון קופסאות , ומיליון אחר של מכסים שלא מתאימים להן. אז אני רוצה לקנות קופסאות מסוג אחד, עם מכסה בגודל אחיד. אבל במקום להציע את זה, אני פשוט אומר שאני אקנה את הקופסאות. ועדי מרגישה שאפילו קופסאות למטבח אסור לה לקנות... משוגע. אז נראה לי שאני צריך לשחרר את השיגעון-שליטה שלי, ומהר. פשוט לא שווה לי להתעסק בזה בכלל. אני צריך לכוון את האנרגיות האלה אל עצמי, כדי לשפר את החיים שלי ולהכניס להם יותר דברים שאני אוהב. וקופסאות מטבח זה לא אחד מהם... אני מוצא שאני מבזבז המון זמן ואנרגיה על מחשבות-סרק על שטויות שמטרידות אותי, אבל שום דבר קונסטרוקטיבי.

ובקשר להחלמה שלי, אז התיאבון חזר, ואני מצליח לאכול די הרבה דברים, למרות שעדיין קשה לי לאכול דברים יבשים (לחם, מאפה) אז אני שם הכל בתוך מרק... בלוטות הרוק עוד לא לגמרי חזרו כנראה, אבל בהחלט בכיוון. הטעמים גם מתחילים לחזור, ואתמול לראשונה הרגשתי מתוק מזה כמה חודשים ארוכים! הסתובבתי בבית וטעמתי כל מיני דברים, כמו ילד... פתאום הדבש מתוק ולא סתם משחה צמיגית. שוקולד נהיה אכיל (עוד לא מדהים...) ולא מרגיש כאילו אני אוכל חמאה. והיין טעים ולא חמוץ :). קיצר, החיים שלי דבש. נראה לי שממש בקרוב אוכל ליהנות ממה שאני אוכל כמו פעם... מאוד משמח. השיער מאחורי הראש (ובפנים) עוד לא צומח אבל אין לחץ, ועדיין יש כל מיני תופעות כמו פצעים בפה וזה אבל בקטנה. הצפצוץ באוזן עדיין חזק, לא השתפר בכלל (אולי החמיר). אבל אם בסוף זה מה שיישאר לי אחרי ההתעללות הקשה שהעברתי את הגוף, דיינו. אם לא יעבור עוד חודש- חודשיים נראה מה אפשר לעשות (אם בכלל אפשר). אה, ולמרות שאני כבר אוכל יפה, המשקל עוד לא עולה בכלל. זה משהו שעוד צריך לפתור. אה, וגם הופיע לי כאב חד בזרוע ובכתף. אני ממש מקווה שזה בגלל השכיבה הממושכת על הספה, ולא פגיעה בשריר כתוצאה מהירידה במשקל. נחכה עוד כמה ימים נראה מה קורה עם זה. זהו. סך הכל אין תלונות. בקושי חודש עבר מהטיפול האחרון, ואני כבר במקום אחר לגמרי.

השיר "מתוק מתוק":

שני 6-10: אתמול היה היום הראשון שלי בחזרה לעבודה!! לא ייאומן כמה זמן חיכיתי לרגע הזה שמבחינתי מגדיר סוג של חיים נורמאליים. שיגרה, יומיום. דברים שפעם היו מילים גסות והיום הם מוזיקה לאוזניים :). אחרי חודשים של מכנסיים קצרים, פתאום אני שולף ג'ינס ארוך. מהצבא ועד הטיפולים הייתי באותו משקל, בהבדל של שני קילו גג. אני לא רגיל לשינויים במלתחה בגלל שינוי משקל. כל הג'ינסים גדולים עלי, חלק ענקיים, ובחגורות צריך לעשות חורים חדשים כדי שייסגרו... אז היום הראשון בעבודה היה מדהים. קצת מבלבל להתעדכן בכל מה שקרה, ובעיקר במה שקורה כרגע בתחום שאני אחראי עליו (מועדון הלקוחות של סירס) ואני לוקח עליו חזרה בעלות. כשלא הייתי קרו הרבה דברים מצויינים ומשמחים, ובין השאר האתר מקבל מראה חדש ומרגש (כמובן שיש עוד דברים שצריך לשנות, אבל הכיוון מעולה בעיני). הרבה דברים שהיו כשהתחלתי את הטיפולים רק בסקיצות, פתאום כבר קורים. מאוד משמח. אבל בעיקר בעיקר קבלת הפנים. נראה לי שהרבה אנשים בעבודה ראו בי מין מראה מפחידה של מה שיכול לקרות לכל אחד, והזדהו איתי מאוד לאורך כל הדרך. וממש ממש שמחו לראות אותי חזק יותר מלפני חודש כשרק ביקרתי שם (הרבה אמרו לי שעליתי במשקל, אפילו שזה לא נכון. סימן טוב בכל מקרה שאני נראה יותר חזק). אז היה מאוד מרגש לראות את כולם שוב. להתחבק, לספר, לשמוע.

