רביעי 16-07: ביום שני בערב הלכתי לטיפול אצל טובי, מייסדת שיטת עוצמת הרכות. דליה אמא של עדי למדה לטפל בשיטה (היא הגיעה מתל אביב באוטובוס כדי לשמור על הילדים), וגם המית חברה טובה שלי לומדת את זה עכשיו. לבקשתי המית היתה בטיפול, וגם עדי. טובי אכן רואה עמוק. במהלך הטיפול גם עשו לי ״הפעמה״, שזה טיפול שבו אני שוכב על מיטת טיפולים, והמפעימה מניעה את הגוף שלי. כל פעם מנקודה אחרת בגוף. זה יוצר בגוף זרמים מטורפים. במהלך הטיפול הרגשתי איך פתאום זורמת אנרגיה מהראש אל האגן והלאה דרך הרגליים. מה שבהתחלה היה כולו חסום נפתח כמו קסם. סיימתי את הטיפול כשאני רגוע ומחובר כמו תינוק. אם יכולתי להישאר שם הייתי נרדם... יצאתי מהפגישה עם הבנה שאני צריך להתחבר את הרגש שלי דרך הגוף. שלא משנה כמה ספרים אקרא, כמה שיחות אעשה וכמה מחשבות אחשוב, החיבור יווצר דרך הגוף. טובי דיברה על ריקוד. החברה, שהיתה נוכחת בטיפול, חייכה בלב. היא יודעת שעד היום היא ואני מסוגלים ללכת לרקוד יחד ולהשתולל עד אובדן חושים. באמת ממש מזמן לא עשינו את זה. וגם טובי דיברה על להוציא קולות. שאתן לרגש לצאת דרך הקול. מעניין מאוד. עדי יצאה מהטיפול נסערת ודומעת. אנחנו חייבים למצוא גם לעדי איזה טיפול. אין מצב שהיא עוברת את כל הסיפור הזה בלי איזה חיזוק.

שלישי היה הכימו. גרסיאלה הפסיכולוגית שוב הגיעה לפני הטיפול לעשות לי דמיון מודרך (אין דברים כאלה!!! אני לא נרגע מהמסירות שלה). האחות הקבועה לא היתה והגיעה אחות אחרת. היא היתה אכלא אבל משהו שם לא זרם, והיה לי קשה הפעם. זה נראה כמו נצח עד שיכולתי לקחת את היד שלי חזרה ולהתכסות ולהתכרבל כמו עובר ולדעת שאני בטוח ולנסות לסלק מהראש את העובדה שעוד יש לי צינורית תקועה ביד. גרסיאלה נשארה עוד הרבה ולא עזבה עד שהצלחתי לחזור לחוף שלי בתאילנד ושכבתי על החול.

אבל סך הכל היה בסדר טפו טפו והרגשתי טוב אחרי הכימו, לא כמו בשבוע שעבר. חזרנו הביתה וההורים שלי הנהדרים היו עם הילדים (מגיעים כל שלישי ממבשרת ציון בשבע בבוקר לכל היום!). אבא שלי הזיז איזה הצגה כדי שיוכל להישאר ולטפל בי ברפלקסולוגיה. הטיפול היה מדהים. עפתי. באיזה שהוא שלב גם נרדמתי.

היום הגיע חבר ללוות אותי לטיפולים. נסענו על האופנוע שלו לבית החולים. לפני ההקרנות נכנסתי לפגישה עם גיל מהרפואה המשלימה. הוא נתן לי המון הכוונה איך להוסיף לשייקים שלי גם ירקות וחיזוקים תזונתיים, לעשות דייסות יותר בריאות וכזה. ואז, להפתעתי העצומה, החלטתי לנסות דיקור. נתתי לו לשים לי מחט ביד. ברגל היה לי קשה אז הוא שם לי מדבקה כזו עם סיכה קטנה. ואחרי שהסדרתי נשימה הסכמתי בסוף שישים לי אחד בסנטר (omg!!!! הייתי בטוח שאגיע לקבר הרבה לפני שאסכים למשהו כזה. ועוד בהתנדבות. נו באמת). שכבתי ככה איזה זמן ואפילו הצלחתי להירגע. גיל שם לי מוקסות בינתיים. שזה מין משהו שהוא מניח בכל מיני נקודות בגוף ומדליק אותו וזה עושה מין תחושת חום באותה נקודה. שיהיה. כל עוד זה לא חודר את העור לא מפריע לי גם אם הוא יחרוך לי את כל הגוף אם זה יעזור.
אחר כך הקרנות כרגיל. החבר מתלהב מהמכשור המתקדם ומצלם את המוניטור שבעזרתו בנסיעה חזרה אני כבר עייף. אני מצליח להכניס מעט מאוד מזון וזה כנראה מחליש אותי עוד מעבר לכימו ולהקרנות, שזה מה שהם עושים ממילא.

בבית אני נח, וכשאני קם עדי ואני לוקחים את הקטנים איתנו לסופר. קונים המון פירות וירקות. לקראת הסוף אני מתעייף...

.