יום ראשון 15-06: אני מתכונן לסוע לעבודה, עובר על האימיילים בבית. פתאום אני רואה בין כל המיילים באנגלית אחד בעברית: "הודעה כואבת מאוד". הבטן מתהפכת. אני פותח, וקורא שהלילה נפטר מסרטן בעלה של מישהי מהעבודה. הלוויה היום. זה מרגיש כמו סכין. כאב פיזי חד. אין לי אוויר. הייתי איתה בקשר בחודשים האחרונים אז ידעתי שהמצב לא משהו, ובעיקר מאז שאיבחנו גם אצלי את הסרטן. אבל פתאום זה מגיע, כאילו משום מקום. ומחרתיים אני מתחיל את הטיפולים. מין תזכורת מה קורה אם זה לא מצליח... הדמעות מתחילות לעלות, אבל לא. לא פורצות את החומות. מחנק בגרון. אני כותב בסקייפ שלא אגיע לעבודה, אלא ישר להלוויה. לא מצליח לחשוב על כלום.

אני מקווה שאולי בלוויה זה ייצא. אולי אוכל לבכות סוף סוף, אבל יש שם כל כך הרבה חבר'ה מהעבודה שהכל נסגר בפנים. תחושה מאוד מוזרה להיות עם כולם בלוויה הזו, והם כולם יודעים שאני מתחיל טיפולים עוד מעט. כמו "לפני" ו"אחרי" של הפרסומות לדיאטה. אני מנסה לשמור על חוש ההומור אבל זה לא הולך...

בערב שיחה ארוכה עם חבר ילדות יקר. זורקים את הסנדלים בחוף, והולכים יחפים. אם מישהו צריך את הסנדלים שלי שייקח אותם. מדברים על המחירים העצומים שאנחנו משלמים בחיים שלנו בגלל הלחצים והחרדות שלנו. וגם הילדים שלנו משלמים, בנות זוג, חברים... ואולי אם היינו מבינים באמת איזה נזק אנחנו עושים לעצמנו ולהם, היינו משחררים יותר, לחוצים פחות, דואגים פחות. הוא מתנגד, ואני מסביר לו שלא לדאוג זה לא אומר לא לתכנן כלום. וזה לא אומר אכול ושתה כי מחר תמות. לא, זה לא קשור למה שאני עושה או לא, ולא קשור למה שקורה לי. זה קשור אך ורק לאיך שאני תופס את מה שקורה. איך אני מגיב אליו, מקבל אותו. אפשר לעשות בדיוק את אותן פעולות, אבל לדאוג חצי. זה לא יפגע באיכות של מה שאני עושה, ולהיפך. אני אהיה יותר שקול, יותר רגוע ואקבל החלטות נכונות יותר. אני מבזבז המון אנרגיה על הדאגות האלה. אנרגיית חיים יקרה. המון פעמים אני מסיים את היום עייף ורצוץ גם אם לא עשיתי המון. למה? בגלל הטחינה הבלתי-פוסקת הזאת שיש לי בראש. השדרן, כמו שניסים אמון קורא לו.