אני מגיע הביתה בשש, ישר לפגישה עם גיא, המטפל שלי בדמיון מודרך שמתנדב בעמותת "מנדלת הלב" המקסימים שתומכת באנשים שמבריאים מסרטן (גיא לימד אותי לא להגיד "חולה סרטן", אלא "מבריא מסרטן" :). אנחנו עושים מסע את העבר שלי, בניסיון לאתר את המקור לכעסים שפתאום מתפרצים להם אצלי לפעמים עכשיו. בעיקר על אלוני (בן 4). חמוד כזה. נשמה טובה ורגישה. אבל הוא בן 4, מה לעשות. אבל ממש קשה לי כשהוא מציק לאופק (שנה וחצי), וכשאני קורא לו והוא לא עונה, ואומר לו מה לעשות והוא עושה את ההיפך או מתעלם... משגע אותי. פשוט אין לי סבלנות לזה. האמת, שהייתי במצב דומה עם אור (12.5), כשהיא היתה בת חמש. המון כעס, שהיה מתפרץ לו ככה פעם ביום, כמו הר געש עצבני. ואז הייתי נהיה אבא מפחיד. והלכנו לטיפול אצל אישה מופלאה בשם נוגה מאירי (איזה קטע, יש באתר שלה וידאו שצילמנו שבו אנחנו מספרים על התהליך עם אור. שכחתי מזה לגמרי).
בכל מקרה, המצב עם אלוני שונה. זה לא מגיע להתפרצויות כאלה בדרך כלל. אבל עדיין משהו שצריך לפתור. אני לא יכול לדמיין איך החיים שלנו היו נראים אם לא היינו מטפלים בכעסים על אור... מפחיד. רק אחר כך עשינו אבחונים שונים ומצאנו את המקור האורגני של הבעיות (ADD, PDD, ועוד דברים עם DD).

אחרי הטיפול אני מספיק לאכול ארוחת ערב עם הילדים, ומיד אני צריך לצאת שוב. חבר הזמין אותי לבוא אליו ללמוד ולשחק משחק אסטרטגיה שנקרא דומיניון. מגיע איתי חבר נוסף שלי, וסה"כ יש שם איזה 8 אנשים ומדריך. אוסף מאוד מעניין של אנשים עם כישורים ועיסוקים מיוחדים. אחרי שאוכלים טוסטים מושקעים ועוגות לומדים את המשחק ומשחקים. לא פשוט אבל זורם. אחרי משחק אחד מתחילים להבין, והמשחק השני נראה אחרת לגמרי. פתאום אני רואה שהשעה 1:30 בבוקר!!! OMG איזה בעסה כל כך מאוחר. אני ממש רוצה לשחק עוד משחק אבל המבוגר האחראי שבי (זה שנרדם בשמירה ולא שם לב שנהיה מאוחר) מחליט לחזור הביתה. זו היתה טעות רצינית להעמיס כל כך את היום הראשון בעבודה.

בשעה 6:30 בבוקר השעון מעורר של הטלפון מצלצל ומזכיר לי ללכת לקחת סכך שהעיריה מחלקת במגרש חניה לא רחוק מפה בשעה 7:00 (הילדים ערים כבר משש, אבל עדי איתם). אני מגרד את עצמי מהמיטה, ומגיע לפני הזמן עם כפפות עבודה מעולות (קניתי אותן באתר שאנחנו מפתחים בעבודה שלי) ואכן בשבע משאית תמימה שחנתה שם פתאום נוסעת, ופורקת באמצע המגרש ערימה ענקית של כפות תמרים. להפתעתי הם אפילו הורידו להם את הקוצים הקטלניים האלה שלהם (כל שנה אני נדקר), וקשרו אותם בחבילות קטנות!!! לא ייאומן. כל הכבוד לעיריית כפר סבא. מעבר למצופה. פורק בבית, ולא מתאפק וחוזר לסיבוב נוסף. כבר נשארות לי בעיקר שאריות אבל סבבה. מרגיש עשיר נורא שיש לי הרבה סכך... כמו ילד עם המון גולות.

