מתיישב לכתוב. הלב מלא, לא יודע אפילו איפה להתחיל. כל כך הרבה זמן לא כתבתי. לא יודע אפילו למי או למה אני כותב. ואם מישהו קורא בכלל. וזה גם לא משנה בכלל. מיליון מחשבות של מה אני צריך לעשות עכשיו מפציצות אותי: לאכול ארוחת ערב, לסדר, לעשות כלים, לחלק משלוחי מנות לשכנים, לנקות לסדר את המשרד ולחבר את המחשב של הבנות, להעלים את המזוודה של עדי שחוסמת את הכניסה לחדר כבר שבוע מאז שהיא חזרה מאמסטרדם, ועוד ועוד. אני מזיז את הכל הצידה ויושב לכתוב.

כששואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול אני אומר שאני רוצה לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים. לתרום לחיים שלהם משהו משמעותי. ועדיף הרבה אנשים. כמו ניסים אמון. כמו רובין שארמה. ופתאום היום הבריקה במוחי ההברקה ששניהם למדו המון שנים במנזרים וזה לפני שהם הלכו ללמד!! ומי אני ומה אני שאלמד אנשים. מה בכלל יש לי ללמד. ואז אני נזכר בביירון קייטי שבגיל ממש מאוחר (אפילו יותר משלי LOL) הגיעה פתאום למצוא את שיטת "העבודה" המופלאה שלה ופיתחה את אחד הכלים העוצמתיים שאני מכיר כדי שהאדם יכיר ויקבל את עצמו ואת הסביבה. וזה תוך כדי אישפוז במוסד פסיכיאטרי אחרי התמוטטות כללית. אז מה? אני מניח שיש לי מה להגיד כי לא מעט אנשים שואלים לדעתי, ונתרמים ממה שיש לי להגיד. מגיל מאוד צעיר בחרו בי לשפוט ולגשר, שאלו לדעתי והתחשבו בה. ובהרבה דברים יש לי דעה משלי, שהרבה פעמים שונה מהמקובל. שיהיה. אבל בשביל ללמד צריך לעשות מזה שיטה. לארוז את זה איכשהו. ואיך בכלל, ומי אני שאלמד אחרים, וזה.

עדי הלכה לטיפול אצל שירן, המטפלת האלופה שלה. דרך מדהימה עדי עשתה בעזרה של שירן. מתנה גדולה שפגשנו אותה (דרך עמותת "מנדלת הלב" הנהדרים). עוד מעט היא חוזרת (~21:00) ונוכל להיות סופסוף קצת ביחד. מטורף. יום חמישי, ובקושי נפגשנו השבוע. הצורך להיות כל היום במשרד (שעות העבודה מהבית לא נחשבות...), בעזרה של הפקקים הלוך וחזור, מביאים לזה שאני ממש בקושי בבית. זה מתחזק כמובן ע"י זה שאני לומד בימי שני עד 22:00 (ועובד יום קצר יותר), והיא מתאמנת בכדורשת בימי שלישי בערב. ופה פגישה עם חבר או חברה, ושם איזו פעילות, וחוצמזה אנחנו הרבה פעמים מתרסקים מעייפות בערב אחרי שמשכיבים את הקטנים. אז הסיכוי שנהיה שנינו באיזה מצב עירנות בשעה סבירה בערב הוא נמוך. אבל קבענו לנו דייט שבועי ונשבענו שלא דורסים אותו עם שום דבר בלי אישור של שני הצדדים :).

פורים. איזה מין חג זה. המון שמחה, חגיגות, מצווה לשתות ולחגוג ולהשתכר. המון יצירתיות. אבל השנה אני מרגיש מאוד מנותק מזה. לא מרגיש לחגוג. משהו עצוב עצוב. מין תקופה כזו, אני אומר לעצמי. ככה זה. מין שנת חורף שאחריה יבוא האביב. כמו הרכבת הרים שיורדת, בסוף בטוח שתעלה שוב (אם לא תיגמר הנסיעה פתאום). אז אין מה לדאוג. ככה זה עכשיו וזהו זה. אז כולם חוגגים ומסיבות ותחפושות ונפצים ואני לא בא לי כלום מזה עכשיו. מתרכז בלמלא את החובות שלי בבית, בעבודה. לא מוצא אנרגיה אפילו לעשות ספורט, או לכתוב, או לקרוא, או לעשות מדיטציה. פתאום דפיקה בדלת, והשכנה מביאה משלוח מנות. ובפנים, בין האוזני המן והממתקים - הפתעה. קופסא טונה!

כמו סרדינים בקופסא אנחנו חיים, אני ממהר ממקום למקום ובחזרה, לא מספיק להיות עם הילדים, מגיע לערב גמור חסר סבלנות ואין לי כח כשאלוני מתחיל להתעכב באמבטיה לא מקשיב מה אני מבקש ממנו מציק לאופק וזה וזה.