23-6 יום שני: קם בבוקר לאט, ומצליח לנער מעלי את כאב הראש הקבוע שלי בבוקר. האפליקציה Runkeeper מספרת לי שחבר מהעבודה (שהיה איתי במירוץ) סיים כרגע ריצה. אני נדלק, מתגבר על החשש לחזור לפעילות, ולובש בגדי ריצה. ישר קופצות המחשבות: אם ארוץ עם ה Runkeeper, אז החבר׳ה יראו שרצתי. ומה הם יחשבו על זה שבמקום לבוא לכעבודה אני רץ לי? אם אני כל כך בריא אז למה אני לא עובד? דייייייייי!!! כמה פעמים כבר אפשר להגיד לי, שהם תומכים בי הכי בעולם? הם אמרו וחזרו והוכיחו בכל דרך, שאם מה שיבריא אותי זה לרקוד הולה הופה בהוואי אז אני צריך לתפוס מטוס לשם מיד. כאלה נהדרים. אז איך יכול להיות שאני עדיין חי בתוך סד של מחשבות ופחדים ומה יגידו שאוכל אותי מבפנים (תרתי משמע). פשוט לא ייאומן.

אני יורד למטה, ומעדכן שאני יוצא לרוץ. ״אמרו שזה משפר את סיכויי ההחלמה ב 30%״ אני מודיע בידענות. דליה (אמא של עדי) נזעקת: מה סיכויי החלמה?! חשבתי שאין סיכון, שעושים את הטיפול וזה עובר. כן, אני אומר. זו הגרסה שעדי מעדיפה. אבל נדבר על זה אחר כך. בתכל׳ס, יש הרבה יותר הגיון בגירסא של עדי. אין ספק שאם אהיה משוכנע שזה יעבור אז סיכויי ההחלמה יגדלו. אבל מה לעשות שאני מהנדס. ומהנדס לומד לעשות חישובים ולא מצליח להתעלם מזה שאחרי ה 85% סיכויי הצלחה יש עוד 15% אחרים. שהם קצת פחות משביעית. אז יש לי סיכוי קצת יותר טוב מאשר ברולטה רוסית. זה אמור לשמח אותי? החלק הרוחני שלי מזהיר שצריך לחשוב חיובי, אבל השכל מודיע שהוא יישאר נאמן לעובדות גם אם זה יהרוג אותנו.

בריצה של הבוקר מגיעה לי תובנה. כשפגשתי את עדי, השקעתי המון בלקדם אותה. ללמד אותה, להניע אותה למצויינות. והיום היא אשת חייל אין דברים כאלה. חזקה, עצמאית, בעלת עסק, בת זוג כזו שלא הייתי יכול לדמיין בחלומותי הפרועים, ואמא מדהימה לארבעת ילדינו. ולפני כמה שנים החלטנו לרכז מאמץ ולעזור לאור (12) להתגבר על קשיים שהיו לה, ועשינו עבודה מדהימה. השנה היתה השנה של אביב (11), ועשינו עבודה מדהימה. וגם עם אלוני (4) עשינו את האיבחונים והכל והכנסנו אותו לגן שפתי מהמם, והוא התקדם השנה בצורה יוצאת מהכלל. אז עכשיו תורי. עכשיו אני, כי ההוא ברח. עכשיו אני כי הייתי מוכרח (ארקדי דוכין).

אחרי הריצה אני מתקלח ורוצה להתיישב למדיטציה, ואז קולט שבעצם בא לי לשכב. בא לי מנצח את מה שצריך לעשות. אני מנסה לתרגל דמיון מודרך ולא מצליח, בסוף שומע הקלטה של מדיטציה של ניסים אמון. אבל הראש מפוצץ מחשבות. הרבה חשש מהכימותרפיה מחר. מהזריקה, מצופעות הלוואי הנוראיות, מההרס שאני גוזר על הגוף שלי. בהחלט עוד מחשבה לא מעצימה ולא חיובית. הרבה יותר נכון לחשוב שכך אני מרפא את הגוף שלי. עד שאני מסיים כבר צריך לצאת להקרנות.

יורד למטה ורואה שעדי ודליה טרחו והכינו ארוחת בוקר מושקעת לאללה. מרגיע בלב את הלחץ של הזמנים, וכולנו יושבים לאכול ארוחת בוקר מעולה במרפסת. ההקרנות יחכו. לא יתחילו בלעדינו, סע לאט... פתאום עכשיו אני רואה את כל הלחץ הזה שאני חי בו באופן קבוע. על כל דבר. להיות כמו שצריך, להיות בזמן, מה יחשבו. פתאום אני רואה את הגוש הזה של הלחץ שגדל והתמצק לו בתוך האף שלי, ועוד מעט היה אוכל אותי חיים. כמה יותר ברור מזה זה יכול להיות? אני מתבונן המון בכל המחשבות, בלחצים, בפחדים. נחוש לפתור אותם. לצאת בצד השני מחוזק, גדול יותר, טוב יותר, רגוע יותר. שליו.