מתקלח מתגלח (חלק משיער הפנים כבר חזר לצמוח, בעיקר השפם...) ונוסע לעבודה. פקקים...בדרך אני שומע בטלפון קטע נהדר של אושו "OSHO: "Now-Here" All the Time". היום עובר יופי. פוגש עוד אנשים שלא היו או לא ראיתי אתמול, ישיבות, ועבודה. אני אפילו מצליח לגייס את הריכוז כדי לעשות את הדבר החשוב ביותר קודם. מקווה שזה סימן לבאות. אבל העומס עוד בכלל לא התחיל אז ימים יגידו... בכל מקרה התחושה היא שונה לגמרי. תחושה של קבלה, זרימה. שאני הכי נוכח שיש. Now-here. לא עסוק במה היה ובמה יהיה. רק מה שקורה. חזק האושו הזה.

חוזר מוקדם הביתה, עדי מסיעה את הבנות לחוג רכיבה טיפולית (מיתרונות האבחונים) ואני נשאר עם הבנים. אני גמור מעייפות, אבל מגיע לבקר חבר ואני מתעורר. כשעדי והבנות חוזרות מתחילים לבנות סוכה בתוך הפרגולה שלנו בחצר. עדי הולכת לטיפול בפרחי באך אצל מיכל, מתנדבת מעמותת "מנדלת הלב" ואני עושה ארוחת ערב לשבט שלנו. בסוף הארוחה אביבי אומרת לי "אתה לא צריך להזכיר לי. אני יודעת שהתורנות כלים שלי". חזון אחרית הימים. ההחלטה הטריה שכל ערב הכיור ריק עדיין מחזיקה מעמד מאוד יפה. אולי הצלחנו להטמיע את ההרגל. מדהים מה שהחלטה יכולה לעשות. מחשבה, קצת אוויר שיוצא מהפה. משנה סדרי עולם. כמו שחדר השינה שלנו היה מבולגן במשך שנים ארוכות, מלא בגדים. עשינו התערבות שמי שזורק בגד בחדר עושה מסאג' לשני באותו יום. ואללה!! חוץ מפעם אחת שנפלתי, שם זה נגמר.

לוקח את הקטנים להתקלח. לארגן שני קטנים לשינה נחשב דבר קשה. אבל ההסכם ביני לבין עדי (כמו שכתבנו אותו גם בכתובה שלנו) היה, שנעוף זה לצד זו כמו שני פרפרים. ולכן פיתחנו כבר מההתחלה את היכולת של כל אחד מאיתנו להסתדר לבד עם הילדים. לאפשר לשני את החופש לעשות דברים שהוא רוצה חוץ מלהיות הורה ועובד חרוץ. זה מתאפשר רק כשכל אחד מאיתנו הוא יחידה עצמאית לטיפול בילדים. ואפרופו זה, בפוסט הקודם כתבתי על "כמה מבוגרים צריך בשביל להחליף חיתול לתינוק", עם די הרבה ביקורת. ומיד אחד כך יצאתי לויפסנה והפקדתי את הטלפון הנייד בכניסה. מסתבר, שכולם חשבו שהטענות מופנות כלפי עדי. ואמא שלי התחילה לדאוג בשיא הרצינות שהבריאות הנפשית שלי התערערה אפילו יותר מהמצב הרגיל שלה :). ושחייבים לעשות משהו. אז זו הזדמנות להבהיר, שאני מעריץ את עדי על מה שהיא עושה. שיש לי ביקורת וכעס פה ושם על מיני עניינים, חשובים יותר וחשובים פחות, אבל הפוסט הקודם דיבר ברובו על מה שאני רואה אצל אחרים. משכיב את הקטנים לישון בשמונה (הישג אדיר שלנו : נרדמים בלי הצגות, וישנים כמו ענקים עד הבוקר). אני מת לישון אבל מחכה לאביבי שתגמור לשטוף כלים כדי לקרוא איתה ביחד את "באשמת הכוכבים" (ספר מעולה!) ולהשכיב אותה לישון. מנוחת הלוחם מגיעה...

