המון זמן שאני רוצה לכתוב בלוג. אז בצהרי יום רביעי אחד קיבלתי טלפון שמודיע לי שיש לי סרטן...
יום שלישי 17-06. הטיפולים מתחילים. אני ועדי נוסעים לבית החולים. בדרך אני עושה קצת מדיטציה בעזרת הקלטה של ניסים אמון. לא עושה דימיון מודרך. אם עברתי את זה בסדר בפעם הקודמת, יהיה בסדר גם הפעם.
אחרי המתנה ארוכה מגיעים לפקידה, והיא מבשרת לי שאני צריך לעשות ספירת דם לפני הכימו. אופס. לזה לא התכוננתי נפשית. עוד דקירה, ומסוג אחר... אני מאבד כח ואת המשך השיחה איתה אני עושה כשאני נשען על המרפקים על הדלפק שלה, מתעלם מחוקי הנימוס. כשמגיע תורי אני נכנס לחדר האחיות ויושב. מסביר לה שאני מפחד. היא מסבירה שזה שום דבר. היא דוקרת את האצבע, והדקירה באמת ממש לא מורגשת. זה לא מונע ממני לאבד את ההכרה שם על הכיסא... what a way to start the day. איפה הכדור הרגעה שלקחתי אז, הדמיון מודרך... אפילו קניתי משחה שמאלחשת את העור. אפילו ואליום רשמו לי כדי להרגיע את העצבים. ואני בא כמו רמבו, אחרי שהלך בסדר בבדיקה הקודמת. big mistake. Huge. אחרי זמן אני מצליח לקום, ועדי עוזרת לי לפנות את עצמי החוצה לחדר ההמתנה. מביאים לי תה עם סוכר ואני מסדיר נשימה.
אחרי שעתי נכנסים לכימו. אני נשכב על מיטה ומחכה. מחלקה נעימה, מעוצבת יפה. נורא נורא מוזר לשכב על מיטת בית חולים, בשביל עצמי. מילא כשעדי יולדת לנוח לה על המיטה. אבל יכול להיות שבאמת אני שם החולה? אנחנו משתעשעים ברעיון. מגיעה האחות להכניס את הכימו ואני לחוץ. נדמה לה שאם היא תצווה עלי באסרטיביות לעשות דברים ולהגיד לדברים זה יעזור לי להרגיע את הפחד. היא מפתחת איתי שיחה מיותרת תוך כדי שכולי רועד. אני עונה לה רק כדי שתמשיך וזה ייגמר כבר. זה מזכיר לי קטע מסרט דוקו שעדי עשתה "מבצע חתונה", כשהחברה אומרת לכלה "תירגעי! אני אביא לך סטירה"... שיא הרוגע. אחרי שהיא הולכת אני נדהם לראות את עצמי מחובר לאינפוזיות. אני מסדיר נשימה מטרומה #2 היום, ואחר כך עדי שמה לנו את הפרק החדש של "משחקי הכס" באייפון. יופי של דרך להסיח את הדעת מהצינורית שתקועה לי ביד. בדרך לשירותים קוראת לי מישהי ששוכבת על מיטה אחרת. היא היתה איתי בבדיקה של ה Pet-CT באסותא לפני שלושה שבועות בחדר הרדיואקטיבי! איזה קטע. מתברר שנולדנו באותו שהיא מפחדת מזריקות ממש כמוני. אז היא שואלת איזה מזל אני. טלה. גם היא! באיזה תאריך? לא נכון!! נולדנו באותו תאריך בדיוק... מספרת שהיה לה סרטן שד, ועברה את כל הטיפולים בהצלחה. עכשיו הוא חזר - בכבד ובריאות. די מבאס לשמוע את זה בטיפול הראשון שלי... אני מנסה לעודד אבל בהצלחה קטנה מאוד. בינתיים עברו להם שעתיים והאינפוזיות ריקות, האחות באה להוציא את הזהו מהיד שלי. הנה! לא כואב! זה רק בגלל השערות ביד שיוצאות עם האיזולירבנד... הייתי בשמחה עושה שעווה בכל הגוף כל שבוע ומוותר על הטקס עם המחט. אני צריך להתאושש אבל מת לעוף משם כבר.
הולכים לקרינה ומחכים. אני מסתכל מסביב ולא מאמין מה לעזאזל אני עושה פה בין כל הזקנים האלה. האנשים היחידים בגילי הם אלה שמלווים את ההורים שלהם. ואחרי המתנה נכנסים לאחות. אני רועד מפחד שתצוץ לה דקירה נוספת היום, ונרגע כשהיא רק מסבירה לנו מה הולך לקרות, תופעות לוואי וזה. בחדר ההקרנות צוות לבבי ונהדר. אני שם בפה את הפלטה המיוחדת שמשאירה לי פתח קטן לנשום דרכו (האף די סתום גם ככה עם הגידול + נזלת שהוא עושה). אני נשכב, והם נועלים עלי את המסיכה שלי, שלוחצת מאוד ומגיעה לי עד מעל המרפקים... כולי נעול למיטה לא יכול להזיז עפעף. קשה לנשום, קשה לבלוע את הרוק (הגרוגרת עולה ונתקלת במסיכה...). אבל אחרי הסיוטים של הבוקר ממש לא אכפת לי מה יעשו לי כל עוד לא דוקרים אותי... יכולים להרביץ לי מכות רצח מצידי. זה אמור להיות 10 דקות אבל מתארך המון כי צריך לכוון שוב את הנקודות שבהן פוגעים. בסוף משחררים אותי מהמיטה. כל הפנים שלי ריבועים מהרשת של המסיכה :).
אפילו אחרי כשעה כשאנחנו מגיעים הביתה יש לי עדיין ריבועים ברורים על הפנים, ואביבי (11) שואלת אותי מה זה. אני מסביר. סיפרנו להן על המסיכה. אני מרגיש בסדר אבל בעיקר נח (בניגוד מוחלט להרגלי), כנראה מהסיוט של המחטים אבל אין לדעת. בערב מרגיש את הבטן הופכת לגוש. אבל אחכה עם התרופות עד מחר, נראה איך ארגיש. וואו, זה פשוט מטורף מה שאני מעביר את הגוף שלי עכשיו. ולחשוב שמגיל 10 ועד עכשיו (42) התרופה היחידה שלקחתי כל החיים היא אולי 10 כדורי אקמול...