מי יקרא את כל זה בכלל, אני שואל את עצמי. מה זה משנה בכלל. לא משנה כלום. אני כותב בשבילי. מתרכז, אולי לראשונה בחיי, בלהיות אגואיסט. בלהקשיב לרחשים הקטנים של בא לי ולא בא לי. מנסה לתת לרגש להוביל. בצהריים אנחנו הולכים לפגישה של הדרכת הורים. מטפלת שעבדנו איתה ל נושאים בקשר לאור וגם לאביב. עכשיו הגיע הזמן להסתכל על כל המשפחה. איך נערכים, איך מקטינים את הקושי של הילדים בתוך זה. תוך כדי הפגישה עושים רשימה של כל מה שצריך לעשות, וזה מציף. לגמרי מציף. מה שבטוח, אנחנו חייבים (!) לתכנן את החודשיים האלה של החופש הגדול, ולעדכן את הבנות כל הזמן ומראש כמה שאפשר על מה שקורה. תכנון מראש והתחייבות אף פעם לא היו הצד החזק שלנו...

חוזרים הביתה, ובדרך אוספים תרופה בשם אמנד שאמורה לעשות קסמים עם תופעות הלוואי של הכימו. בבילינסון הזהירו אותי שמכבי יעשו לי בעיות לאשר את התרופה כי היא יקרה ומיוחדת וזה, אבל הם פשוט גדולים! אישרו לי בתיק ותק. תודה שירלי ממכבי!!! בחודש האחרון אני ושירלי מדברים כמעט כל יום :). והכל באימייל, באינטרנט - והכל מיד ובחיוך. חייב לתת פה ח-ח למערכת הבריאות הציבורית, שעבורי הוכיחה את עצמה במלוא גדולתה ותפארתה - אין דברים כאלה (ואם קראתם את הפוסט "מוות לעריסה" אתם יודעים שאני לא מחלק מחמאות סתם...). עדי נשארת בבית עם הילדים, דליה נוסעת איתי.

מוריד אותה בתחנת האוטובוס לבית שלה, וממשיך חזרה לבילינסון לפגישה עם גיל ממחלקת הרפואה המשלימה של בילינסון. המחלקה מעוצבת טיפ-טופ, עם חלוקי נחל וכל הטקס. אני וגיל מתחברים מיד. תוך כדי התשאול הוא מוצא קשר מהמם בין שלושה אירועים מכוננים בחיי:

1. עד גיל עשר היו לי דלקות אוזניים חוזרות, וסבלתי מהן מאוד. בסביבות גיל עשר החלטתי, החלטה טוטאלית של ילד קטן ואמיץ, שאני לא אהיה חולה יותר. וכך היה. הייתי ישן בחורף הירושלמי עם חלון פתוח ושמיכת פיקה דקה, ומכבה את ההסקה שבחדר שלי. כשההורים שלי נכנסו לחדר היתה נושבת רוח פרצים. הם לא פשוט לא הבינו איך אני בכלל עומד בזה. אבל כך רציתי וכך היה. במשך שנים.

2. בסביבות גיל 10 יש לי את הזיכרון הראשון שלי מהפחד ממחטים. עשו חיסון בכיתה, ולא פחדתי. התיישבתי חזרה, וכל החדר התחיל להסתובב לי. השכיבו אותי, השקו אותי מי סוכר, ומאז גידלתי את הפחד בעקביות. החלטתי ועשיתי את כל הטיפולים אצל רופאי השיניים (והיו לי המון) בלי זריקות. אפילו כילד. בצבא רציתי לוותר על קורס טייס כי דרשו בדיקת דם. אחרי כמה שיחות עם פסיכולוגית עשיתי את הבדיקה (ועפתי בצ'ק 10 :). מאז אני מנסה לטפל בפחד הזה. לפעמים עובד, לפעמים לא.

3. בגיל 10 עברנו מירושליים למבשרת ציון. בירושליים הייתי ילד די בודד, ומסוגר, משחק משחקי דמיון עם אחותי, הולך מעט לשני חברים שהיו לי. מצטיין בלימודים. במבשרת פגשתי את חבר שלי טוב והיינו חברים הכי טובים. והקמנו חבורה, והיינו נוסעים בסקטים, ומבלים ביחד, ומשחקים. גיליתי את הבחוץ, את החבורה, מסיבות...

ממש מעניין ששלושת הדברים הלכאורה לא קשורים האלה קרו באותו זמן. מעניין מה עוד מתחבא שם במעמקי הזיכרון שקשור לתקופה ההיא... אולי אם אהפוך את האבן הזו יתגלה מתחתיה סרטן קטן מתחבא...

בלילה אני נותן לאורצ'י (12) נשיקת לילה טוב, ואנחנו מדברים. אני אוהב את השיחות האלה עם הבנות לפני השינה. אני רואה פתאום כמה שאור דומה לי. גם היא ישנה עם חלונות פתוחים כמה שאפשר, גם היא אוהבת לשחק באש, ועוד המון קווי דימיון. אני מתרגש מהאפשרות ללמוד על עצמי בגיל הזה דרכה. ופתאום מסתננת מחשבה נוספת, מפחידה. שאם אני לא אפתור את העניין הזה שיש לי עם עצמי, אני מעמיד גם את אור בסכנה.