ראשון 19-10: אני נפגש עם גיא, המטפל שלי בדימיון מודרך ו- NLP. סופסוף הצלחתי לעשות את השיעורים שהוא נתן לי. אני מעלה התפרצות כעס שהיתה לי אתמול על אלוני (4). כשהוא נכנס לאמבטיה עם אופק, מיד הוא חטף לו צעצוע. בדרך כלל התגובה שלי היא הצהרה ובקשה ("אסור לחטוף צעצועים. תחזיר לו את הצעצוע..."), ואז אולטימטום ("אני סופר עד שלוש. אם לא תיתן לו את הצעצוע עד אז אני אתן לו"). ברוב הפעמים זה מספיק. ואם לא - האולטימטום מבוצע באסרטיביות אבל בלי כעס. עובד כמו קסם. אבל הפעם הסבלנות-0 שלי גרמה לי לצעוק עליו להחזיר לאופק, ומיד לחטוף לו בכח את הצעצוע עם המון כח וכעס. ומיד הוא פורץ בבכי חזק ואמיתי, ועכשיו יש לי שני ילדים בוכים באמבטיה. רעיון גרוע. ואני יודע שכל פעם כזו מחזקת את ההתנהגות הזו. שזה נותן לו רווח עצום על ההתנהגות הזו שלו. אם הוא מסוגל בפעולה פשוטה להוציא אותי מדעתי ולהוציא ממני כאלה אמוציות, זה נותן לו הרבה כח. זה כמעט לא משאיר לו ברירה אלא לעשות את זה שוב אחר כך... ובעסה היא שאני יודע את זה באותו רגע שאני מתפרץ עליו. לזכותי ייאמר שבאותו רגע אני פשוט הולך משם ואומר לעדי להחליף אותי (בקשה מאוד לא נפוצה, בהתחשב בזה שכל אחד מאיתנו מתפקד מצויין כיחידה עצמאית לטיפול בילדים. ראו דוגמא בתשובה לשאלה "כמה מבוגרים צריך בשביל להחליף חיתול"). עדי לוקחת מיד, והילדים יצאו מהאמבטיה צוחקים ומאושרים. גיא משבח אותי ומציין כמה זה לא טריוויאלי לפעול בדרך אחרת ממה שאני רגיל. במקום להיכנס עם אלון עוד יותר ראש בראש, הצלחתי לנתק את עצמי מהסיטואציה, ממש לשלוף את עצמי משם פיזית, ולבקש עזרה במקום שאני לגמרי לא רגיל לבקש. זה מדהים כמה נזק אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו מתחפרים יותר ויותר בסיטואציה שלא משרתת אותנו. מתוך כבוד פגוע, גאווה ויוהרה. כמה טעויות על טעויות, כמה נזק שאנחנו יכולים לגרום. וכמה זה קל יותר אם אנחנו יודעים לשלוף את עצמנו החוצה ולעשות משהו אחר. כמה לא טריוויאלי... כמו דון קישוט ששלף את עצמו מהבור שנפל אליו, על ידי זה שתפשצאת עצמו משערות הראש שלו ומשך את עצמו למעלה... כל כך פשוט 🙂

אז גיא מלמד אותי טכניקה של חילופי כיסאות. אני מתאר את הסיטואציה בתור עצמי, בצורה מונחית. ואז עובר לכיסא (כביכול) של אלוני, ומספר את הסיפור מהזווית שלו. אני לגמרי נכנס לעניין. נראה לי שגם הקול והדיבור שלי נהיים ילדותיים. ופתאום זה כל כך הגיוני מבחינתו. כל כך הגיוני שממש לא מובן לו (לי) מה אבא רוצה ממנו. אחר כך אני בכיסא המשקיף. אני יוצא מזה מלא אהבה לאלוני, עם החלטה נחושה שאין מצב שהוא ישלם את מחיר הסבלנות שאני צריך לגדל מחדש.

שני 20-10: אני קם בבוקר בידיעה שהיום אני עושה בדיקת PET-CT. סריקה של כל הגוף, עם הזרקה של חומר ניגוד, יוד וחומר רדיואקטיבי. כצפוי, אני נהיה מאוד שקט ומסוגר. לא מדבר. לא רוצה לאכול כלום אפילו שאני יודע שיעברו עוד הרבה שעות עד שאוכל לאכול. עדי מתייעצת איתי לגבי פרוייקט-מיזם חדש שהיא רוצה להרים, וזה עוזר לי לחשוב על דברים אחרים. נוסעים לאסותא, ותוך כדי ההמתנה בתור אני מגייס לעזרתי את אושו ("Now-Here" All the Time) וזה קצת מנחם אותי להיזכר שכרגע אף אחד לא עושה לי כלום, ואסור לדאוג בגלל העתיד... שומע סביבי דיבורים שמלחיצים אותי אז אני מזמן את טייסטו (Tiësto - Adagio For Strings) כדי לעזור לי להתנתק מהרעש. לידנו אישה שגם כן מפחדת ממחטים. היא מבקשת מעדי שתיכנס איתה.. אבל יוצאת ומהללת את הרופאה שדקרה אותה והיא לא הרגישה כלום וזה. אני רוצה שהיא תעשה לי. רוצה לקחת גם כדור הרגעה שפעם עזר לי, אבל עד שמאשרים לי שהוא לא מפריע לבדיקה מגיעה אחות אחרת ואני כבר צריך להיכנס. אני מתבייש לבקש עוד זמן, ומתבייש לבקש שהרופאה הקוסמת תעשה לי את זה, ומתחרט על זה מיד אחר כך... אני מבקש לשכב. הדקירה קשה לי ואני מועך לעדי את היד (יעברו עוד ימים עד שהסימנים יעברו). גם אחרי שהצינורית ביד זה כואב ממש ומשגע אותי. מכונה מזריקה לי חומר וזה עושה תחושה מוזרה ביד. כמו ניאו שנוגע במראה ואז כספית זוחלת ומקפיאה לו את היד. אחר כך זה עוד יותר מורגש. אני יושב בחדר המתנה עם הרדיואקטיבים האחרים ומנסה לא לחשוב על הצינורית שתקועה לי ביד. מנסה להתנתק ולדמיין את החוף בתאילנד, בהצלחה חלקית. מפוצץ את האוזניים עם טייסטו. בוהה בטלויזיה שיש שם שמציגה איזה סרט פחד-בדיוני-מסתורין לא ברור בכלל. רק לא לחשוב. אחרי חצי שעה אני נרגע קצת ומצליח לקרוא קצת. קורא בספר ״הרשימה״ של יובל אברמוביץ׳. ספר מדהים. על איך הוא הכין רשימה של חלומות שלו כשהיה בן 16, הגשים אותם תוך שנתיים, ומאז הוא כותב רשימות כאלה ומגשים אותן. כולל דברים מופרעים והזויים... וגם מלמד אחרים איך לחיות את החלומות שלהם. מקסים. אז מה זה אומר עלי? איך אני מגשים את החלומות שלי? מה הרשימה שלי בכלל? ואיך הרשימה שלי קשורה לתפיסה שלי של מה נכון ומה צריך, וזמן וכסף ושאר התירוצים שלי לא לחיות את החיים שאני רוצה? טוב, לפחות נרשמתי ללימודי ערב בקורס ל״טרילותרפיה״ של ניסים אמון. זה בהחלט צעד גדול (ואמיץ) בכיוון. אני מקווה שזה יהיה תזכורת שבועית בשבילי לאיך לנווט את החיים שלי בעצמי ולא להקשיב לאמונות התפלות שאני מאמין בהן, שגורסות שצריך לעשות את מה שצריך וזהו זה. זה שטויות. זה נכון שמידי פעם אני יודע לעשות משהו שונה בשביל עצמי. כמו הויפאסנה הזו (שלא יצאה משהו בכלל מבחינתי), כמו שנסעתי לדרום אמריקה לטרקים ולקרנבל אחרי שפיטרו אותי ממודו של דב מורן (יחד עם עוד 100 איש) והשארתי את עדי עם שתי ילדות קטנות בבית. אז נכון. מפעם לפעם באה לי הג׳ננה ואני עושה משהו חריג. אבל ככה ביום יום אני חי לי מיום ליום, מפזר את ימי לרוח כאילו היו קונפטי. כאילו שזו החזרה הגנרלית לחיים שלי ולא הדבר האמיתי. אז מה, לגדל משפחה למופת זה לא הגשמה עצמית מספיקה? אז זהו. שבשבילי זה לא. וזה שיש לי תינוק בן שנה וחצי זה לא תירוץ לא להתקדם לפחות לקראת החלומות שלי. אבל כמו שיובל אברמוביץ אומר, קודם כל צריך לרשום את החלומות האלה. על דף. לא יודע אם זה קונקרטי מספיק, אבל החלום הראשון שלי הוא לחיות בשלווה. להצליח להישאר בסנטר, באמצע שלי, בלי קשר למה קורה מסביב. יופי. עכשיו רק נשאר להבין איך עושים את זה... יובל - רעיונות?
אני נשאר שם בחדר איזה שעתיים, וכל 10 דקות קם לשתות עוד כוס של יוד רדיואקביטי. לבריאות. בסוף קוראים לי ואני עובר למכונה של הבדיקה. מזריקים לי שוב חומר ניגוד, והמכונה עושה את מה שהיא צריכה. עד שמוציאים לי את הזה מהיד כמעט פורחת לי הנשמה. צריך לחכות עוד שעה עד שהדיסק יהיה מוכן, אז אני נשכב לי על ספה בחדר המתנה ריק ושם את הראש על הברכיים של עדי. עדי דואגת להכל. בסוף נוסעים חזרה הביתה. אני אוכל משהו והולך לישון. ישן המון וחולם על רשימות של חלומות...

שבת, 1.11: מתעורר ביקיצה טבעית שעדי פרגנה לי, אבל עדיין כועס על הויכוח שהיה לנו אתמול. משהו טפשי על חלוקת הנטל ביננו. אור הלכה אתמול לאיזו בת מצווה של ילד (נער?) מהכיתה שלה, אז עדי הציעה שאחד מאיתנו ייקח את אביב ל"זמן איכות". פעם היינו עושים את זה כל שבוע, אבל כבר הרבה זמן שאנחנו לא מקיימים את זה, לצערי. יערה, הסופר-יועצת המיתולוגית של בית הספר הדמוקרטי, אמרה לנו שזה הדבר הכי חשוב שהורה יכול לעשות. אני הכי מסכים בעולם. אם אין לי שעה אחת בשבוע להיות עם כל אחד מהילדים שלי בנפרד, אני צריך לבדוק טוב טוב איפה אני משקיע את הזמן ומה לעזאזל יכול להיות יותר חשוב מזה. תירוצים תמיד יש בשפע...
בכל מקרה, התנדבתי בשמחה לצאת עם אביב. לארוחת הערב הגענו עדי ואני שפוכים, אבל רציתי בכל זאת לקיים את הפגישה עם אביב. אז תוך כדי הארוחה עדי שואלת "מה, אז גם היום אני צריכה להשכיב את הקטנים? לא מספיק עשיתי את זה כל השבוע? אתה יודע מה, אולי אני אשכיב אותם משך השבוע, ואתה בסוף השבוע?". עכשיו, כל מי שהורה יודע, שלהשכיב את הילדים זה הדבר המעייף ביותר בעולם. אחרי שאני מסיים אמבטיות ומקריא סיפורי לילה טוב אני כל כך עייף, שמה שנשאר לי זה לזחול למיטה בדרך כלל. בטח ביום שאני כל כך שפוך כבר בארוחת הערב. אבל אני יודע שגם עדי עייפה, אז אני לוקח את אופק למעלה וקורא לאלון. אלון רץ במעלה המדרגות, עוקף אותנו ונעמד בראש המדרגות, חוסם לנו את המעבר. כשאנחנו מתקרבים הוא שולח רגל כדי לבעוט באופק. אני עוצר אותו, אבל המחשבה מה היה עלול לקרות אם לא הייתי שם מזעזעת אותי ואני מתפרץ על אלון, שפורץ בבכי. אני מקלח את אופק וכשאלון נרגע הוא מצטרף. אופק משפריץ מים על אלון והוא מתרגז עליו, אז אני מוציא את אופק מהאמבטיה (בכי גדול, בכי גדול). מלביש אותו, קורא לו את "איה, אי, אח, אאוץ' ואווה" (הוא כבר אומר את השמות שלהם!), ומשכיב אותו לישון. מוציא גם את אלון, מלביש, סיפור, ולישון. בינתיים כבר הספקתי להודיע לאביב שאנחנו לא יוצאים היום, כי לא יהיה כל כך נעים להיות בחברתי היום. שתצא עם אמא. אז הן קופצות ל"חנות נוחות" וקונות קצת פינוקים ורואות סרט בבית. אני מזמן ישן... כשעדי באה לישון אנחנו מתווכחים על מה שהיה, ושאר הלילה נראה יותר כמו סיוט מאשר שינה.

אני מרגיש מאוד כפוי-טובה לעדי על ההתמודדות המדהימה שלה בחודשים האחרונים. היא לקחה הכל על עצמה כמו סופרמן. האמת, שהדימוי הכי טוב לזה זה מה שאמר לי בועז יפת, המטפל הסיני שאני פוגש דרך עמותת "מנדלת הלב" המדהימים, שעוזרים לחולי סרטן ומשפחותיהם (הם מארגנים לנו עכשיו גם נופש שהשיגו מכל מיני תורמים!!). כשהייתי אצלו השבוע הסכמתי שיעשה לי דיקור (!!!). הוא שם לי שלוש מחטים (של ילדים אמנם), ואכן, כמו שהבטיח, רק באחת מהן הרגשתי משהו לשבריר שניה. ואז סיפר לי שיש בי כח מאוד חזק של צמיחה ועשייה. שזה לפי הסינים עץ. שהסינים מדמים את הטיפוס שלי לאישה שעולה בהר, נושאת על כתפיה המון ילדים ומקוששת עצים בדרך. וכשאנשי הכפר מציעים לה לנוח היא לא מבינה על מה הם מדברים... אבל את הכח העצום של העץ שלי מגבילה המון מתכת שיש בי. המתכת חונקת את העץ. לא נותנת לו לגדול חופשי, ויוצרת המון תסכול. היא כבדה, מושכת למטה. עם המתכת גדל עץ ברוש. בלעדיה - אקליפטוס... איזה כח עצום צריכה המתכת בשביל לרסן את כל העץ הזה... ובגלל זה גם קשה לי כל כך עם מחטים. המתכת שלהן מתנגשת במתכת שלי. וגם לוקחת לי את השליטה, שאני צריך בתור עץ ומתכת. מהמם. בקושי דיברתי איתו בכלל, ואיזה יופי הוא רואה. אני מרותק מהסיפור וכמעט מצליח לשכוח שיש לי עדיין שלוש מחטים בתוך הגוף. בררר...

אז עדי, למרות שהיא בעיקר מים, מצאה בעצמה המון עץ כדי לסחוב ארבעה ילדים + בן זוג חולה + עבודה + בית חודשים ארוכים במעלה ההר, תוך כדי החופש הגדול... אבל איכשהו אני כל כך עסוק עכשיו בלפנות לי זמן ומקום לדברים שאני רוצה, שאני פשוט לא מצליח להכיר לה תודה על כל המאמץ הזה. ואני מסתכל על התקופה שלפני כן, שבה לדעתי נשאתי ברוב העול (למרות שלפי בועז זו המהות שלי...), ועכשיו אני מחפש איזון. "שוויון בנטל", כמו שאומרים הרבה לאחרונה. אולי זה זמן גרוע לעשות את השינוי הזה.

אני מראה לעדי את הפוסט והיא כועסת על זה שאני מראה רק צד אחד. אז בהחלט צריך להוסיף פה שאני לא חושב שהמצב כרגע מאוזן. עדי קמה עם הילדים בבוקר, מארגנת אותם, אוספת אותם באחת ונמצאת איתם עד הערב (וכל הורה יודע שהרבה יותר קל להיות בעבודה מאשר לנהל ארבעה ילדים על חוגיהם, חבריהם ומריבותיהם). ורוב הימים גם משכיבה אותם לישון. זה בהחלט לא איך שאני רוצה לראות את התפקיד שלי כאבא, וזה נכון שכרגע רוב העומס נופל על עדי. אני בהחלט רוצה למצוא את האמצע. ונכון גם שאתמול לא אמרתי לעדי שיהיה לי קשה להשכיב את הבנים ולצאת עם אביב אחר כך. סתם כעסתי לי בשקט כי דברים לא הסתדרו כמו שרציתי.

התחלתי השבוע גם ללמוד טרילותרפיה אצל ניסים אמון. בגדול הוא אומר, שבכל אחד מאיתנו יש שלושה אנשים: הראש, הרגש, והאמצע (שזה אני האמיתי, כמו שנולדתי). עשינו תהליך מצויין של להגדיר איפה אנחנו היום ולאן אנחנו רוצים להגיע. אחר כך ניסים רצה להדגים את השיטה, וביקש מתנדב. כמובן מיד קפצתי, ומצאתי את עצמי שעה וחצי מול ניסים, 1 על 1 (חוץ מכל הכיתה כמובן, בקטנה), בטיפול אישי. וואו. ניסים דיבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד (הראש שלי, הרגש שלי, ואני) וביררנו את הקונפליקטים בינהם, הכעסים ההדדיים, הפחדים... מדהים. מן הסתם אני לא מצפה לתרופות-קסם שפותרות לי את כל הבעיות במפגש אחד (ראה ערך הויכוח מאתמול), אבל אני בהחלט רואה פה התחלה של משהו טוב.

חוצמזה, קיבלתי בשבוע שעבר תשובות משמחות מהבדיקה שעשיתי, וכל הגוף שלי נקי מתאים סרטניים. הייתי מאוד אופטימי לפני הבדיקה. אבל ככל שזה התקרב, והציפיה לתשובה התארכה, התחלתי להילחץ ולדמיין מה אם... אז זו היתה הקלה גדולה לקרוא שהכל בסדר. הייתי השבוע גם בביקורת אצל הרופא, ולשמחתי הוא אמר שצריך רק ביקורת ויזואלית (עם סיב אופטי) פעם בחודשיים. ובדיקת CT עוד שנה, וגם אז בלי חומר ניגוד... איזו הקלה עצומה שלא אצטרך להתמודד עם עוד מחטים בזמן הקרוב. אבל מאכזב קצת שתוך זמן כל כך קצר הצלחתי לאבל פרופורציות ולריב עם עדי על דברים כל כך טפשיים. מסתבר שהחיים יותר חזקים. ובכל רגע נתון, הבעיה הכי גדולה שאנחנו מתמודדים איתה נראית לנו גדולה, גם אם החיים שלנו דבש וקינמון. וכשהיא נפתרת, מיד תופסת את מקומה הבעיה הבאה בתור, קטנה ככל שתהיה, והופכת להיות הבעיה הגדולה. זה כמו ארגון טרור. תוריד את הראש, מיד יבוא אחר במקומו...

הנה קטע שכתב אסף עובד, שמתאר את העץ. כל קשר אלי מקרי בהחלט כמובן...:

"כאשר אלמנט העץ מאוזן הדבר הבולט ביותר הוא התפתחות וגדילה, אנשים אלו הם אסרטיביים ויוזמים. הם בעלי תוכניות ומטרות ברורות אך הם מצליחים לגלות גמישות על מנת לעקוף מכשולים. תכנון, ראייה קדימה וביצוע זה המוטו של אלמנט העץ. ביסוד העץ קיימת העוצמה האלימה הדרושה לכל ההתחלה, עוצמה זו כאשר היא מדוכאת או לא מאוזנת יכולה להפוך בקלות לתסכול, זעם או דיכאון. היא יכולה להתבטא ביאוש והרמת ידיים או בנטייה לאלימות. לאו דווקא אלימות מתוך רצון לפגוע, אלא יותר הזזה הצידה של כל דבר המפריע להתקדם למטרה. כאשר התוכניות של העץ לא מתקדמות הוא מרגיש חסום ומוגבל. הקושי הגדול להרגיש מוגבל מתבטא באישיותם ומכוון את חייהם – כאשר אדם כזה נכנס למסגרת חדשה הוא מייד מנסה ללמוד את הגבולות והחוקים, מי מחזיק בכוח? מי אחראי על האושר שלי? מידע זה נותן אשלייה של שליטה והבנה של הסיטואציה. לאנשים "עציים" קיימת כמעט תמיד בעייה עם סמכות - קל יותר להיות מורה מאשר להיות תלמיד, מפקד מאשר חייל, עצמאי מאשר שכיר.

השהות עם אלמנט העץ יכולה לקדם ולפתח או להפוך למריבה בלתי נגמרת בעיקר כאשר העץ הוא כוחני. לאלמנט זה יש נטייה להיות אסרטיבי, בטוח בעצמו, וחסר סבלנות לסביבה. הנושאים המרכזיים שאנשים בייסוד זה מתעסקים בהם הם: גבולות – שימת גבולות, פריצת גבולות, בדיקה שלהם, פחד מפניהם, או צורך נואש להם. לעץ חשוב להיות צודק, וחשוב לו שיכירו בצידקתו, בניגוד לאלמנט האש לדוגמא שם, לאחר ויכוח יש צורך לבדוק האם אוהבים אותי, ויכוח עם העץ מסתיים בבדיקה האם הצד השני מבין שאני צודק. העץ חייב לגדול ולהתפתח מבחינה אישית, שכן עצירה במקום לעץ פרושה תקיעות ומוות. כאשר האלמנט מאוזן – אנשים מיסוד זה בטוחים בעצמם, בעלי אינטואיציה חזקה, ראייה ברורה של דרכם בחיים, בתוספת הסבלנות לתת לדרך זו להתממש. הם עצמאיים וחזקים אך יכולים להביע את אישיותם והיצירתיות שהם ניחנים בה בדרך רגועה ובהרמוניה עם סביבתם. אנשים מטיפוס העץ הם אתלטיים במבנה גופם ופעילות גופנית נוטה לשחרר את הלחץ הטבוע בהם, והיא בריאה להם מן הצד הנפשי יותר מליסודות אחרים. העונה המיוחסת להם היא האביב שהאנרגיה שלו היא אותה אנרגיה פורצת ורבים מן האנשים מיסוד זה פורחים ונעשים יצירתיים בתקופה זו...

אנשי העץ מצטיינים במקצועות הקשורים לניהול ולהובלת פרוייקטים. הם יכולים להיות מפקדים מצויינים, הם בעלי יצירתיות הנועדה לפתור בעיות... מי ייתן ואלמנט העץ ישגשג וישמש אותנו בשמירה על האש הבוערת, מי ייתן ולא יחסרו בו מים שישמרו על גמישותו."